יוון

מי את יוון – ארץ ההרים והים, ארץ רבת פנים, ערש התרבות המערבית? חלק א'

מאת רמי סימסולו

צרו עימנו קשר

יוון הוא שמה העברי של היחידה המדינית בדרום מזרחה של אירופה, המקום בו הבלקן נושק לים האיגאי ולים התיכון. בספר "בראשית" בתנ"ך כתוב שיוון היה נכדו של נוח, אחד מארבעת בניו של יפת. בעולם המערבי ובמרבית העולם של היום קוראים לה GREECE, בעקבות הרומאים שקראו לה בלטינית גרקיה, על סמך אחד מהשבטים הראשונים שפגשו ביבשת היוונית – הגראקים. והערבים קראו לה א(ל)רום- על שם האימפריה הרומית המזרחית, היא ביזנטיון, שהשפה והתרבות היוונית היו המרכיב המרכזי באימפריית 1000 השנים הזו. אבל אחרי עצמאותם מהאימפריה העות'מאנית ב-1829, קוראים היוונים לעצמם לא זה ולא זה וגם לא זה אלא הלאס או הרפובליקה ההלנית. זאת, בעקבות אביהם הקדמון הלנוס, אבי כל השבטים היווניים בעת העתיקה, מהתקופה הקלאסית ועד ליצירת והפצת התרבות ההלניסטית, עבר היסטורי שהפך ערש התרבות המערבית, עבר מפואר אליו עורגים ונכספים היוונים של היום.

טיולים מומלצים ביוון מבית אקו טיולי שטח:

טיול ליוון ההררית >>>

טיול ליוון – מת'סלוניקי לאתונה >>>

טרק בלתי נשכח ביוון >>>

80% משטחה של יוון הוא הררי, עם פסגות רבות מעל 1000 ו- 1500 מ' מעל פני הים. שני רכסי הרים חוצים אותה מצפון מערב לדרום מזרח: האחד - רכס ההלינידים המערבי, הנקרא הרי הפינדוס בחלקו הצפוני ורכס הטאייגטוס בחלקו הדרומי, בפלופונסוס. השני- רכס ההלינידים המזרחי ובו ההרים פיליון ואוסה והמפורסם והגבוה מכולם - הר האולימפוס (2918 מ`), הוא מקום מושבם של 12 האלים האולימפיים, שליטיהם של בני האנוש במיתולוגיה היוונית.
האזור, שעד היום הוא מועד לפעילות טקטונית, עבר תלאות גיאולוגיות רבות, שהביאו ליצירת קניונים עמוקים ועמקים נסתרים בין רכסי ההרים הגבוהים, כמו גם מפרצים רבים וחבויים בעיקר לחופי הים האגיאי. רעידות אדמה הן תופעה די שכיחה בחלק זה של אגן הים התיכון ורבים מן האיים של יוון הם הרים ששקעו בים בעקבות רעשי האדמה ופעולות השבירה הגיאולוגים ורק ראשיהם נותרו כאיים מעל פני המים. ביוון כ-1430 איים, מהם מאוישים פחות מ-200. קו החוף היווני נמתח לאורך כ-15000 ק"מ (פי 50 מקו החוף בישראל וזהה לקו החוף של כל ארה"ב). לא פלא שהים מהווה מרכיב מרכזי בחיים ובתרבות היוונית מאז ועד היום.
חצי האי הפלופונסי, האי הגדול כרתים וקבוצות האיים הקיקלאדים והדודקאנוסים הם בעלי אקלים ים תיכוני וכך גם צמחייתם.חלקיה הצפוניים של יוון, בעיקר בהרים, קרובים יותר לאקלים ולצמחייה האירופית. בהרים אלה- כגון בהר הפרנסוס, בהר הטרימפיסטוס ובהר חלמוס, ניתן למצוא אתרי סקי מודרניים, בעוד קו החוף המפורץ והארוך וכמובן האיים מספקים מגוון גדול של חופי רחצה ונופש. מכיוון שלמעלה משליש מ-11 מליון תושבי יוון מסתופפים בערים הגדולות (אתונה, סלוניקי ופטרס), הרי שבחלקים הכפריים אין אוכלוסיה רבה , מרביתה מבוגר והם משמרים את אורח החיים היווני הישן לעומת האמריקניזציה הגלובלית הקוסמת לצעירים שבערים הגדולות.
הנופים הקסומים של חלקי היבשת היוונית ואייה אוצרים אתרים היסטוריים מרתקים, בהם התהוו יסודותיה של התרבות המערבית של היום. זוהי מורשת היסטורית עולמית מימי יוון הקלאסית (מאה חמישית לפנ"הס) , דרך הציביליזציה ההלניסטית שיצר אלכסנדר מוקדון (מאה שלישית לפני הספירה). ממנה - דרך התרבות הרומית שאימצה לחלוטין את התרבות היוונית (מאה שנייה לפנה"ס- מאה רביעית לספירה) ודרך האימפריה הביזנטית שהתרבות היוונית הייתה מרכזה ( מאה חמישית לספירה עד כיבוש קונסנטינופוליס על ידי העות'מאנים ב- 1453 ) ועד לרנסאנס (תחייה בצרפתית) באירופה, שהחייה את התרבות הקלאסית, היוונית-רומית והפכוה לערש התרבות המערבית בעת החדשה.

חלק ראשון - כי מצפון ייפתח המסע

את האודיסיאה שלנו ברחבי יוון נפתח בצפון המדינה, בת'סלוניקי (Thessaloniki) הקרויה על שמה של אחותו של אלכסנדר מוקדון- ת'סלוניקה. העיר עצמה היא בירת חבל מקדוניה היווני (ואבוי למדינה השכנה מצפון אם תשתמש בשם מקדוניה). ת'סלוניקי או ש'לוניקי בפי הקהילה היהודית המפוארת שהייתה בעיר בין המאה ה-16 ועד לשואה הנוראית, היא העיר השנייה בגודלה ביוון, בירת הצפון ובה מתגוררים למעלה ממיליון נפש. יסד אותה בשנת 312 לפנה"ס, לכבודה של אחותו של אלכסנדר, בעלה קסנדרוס, שהיה אחד משרי צבאו הבכירים של אלכסנדר הגדול ואחד מאבעת הדיאדוכים שנלחמו על ירושתו של אלכסנדר מוקדון.
בימי השלטון הרומי התפתחה סלוניקי לעיר גדולה, בעיקר תודות לדרך הצבאית והמסחרית הראשית בין רומא לביזנטיון שעברה בה - ויה אגנטיה. עד היום ניתן למצוא בעיר את שרידי הדרך העתיקה, כמו גם אתרים ארכיאולוגים מרשימים מהתקופה הרומית. הקיסר גלריוס , חתנו של דיוקלטיאנוס הגדול, קבע בה את בירתו והשאיר לנו את שרידי ארמונו, קשת ניצחון מתוגלפת מרשימה ואת מבנה הרוטונדה המדהים שהיה אמור להיות המאוזוליאום שלו בימי האימפריה הביזנטית התפתחה העיר עוד ועוד והייתה השנייה בגודלה ובתפארתה באימפריה, אחרי קונסטנטינופוליס. עם הנצרות שהפכה אז לדת האימפריה התמלאה העיר בכנסיות ביזנטיות מרשימות שחלקן קיים עד היום. סלוניכה היה שמה של העיר בימי האימפריה הביזנטית וכך מכנים אותה תושביה המקומיים עד היום. אל תחמיצו את הביקור בבזיליקה הגדולה ביוון – איוס דמיטיריוס ואת אחותה הקטנ של כנסיית "איה סופיה" מקונסטנטינופוליס.
העות'מאנים כובשים את הבלקן, ובכלל זה את סלוניקה במחצית המאה ה-15, והעיר פורחת אף יותר מבתקופה הביזנטית. היא ונמלה הופכים השער לבלקן ושנייה לעיר הראשה - קונסטנטינופוליס. בתקופה העות'מאנית יגיעו לעיר (וממנה גם לשאר הבלקן, כמו לסופיה ולסאראייבו) יהודיה המגורשים של ספרד וכמה שנים אח"כ גם מפורטוגל. בש'לוניקי פרחה במשך מאות שנים קהילה יהודית מפוארת. "ירושלים של הבלקן" קראו לה . וקהילה מפוארת זו של למעלה מ-70 אלף נפש נגדעה בשואה ב-19 משלוחים לתאי הגזים באוושוויץ (מרץ-אוגוסט 1943). בעיר מוזיאון יהודי לתולדות הקהילה לדורותיה ובית כנסת פעיל אחד לקהילה הקטנה שחזרה לפעול בעיר ומקיימת חיי קהילה פעילים , כמו לומר לצורר הנאצי "למרות כול מעשיכם המפלצתיים- אנחנו כאן".
בשעות הערב ועד השעות הקטנות של הלילה, אל תדלגו על ביקור ובילוי ברובע הנמל המתחדש - רובע לאד'אד'יקה, (Ladadika), על שלל מסעדותיו, בתי הקפה והמועדונים שבו. מוסיקה יוונית חיה, זמר טוב (בעל הבית של הטברנה) ואווירה טובה כמו שהיוונים יודעים ליצור תוכלו למצוא בטברנה "פאלאטי" שבמרכז לאד'אד'קה, הטברנה של כריסטוס ואלני. לא חשוב אם תשתו אוזו, או יין או בירה (מומלצת- בירה "מיתוס" היוונית) או יין לבן מיוחד ושמו רצינה - העיקר שיהיה יאמאס!!! (ביוונית - לחיים).
למחרת צאו מת'סלוניקי מערבה אל שרידי העיר פלה (Pella), שהייתה בירתם (השנייה) של המוקדונים ובה נולד אלכסנדר הגדול. מה שנשתמר שם אלה פסיפסי רצפה מדהימים ביופיים, באתר הארכיאולוגי ובמוזיאון הקטן הצמוד לאתר. ממשיכים לעיר ווריה (Veria), לביקור ברובע היהודי שבה, המכונה איש לא יודע למה - ברבוטה. משם כמה ק"מ דרומה לאתר המדהים ב-וורגינה (Vergina), אתר הקבורה של המלך פיליפוס השני אביו של אלכסנדר הגדול וחלק מבני משפחתו, על החפצים המדהימים שנחשפו בתוך הקבר ומוצגים במקום בצורה מרתקת.
עתה נפנה למחוז מערב מקדוניה הלוקח אותנו מת'סלוניקי ועד לקצה הצפון מערבי של המדינה ולמפגש הגבולות עם FYRUM וALBANIA. בדרכנו מערבה אנו עוברים בעיירה אדסה (Edessa), השווה עצירה בגלל המים הרבים החוצים את העיירה לשתיים ונופלים במפל מרהיב בקצה העיירה. אח"כ ממשיכים מערבה ומטפסים אל הכפר הקטן והמשומר להפליא - נימפאון (Nimfeon). הכול בדרכים הרריות נפלאות עד שנגיע אל אגם יפה ולחופו המערבי עיר יפיפייה - קאסטוריה (Kastoria), היושבת על חצי אי קטן החודר אל תוך האגם. קסטוריה המלאה בכנסיות ביזנטיות קטנות ומקושטות ובחנויות לפרוות, זכר להיותה מרכז ייצור הפרוות לכל אירופה בין המאה ה-18 למאה ה-20. לא פחות יפה היא הגדה הדרומית של העיר, עם הטיילת על שפת המים ועשרות הטברנות, בתי הקפה והמסעדות, חלקן בבתים מקדוניים טיפוסיים, המתמלאים בשעות הערב במאות תושבי העיר וסביבתה.
קסטוריה היא הבסיס שלנו לטיול אל הפינה הצפון מערבית של יוון שם, בגובה 935 מ' מעל פני הים, שוכן אגם פרספה הגדול. (Megalo Prespe) שטח האגם נחלק בין שלוש המדינות-אלבניה, מקדוניה ויוון ועל החוף הדרומי שביוון שוכן הכפר הכי צפוני ביוון - הכפר פסאראדס (Psarades), מילולית- דייגים. בשלוש הטברנות שיש ברחוב היחידי שבכפר, על גדת האגם, ניתן לאכול דגים טריים שזה עתה נישלו מן האגם וגם, בכמה אופני הכנה, את המאכל הנפוץ באזור זה - שעועית (פאסוליה). אח"כ מטיילים רגלית בינות הבתים של הכפר, חלקם מלפני 150-200 שנה ובהם חיים כמו אז כ-60 תושבים בלבד. ניתן גם לארגן שייט באגם בסירות הדייגים בני המקום, אל מערות התבודדות של נזירים אורתודוקסים שנמלטו לאזור שכוח אל זה לפני 500 שנה, עם הכיבוש המוסלמי של יוון . מדרום לאגם פרספה הגדול נמצא אגם פרספה הקטן, כולו בשטח יוון. במרכזו אי קטן -. איוס אכיליוס (Agios Achilios) ועליו כפר אחד עם אותו השם ודרך גישה אחת (חוץ מסירות) והיא גשר צף באורך 800 מ'.
מקסטוריה אנו נוסעים דרומה ועוזבים את חבל מקדוניה היווני ונכנסים למחוז אפירוס. חבל אפירוס היה כבר בימי יוון העתיקה בשולי העולם הפאן הלני. יש היסטוריונים כתוקידידס שלא ראה בתושביו האפירוטים חלק מהשבטים היוונים (ומי שלא היה יווני הוגדר כבֶּרבֶּרי, כלומר מי שאינו דובר יוונית ולכן שפתו אינה מובנת, לימים השתבשה המילה לבָּרבָּרי- לא מפותח, לא מתורבת) ואחרים שהגדירו אותם כן כיוונים. הניתוק הגיאוגרפי והשייכות החלקית לעולם הפאן הלני הפכו את תושבי האזור (שהגיע אז עד לדרומה של אלבניה של היום) לבדלנים ועצמאיים. מרכזו של האזור הייתה העיר יואנינה (Ioanina). העיר הגיעה לכותרות לקראת סוף המאה ה-18 עת הייתה בירת מחוז אפירוס של האימפריה העות'מאנית ומקום מושבו של מושל ( פאשא) המחוז – עלי פאשא הידוע לשימצה, שכונה "האריה מיואנינה".
אך קודם שנגיע אל מושלה האלבני מן הכפר טֶפֶּלֵנָה שבדרום אלבניה, אנו חולפים בצפון מערב אפירוס, שאף הוא נושק לגבול האלבני של היום (ושפעם היה חלק מחבל אפירוס , כולל מרבית דרום אלבניה של היום). לאזור הזה ממערב להרי הפינדוס קוראים ביוון אזור זגוריה, שפירושו המילולי הוא "חבל הארץ מעבר להרים". המילה זגוריה איננה ביוונית אלא ב-וולאכית, שפתם של הוולאכים, רועי הצאן הארומניטים, שהגיעו בימי האימפריה הרומית ועד ימי הביניים מאזור דאקיה (רומניה) אל הרי הפינדוס. הם מתגוררים בכפרים ההרריים באזור זה של צפון יוון ,דרום אלבניה ומערב מקדוניה ועד היום יש בהם מרכיבים תרבותיים רומניים עתיקים, אם כי הם אינם מגדירים עצמם כמיעוט אתני נפרד.
באזור פראי זה קיימים נחלים של מי שלג שחרצו לעצמם קניונים מצוקיים באבן הגיר של הרי הפינדוס (וגם מערות נטיפים). נהר הווידומאטיס -(Voidomatis מילולית - "עין השור") נודע כנהר עם המים הצלולים ביותר באירופה (על פי האיחוד האירופאי) וקניון הוויקוס הסמוך הוא הקניון העמוק ביותר באירופה (אליבא דספר השיאים של גיניס). נעצור בעיירה קוניצה ( Konitsa) ונחצה רגלית על גשר האבן, מעל נהר האֵאוֹס, אל גדתו הדרומית עטורת הדלבים. ניתן לטייל מעט לאורך הגדה וניתן להמשיך את הטיול הרגלי בטיפוס אל מנזר "התהום" היושב על מצוק כמעט אנכי של כ-800 מ' (!) מעל ערוץ הנחל. נוף מדהים!
אח"כ נמשיך בטיולנו בין כפרי האבן של חבל זגוריה , סה"כ באזור 44 כפרים כשהבולטים שבהם הם פפיגו (הקטן והגדול), אריסטי, אנו פדינה, ויצה, צפלובו וכמובן מונודנדרי. כול הבתים בנויים אבן גיר , לכולם גגות עם רעפי צפחה טבעיים ורחובות ושבילים מרוצפים באבן וגשרי אבן אפירוטים בני מאות שנים. והכול טובל בירק ומשתלב באופן כה הרמוני עם הטבע העוטף את הכפרים המבודדים. ובהפסקת הצהריים/ ערב חייבים לטעום את הספציליטה המקומי- טורופיטה ו/או חורטופיטה ו/או ספינקופיטה שזהו המאפה/פאיי/בורקס המקומי, ממולא גבינה או תרד או ירק כפרי טבעי משדה הבר הסמוך.
כאן, בצפון מערבה של יוון, התרחשו בשלהי שנת 1940 קרבות הבלימה המוצלחים של הצבא היווני והתושבים המקומיים נגד גייסות הצבא הפשיסטי של איטליה. אלה, שכבשו כמה חודשים קודם לכן בקלות רבה את אלבניה, חשבו שיכבשו את יוון גם באותה קלילות. אך הם נהדפו על ידי הצבא היווני עד פאתי טירנה שבאלבניה. הפלישה הכושלת של האיטלקים באה אחרי שראש ממשלת יוון הגנרל מטאקסס העז לומר "לא" לאולטימטום שנתן לו מוסוליני להיכנע (ולא שיער בנפשו שהיוונים יעזו לעמוד בדרכו). מאז חוגגים ביוון כל שנה, ב-28 באוקטובר, את החג הלאומי חג ה"לא" ("אוכי" ביוונית).
הגענו ליואנינה (שהמקומיים קוראים לה יאנינה) והיא לא פחות יפה מקסטוריה וקצת יותר גדולה וגם היא יושבת על שפת אגם – אגם פאמבוטיס. בין האגם לבין העיר העתיקה מוקפת החומות שבנה עלי פאשא יש טיילת יפיפה, עמוסת עצי דולב ענקיים ומתחתם עשרות בתי קפה בצד אחד ועשרות מסעדות דגים וטברנות וכמה חנויות מעולות לגלידות ולמתוקים ממשפחת השוקולדיים. בערב מתמלא המקום במאות מאות של מקומיים, מהם הרבה סטודנטים הלומדים בפקולטה לרפואה המקומית הידועה בכל יוון. חגיגה אמיתית.
במעלה העיר העתיקה מוקפת החומות נמצא הקסטרו הביזנטי שבו בנה השודד מטפלנה את ארמון הפאשא שלו, לכשמינו אותו העות'מאנים למושל בסוף המאה ה-18. עלי פאשא היה אלבני מהכפר טפלנה שהחל את הקריירה שלו כשודד דרכים. ב"זכות" אכזריותו הוא משך את עיני "השער העליון" בקושטא שהחליט למנותו מושל כל מחוז אפירוס על מנת שיביס את שאר השודדים. עלי פאשא הצליח מעל ומעבר, נודע באכזריותו, הרחיב את תחום שלטונו גם על מרבית הפלופונסוס וחלקים מתסאליה ומקדוניה והתנהל כמושל עצמאי שמרד בסמכותו של "השער העליון". סופו של האכזר שהבוסים שלו היו יותר אכזרים ממנו ובתרגיל הונאתי תפסוהו וכרתו את ראשו. אלא שהמרידה של עלי פאשא בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 הייתה בסמיכות ועם קשר לתחילת המרי של היוונים במשטר הכיבוש העות`מאני. זו החלה בכמה מקומות ביוון וליואנינה היה קשר להתקוממות במערב יוון ובעיקר במיסולונגי. ביאנינה גם נספר את סיפור הקהילה היהודית בעיר והפגיעה הרעה של הצוררים הנאצים גם בקהילה זו, אך בית הכנסת העתיק שלה שניצל מהריסה בידי הכובש הנאצי בזכות עוז רוחו של ראש העיר היווני של יאנינה באותם ימים, שהחרים את המבנה וסרב לתת לקלגסים הנאצים להיכנס לתוכו ולפגוע בו.
נעזוב את חבל אפירוס בנסיעה מזרחה אל ראש רכס הרי הפינדוס, נעבור במעבר ההרים קאטארה (1692 מ` מעל פני הים) ונרד אל עבר אזור מטאורה (מילולית מיוונית - מטאור = תלוי באוויר). אלא שקודם שנגיע אל אזור "המנזרים התלויים באוויר", נעצור בכפר האלפיני מצובו (Metsovo, מילולית- כפר הדובים). זהו כפר מיוחד על תושביו המיוחדים, בתי העץ היפים על מרפסותיהן שכאילו גולפו ביד אדם, הגבינה המיוחדת שמייצרים בכפר, הפרלמנט של הזקנים בכיכר המרכזית של הכפר ופסל שני הדובים על יד הדולב הענק המסמן את מרכז הכפר בכיכר הראשית והיחידה. מצובו הוא המבוסס והיפה בכפרי הוולאכים שבאזור, שהם מיעוט שמגדיר את עצמו יווני לכל דבר, אך מנסה בשנים האחרונות להחיות את שפתו הוולאכית ומסורותיו הארומניוטיות. עתה אנחנו בדרך למחוז תסאליה, אל אזור מטאורה שאין שני לו.

חלק שני - מרכזה של יוון: מטאורה, הר הפיליון והאוראקל של דלפי

הדרך המתפתלת והיורדת ממרומי רכס הפינדוס מזרחה השאירה מאחוריה את יערות האורנים ואנו חולפים עתה בכביש המתפתל בין אלונים ומטעי פרי מעובדים, ביניהם כפרים קטנים עם גגות אדומים. עוד מעט אנו מגיעים לנקודת המפגש בין שיפולי רכס ההרים לבין המישור הענק - מישור תסאליה (המישור הגדול היחידי ביוון, אסם התבואה של המדינה). מישור זה היה פעם מזמן חלק מים תטיס הקדמון והרדוד שהתייבש והוא מושקה על ידי נהר הפיניוס האוסף את מימיו מהשלגים המפשירים שעל הפינדוס והולך מזרחה , עד לים האגיאי.

בנקודת המפגש בין סוף ההרים ותחילת המישור מתרוממים לפתע בגאון מספר "עפרונות" סלע ענקיים, זקופים ומתגרים אל מול השמים, כל אחת בגובה עשרות מטרים ואף יותר, כמעט אנכיים בקו ישר לקרקע. הכביש מתפתל מן הכפר קסטראקי שבמישור אל בין הסלעים הענקיים ואז מתגלים בראשם של חלק מ"עפרונות האבן" האלה מספר מנזרים ביזנטיים עתיקים. המנזרים שוכנים בראש הסלע, כמו נזר בראש, בגובה עשרות מטרים מעל הקרקע ממנה "צומח" גוש הסלע הזקוף והמחודד. המנזרים נראים כאילו הם תלויים באוויר ומכיוון שביוונית המילה המתארת "תלוי באוויר" היא "מטאור" - הרי ששמו של כל האזור המדהים הזה של תופעת אדם וטבע יוצאי דופן הוא מטאורה.

עד לפני כמה עשרות שנים הדרך להגיע אל המנזרים, שהחלו להבנות במאה התשיעית לספירה והגיעו לשיא פריחתם במאות ה-14 וה-15, הייתה באמצעות סלסלה קלועה שהיו מרימים את תכולתה (נזיר או מצרכי מזון או חומרי בנייה) באמצעות גלגלת וחבלים. רק לא מזמן חצבו בסלע מדרגות אבן שאתה מטפס כמה מאות מהן עד שאתה מגיע לכניסה הצרה למנזר. כשאתה מגיע אל אחד מחמשת המנזרים שנותרו פעילים (מתוך כמה עשרות בעבר), אתה עומד נפעם לאור האוצרות האומנותיים שנשתמרו כל השנים במנזרים המבודדים ובעיקר בכנסיה הקיימת בכל אחד מהם .

לאחר הביקור באחד או יותר מחמשת המנזרים ניתן לרדת ברכב, אך גם ברגל בשביל הנזירים בין הצוקים, אל העיר קאלאמבאקה שלמרגלות הצוקים. העיר מתפרנסת היום בעיקר מהתיירים המגיעים מכל קצוות העולם כדי לחזות בפלא של מטאורה. רחובה הראשי מלא מסעדות ובתי קפה וטברנות בהם מגישים ממיטב המאכלים הבלקנים: כאן ניתן למצוא את המוסקה הטובה ביוון (לטעמי לפחות) יחד עם פסטיציו (מקרוני עם בשר טחון האפויים בתנור) ובריאם (ירקות מבושלים ללא בשר) וימיסטה (פלפל ועגבניה ממולאים באורז). וזה הולך נהדר עם רצינה (יין לבן שערבבו בו שרף אורנים) או ציפורו (סוג של אוזו אבל הרבה יותר חזק !) או בירה מקומית ושמה, איך לא, "מיתוס".

מקאלאמבאקה אנו חוצים את מישור תסאליה מזרחה עד לים האגאי. אנו מגיעים למחוז מגנסיה ובירתו וולוס העיר זוהי עיר הנמל הרביעית בגודלה ביוון והיא ראויה לציון ולעצירה בה להפסקה קצרה משתי סיבות: האחת-וולוס (Volos) המודרנית היא העיר קולכיס בעת העתיקה, העיר ממנה הפליגו הנסיך יאסון ו-50 הארגונאוטים הגיבורים שלו באוניתם המפורסמת ה"ארגו" כדי לחפש ולהביא את גיזת הזהב. פסל של "הארגו" עומד בתחילת הטיילת שבאזור הנמל של העיר. הסיבה השנייה היא שדרת בתי הקפה והמסעדות שבטיילת - מקום טוב להפסקת קפה או גירוס בפיתה (גירוס הוא השם של השווארמה ביוון).

מוולוס מטפסים אל מרומי הר הפיליון. דרך מפותלת, בתחילה דרך מטעי הפרי ואח"כ במעלה היער, היער שעל פי המיתולוגיה היוונית חיו בו הקנטאורים – אותם חצאי אדם בפלג גופם העליון וחצאי סוס בפלג גופם התחתון. ומנהיג הקנטאוורוס (קנטאורים ביוונית) הוא כירון הזקן, היודע כה הרבה, שגידל גיבורים כאכילס ולימד את סודות צמחי המרפא את אסקלפיוס עד שזה הפך לאל הרפואה. ברחובות האבן הצרים (להולכי רגל בלבד) של הכפרים בראש ההר, כמו בכפר היפיפה מקריניצה, ימכרו לכם את כל עשבי המרפא והתיבול הגדלים טבעי ביערות הר הפיליון. וגם הרבה ריבות, מכל סוג כמעט מפירות המטעים שבמדרונות ההר. תנסו את ריבת הערמונים - אחלה טעם שבעולם! ובקיץ המפרצים החבויים של הים האגאי, שממש צמודים למדרונות התלולים הנופלים בזווית חדה אל המים, הם מקומות אידיאלים לנופש נינוח. בחורף יש להיזהר מהשלג והקרח המכסים את ההר ואת הכבישים הצרים והמפותלים שבו. והנוף – הוא מדהים בכל עונה.

אנו חוזרים מוולוס לאוטוסטראדה ת'סלוניקי –אתונה ונוסעים כ-70 ק"מ דרומה ופונים לכיוון דלפי. הפעם הדרך מטפסת על המדרונות של רכס הפרנסוס המפורסם – זהו "האררט" היווני בו נחתה תיבתו של נוח היווני- דיאוקליון, אחרי המבול שהנחית זאוס אבי האלים האולימפיים וחיסל את נתיניו בני האנוש. הנוף שוב חוזר להיות הררי ומיוער, בחלקים הגבוהים שוב נפגוש את עצי האשוח ובחורף ובאביב הכול כאן לבן כשלג. בהר פועל אתר הסקי המשוכלל והפופולרי ביותר ביוון ובקרב עשירי אתונה. כאן גם הסתובבו בימי קדם תשע המוזות, ידידותיו של האל אפולו - אל היופי והשמש והחוכמה הרציונאלית, שאל מקדשו בדלפי נגיע עוד מעט.
משיא הרכס אנו יורדים אל תצפית מדהימה על עמק מיליון הזיתים.
אח"כ נרד עוד ובאמצע הגובה בין הרכס לבין המפרץ הקורינתי המבצבץ באופק, על מרפסת" טופוגרפית ממנה נשקף נוף קדומים, שם נמצא האתר הארכיאולוגי של דלפי, מקום מקדשו של אפולו והאוראקל (מגדת העתידות) של אפולו. למעלה מ-1000 שנה, עד הפיכת הנצרות לדת המדינה באימפריה הרומית, הייתה דלפי מרכזו הדתי, הפוליטי, החברתי והתקשורתי של העולם הפאן הלני, מוקד עליה לרגל ומפגשים בכל הרמות. החפירות הארכיאולוגיות באתר, שפסק לפעול במאה החמישית לספירה , החלו בסוף המאה ה-19 ונמשכות עד היום ואומרים שעד כה נחשפו אולי 40% בלבד ממה שקבור תחת האדמה באתר.

דלפי אם כן הייתה טבורו של העולם היווני וההלניסטי. מסופר שכשרצה זאוס אבי האלים האולימפיים לדעת היכן מרכז העולם, הוא לקח שני נשרים ושחרר אחד בכל קצה של העולם. עפו הנשרים זה אל מול זה ובמקום שנפגשו, בדלפי, קבע זאוס את טבורו של העולם. את הנקודה המדויקת סימן זאוס בחרוט אבן, המכונה אומפולוס ( אבן האומפולוס המקורית שנתגלתה בחפירות באתר מוצבת במוזיאון של דלפי, הצמוד לאתר הארכיאולוגי ומומלץ מאד לבקר בו. באתר ממוקם העתק של אבן האומפולוס).

בסביבות דלפי שני אתרים מומלצים לביקור שניתן לבקר בהם גם בדרך אל/מדלפי. הראשון הוא כפר הרועים של ארחובה (Arahova). כפר הררי זה , שגם בו רחוב מרכזי אחד, מתמחה בשטיחי צמר מצמרם של הכבשים והעיזים של רועי המקום וגם גבינה מיוחדת למקום, גבינת הפורמאלה (formeale). בתיו המגובבים של הכפר, על צלע ההר , יפים והרחוב הראשי הצר מתאים גם להפסקת קפה וגם אכילת הבורקס המקומי.
האתר השני, המרוחק כ-35 ק"מ דרומית מזרחית מדלפי הוא המנזר (המבודד, איך לא?) על שם אוסיוס לוקאס . (Ossios loukas) האטרקציה המרכזית במקום הם אולם הכניסה והאולם המרכזי של הכנסייה או יותר נכון הפסיפסים המרהיבים המכסים את קירותיהם. גם מי שלא אוהב אומנות ביזנטית הרי שזו, כאן, מרתקת כל מבקר.

מדלפי יוצאים מערבה, דרך העיירות ליוואדיה (Livadia ) ו-קאסטרו (Kastro ) אל האוטוסטרדה ת'סלוניקי-אתונה. 111 ק"מ בדיוק ואתם בליבה של אתונה.

חלק שלישי - אתונה

התחנה הראשונה שלנו היא מוזיאון האקרופוליס, המציג את ממצאי החפירות הארכיאולוגיות באקרופוליס בצורה מענינת ומאד מיוחדת בעל מסר חד. משם אנו עולים אל האקרופוליס-"העיר העליונה". אל האקרופוליס מובילות מדרגות שיש רחבות. זוהי הפרופילאה- המבואה אל האתר הקדוש. אלה המדרגות התלולות שהובילו את בן האנוש הקטן אל המתחם המקודש של האלים הגדולים. כך זה היה בתרבות של יוון העתיקה וכך זה היה בו זמנית גם בתרבויות הנוספות של המזרח הקדום, כולל הפרופילאה של הר הבית בירושלים (בכותל הדרומי של הר הבית).
עם סיום הטיפוס במדרגות אנו נכנסים למתחם הענק והמסולע של האקרופוליס ומיד נגלה לעיננו המקדש הענק של האלה את'נה, מקדש הפרת'נון (מקדש הבתולה , ביוונית פרת'נה, כי את'ינה הייתה בתולה). אחרי כל התלאות, הכיבושים ורעידות האדמה ובעזרת שיקום ארכיאולוגי הנערך במקום שנים רבות, באיטיות אך ביסודיות, עומד לנגד עיננו פלא ארכיטקטוני. פלא זה מייצג את יוון העתיקה, הקלאסית, זו של המאה החמישית לפני הספירה, זו של אתונה של השליט פריקלס. זהו סמל לא רק לארכיטקטורה מושלמת אלא גם לבסיס הפילוסופי העומד מאחורי סגנונות הבנייה, לבסיס המתמטיקה של פיתגורס, הבסיס למחזות של סופוקלס ולרטוריקה והפוליטיקה ודברים רבים נוספים, שהפכו כולם יחד לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית של היום. נבקר גם במקדש הנוסף שבאתר, הארכתיאון - המקדש של פוסידון, האח הזועם של זאוס שהפסיד לאחייניתו במכרז על מי יהיה האל השומר על העיר וכדי לשכך את זעמו בנו גם לו מקדש על ההר ( אך קטן הרבה יותר).

מהאקרופוליס, משכן מקדשי האלים נרד אל האגורה, השוק שהיה מרכז העיר של בני האנוש. האגורה הייתה לא רק השוק ומרכז החיים הכלכליים של העיר, אלא גם המרכז הפוליטי ומרכז החיים הרוחניים. בימי הכיבוש הרומי האגורה הופכת להיות הפורום הרומאי ומכאן באו לנו הביטויים שוק של רעיונות ופורום של חשיבה ועוד. כאן הטיף סוקרטס את תורתו במאה החמישית לפנ"ס והניח את היסוד לפילוסופיה.
הקצה השני של האגורה מביא אותנו אל פאתי שכונת הפלאקה המפורסמת, די קרוב אל ככר מונאסטראקי. זוהי אתונה של המאה ה-19 עם הבתים בסגנון עות`מאני, עוד לפני שהפכה בירת יוון העצמאית ומלך מולך בה. משגדלה אתונה הפכה הפלאקה לשכונה צבעונית וכיום למרכז התיירותי של אתונה. בינות חנויות הבגדים והמזכרות הרבים תמצאו טברנות ומסעדות לרוב, בהן ניתן לנוח מההליכה הרגלית הארוכה או לאכול ארוחת ערב עם צמד מוסיקאים ומיטב המוסיקה היוונית.

מהפלאקה אנו ממשיכים, דרך כיכר סינגמה ובית הפרלמנט, אל איצטדיון השיש. זה נבנה כבר במאה הרביעית לפני הספירה ובו נערכו כל 4 שנים המשחקים הפאן-אתונאים ( ומכאן –פנאתינאקוס). 1000 שנים נמשכו משחקים אלה, שאנו מכירים בשם אולימפיאדות, עד שנאסרו על ידי הקיסר הרומי תיאודוסיוס בסוף המאה הרביעית לספירה, כשהוא הפך את הנצרות לדת המדינה ואסר את עבודת האלים האולימפיים, הפגאנית. וכאן, ממש באותו אצטדיון חודשו המשחקים האולימפיים בשנת 1896, כסמל לאחווה והשיוויון בין כל בני האנוש גם בעולמנו המודרני. "עשו ספורט ולא מלחמה" אומרת האולימפיאדה, אבל נראה שהמסר לא כל כך מצליח לחלחל בעולמנו המשוסע, אם כי אולימפיאדה כאירוע ספורט יש לנו כל 4 שנים.

אכן, בשם הרוח האולימפית ומרכזיות האדם בהוויה האנושית, אין מקום מתאים מזה לסיים את הביקור שלנו ביוון. אפשר לטייל ביוון כל פעם בחלק אחר (כשבוע עד 10 ימים בכל אזור) ואפשר לחבר את האזורים ולטייל ביוון מספר שבועות. אז נקנח בעוד סופלאקי עם צאזיקי קטן על ידו ונרים עוד כוס אוזו ונאמר יאמאס!! (לחיים ביוונית) ונתראה בשטח עצמו. יאסו הלאדה!

טיולים הקשורים למאמר