מדרום לבואנוס איירס, בחלקה הצפון מזרחי של פטגוניה ובערך באמצע הדרך בין הבירה לבין ארץ האש, בולט חצי האי ולדז אל תוך האוקיאנוס האטלנטי. מזה מליונים של שנים משמש חצי האי כמוקד משיכה להמוני יונקים ימיים ועופות ומפורסם כאחת משמורות הטבע הטובות בעולם לצפייה בפילי ואריות ים, פינגווינים, לווייתנים ועוד כמה חיות ייחודיות. בין הראשונים שיישבו את האזור היו קבוצת תמהונים מווילש שנאחזו בעקשנות במקום למרות החשש מאינדיאנים תוקפניים.
פטגוניה איגואסו וריו דה ז'נרו - טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>
מסנטיאגו דרך חבל האגמים והקרחונים אל איגואסו וריו - טיול לצ'ילה ארגנטינה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>
סילוואנה שחתה במים החמימים של המפרץ, גופה הגמיש והחלק מפלח את המים כסכין, כאשר עיניה השחורות קלטו לפתע כי היא אינה לבד. ארבעה זכרים גדולים שחו סביבה, מתחככים בה ודוחפים זה את זה. חושיה אמרו לה כי על מנת למנוע אירוע כואב עליה להסתובב. היא התהפכה על גבה, תוך שהיא חושפת את איבר מינה את השמיים התכולים. הזכרים המשיכו לשחות תחתיה בתסכול, יודעים שתוך דקות היא תסתובב חזרה אל הכוון הרצוי להם. מיד כשחזרה סילוואנה לשחות בכוון הרגיל, דחף אחד הזכרים את חבריו, נצמד אל גופה השחור של סילוואנה וביצע במהירות את אקט ההזדווגות עליו חלם.
שאר הזכרים לא נשברו והמשיכו לשחות לצד הזוג. כאשר סיים הזכר הראשון קפץ הזכר השני וחזר על מעשי הראשון. כך עשו גם שני האחרונים, רק כאשר סיימו הוציאו הזכרים את האוויר המעורב במים בנשיפה חדה ושחו הרחק ממנה.
סילוואנה היא אחת מתוך כ 600 לווייתנים המגיעים כל שנה אל המים החמימים של מפרץ סן חוסה בפנינסולה ולדז. החל משנת 2000 נמצאים חלק מהלווייתנים המגיעים לאזור תחת מחקר, שמותיהם הוענקו להם על ידי החוקרים המקווים לקבל אינפורמציה על היונקים האדירים שחלק מדרך החיים שלהם לוטה עד היום בערפל. רוב המגיעים לאזור הם זכרים המעונינים להזדווג. הם מחפשים נקבות ומזדווגים איתן זה אחר זה. הרי מספר עובדות מדהימות הקשורות לחיי הלווייתנים. אורך איבר מין הזכר הוא 2 מטרים, משקל אשכיו מגיע עד 5 ק``ג (!). הם מוחבאים בתוך קפל עור וצמודים לבטנו על מנת שלא יזדעזעו ממגע אפשרי בקרקעית הים או מטפילים. האשכים מכילים כמות אדירה של זרע והוא מקור הברירה הטבעית אצל יצורים מופלאים אלו. הזרע הטוב ביותר הוא המנצח בתחרות בין הזכרים.
הזכרים מגיעים למפרץ סאן חוסה כל שנה, הנקבות רק אחת לשלוש או ארבע שנים. הן מתעברות במקום, חוזרות לאותו המקום להמלטה, ומבלות עם צאצאיהן את החודשי החיים הראשונים. הלווייתן הקטן שוקל עם לידתו 2 עד 3 טונות, ולאחר ההמלטה יזכה מידי יום בפינוק של 200 ליטר חלב המועשר ב 52% שומן. מידי יום הוא גדל בהיקף של 3.5 סנטימטרים ומוסיף למשקלו כ 100 ק``ג. בבגרותו ישקול 30 - 35 טון. את כל המשקל האדיר הזה צוברים הלווייתנים ע``י סינון פלנקטון (בע``ח מיקרוסקופיים) העוברים בכמה עשרות מזיפות (ballenas) – מעין מברשות באורך של כ-2 מטרים הצמודים לחך העליון של הפה. מזיפות אלו הן שהעניקו ללווייתן את שמו הספרדי (ballena).
באנגלית מכונה מין לווייתן זה המגיע לחצי האי ולדז בשם ``הלווייתן הנכון`` (the right well). השם מעיד על עברו העגום – הוא היה הלויתן הנכון לציד. תכונה המיוחדת למין זה, שהקלה אל לכידתו ואיסופו היא ציפת הגופה לאחר המוות. מאות אלפים מבני מינו ניצודו בקלות ע``י ציידים שיצאו מפוארטו פירמידה.
בסוף המאה ה – 19 היו בעולם כ 100,000 לווייתנים. ההערכה כיום היא שבכל העולם נותרו כ 4000 לווייתנים בלבד השייכים למין ballena franca . מאלו מגיעים מידי שנה לאזור כ 600. בעקבות חוקים נוקשים של שמירת טבע ומודעות ציבורית גדלה אוכלוסיית הלווייתנים בקצב קבוע של 7.5% לשנה. כיום ברוב ארצות העולם (למעט יפן ונורווגיה) אסור ציד הלווייתנים.
גודלו של חצי האי ולדז הוא 2,000 קמ``ר (כמעט עשירית משטח ישראל), צורתו כגרזן ומשני צדדיו מפרצים עמוקים. בשנת 2000 הוכרזה השמורה ע``י אונסק``ו כרכוש העולם, הכרזה שהתקבלה באנחת רווחה ע``י ארגוני הירוקים בארגנטינה.
תופעה מעניינת במקום היא ההבדלים הגדולים בגאות ובשפל בין שני המפרצים, המגיעים לעיתים עד שישה מטרים. הגאות מגיעה מהדרום כגל גדול המציף את מפרץ - גולפו נואבו הדרומי, ומגיע רק לאחר שעה אל גולפו סן חוסה הצפוני יותר. משרד האנרגיה הארגנטינאי משתעשע מזה שנים ברעיון ניצול התופעה ליצירת חשמל.
מול חצי האי, לא רחוק ממרכז המבקרים שבכניסה לשמורה ניצב אי הציפורים (isla de los pajaros). האי הוא מרכז הטלה ל-16 מיני ציפורים וביניהם שחפים, קורמורנים, פלמינגו, פינגווינים, ויסעורים (petrels) - עופות טרף דמויי שחף ענק בעלי מוטת כנפיים של מטר ועשרים ס``מ.
האי היה המקום הראשון באזור שהוכרז כשמור טבע. מאז 1975 אסור הביקור באי על מנת להגן על מיליוני ביצי הציפורים המוטלות שם מידי שנה.
צורת האי תזכיר לכם סיפור ילדות שקראתם: הסופר המפורסם אנטואן דה סנט אקזיפרי, היה הטייס הראשון שקישר בין פטגוניה לפריס. פעמים רבות הוא טס מעל אי הציפורים וצורתו דמויית המגבעת נקבעה בזיכרונו. כאשר כתב את ``הנסיך הקטן`` נכנסה צורת האי אל הספר. כאשר מבקש הנסיך ``צייר לי כבשה`` עונה לו הטייס שמטוסו נתקע בחול כי אינו יודע לצייר כבשים. אז הוא מצייר לו את האי ומסביר כי זהו נחש בריח שבלע פיל...
הישוב היחידי בפנינסולה וולדז הוא פוארטו פירמידה (Puerto piramide). תושביו הראשונים חפרו בארות לעומק על מנת להגיע אל מי התהום בעומק של כ 50 מטר. רובם התפרנסו מציד לווייתנים וחלקם מיצור מלח משתי הסאלינות - אגמי מלח היבשים רוב השנה. שם הישוב (מפרץ הפירמידה) בא לו מתצורות הסלעים המזכירים (עם הרבה דמיון בריא) צורת פירמידות. כיום מונה הכפר 200 איש המתפרנסים מהמבקרים הרבים הפוקדים מידי שנה את שמורת הטבע.
עיר המוצא לתיירים המבקשים לטייל בפנינסולה וסביבותיה היא פוארטו מדרין (Puerto madrin). העיר מונה כ 45,000 איש המתפרנסים בעיקר מתיירות ומעבודה במפעל האלומיניום הגדול – היחידי מסוגו בארגנטינה.
תושבי דרום ארגנטינה מעדיפים את פוארטו מדרין כמקום נופש, מספר רב של מלונות חדשים וסוכנויות נסיעות מציעות סיורים לחצי האי ולדז, לשמורת הפינגווינים בפונטה טומבו ולכפרים הוולשים.
אוכלוסיית פילי הים (elephant seals) של ולדז היא הצפונית בעולם והיחידה אליה ניתן להתקרב. הפילים מגיעים פעמיים בשנה, בעיקר בנובמבר ובדצמבר. למביט על החוף הם נראים כגופי ענק מגושמים. משקל הזכרים עשוי להגיע עד 4000 ק``ג, נקבות עד 1000 ק``ג. הם נקראים פילים על שום האף דמוי החדק המתפתח אצל הזכרים בבגרותם. אף זה גם מפיח צלילים צורמים המזכירים תרועת חצוצרה. הם מגיעים לחצי האי ולדז פעמיים בשנה – בתקופת השלת העור השנתית ובתקופת החיזור, ההתרבות והמלטות.
בעוד ועל החוף הם מגושמים ביותר ודומים לזחלים מפלצתיים, הרי שבמים הם אקרובטים מעולים ויכולים לצלול לעומקים מדהימים. חיישנים שהוצמדו לפילי ים במחקרים בשנים האחרונות הראו צלילה עד לעומק של עד שעתיים ברציפות ועד לעומק של 1200 מטר (!).
את רוב מזונם הם תופסים הרחק בלב הים (עד 1,500 ק``מ מן החוף). את רוב חייהם, כולל שינה, הם מבצעים בתוך הים. כאשר הם מתעייפים הם נרדמים והמשקל מושך אותם מטה. לאחר כמה עשרות דקות שינה הם מתעוררים ועולים לנשום אויר על פני הים. אל החוף הם מגיעים רק לצורכי רבייה, המלטה והשלת העור. הזכרים מגיעים ראשונים בספטמבר, מתחילים בתפיסת נחלות ובמלחמות קולניות. ביקור בתקופה זו יהווה חוויה מרתקת. כל זכר תופס על פי גודל גופו (ואפו) בין 10 - 15 נקבות, אך היו מקרים של זכר אחד עם הרמון של קרוב ל 100 נקבות!
לאחר ההזדווגות שבים הזכרים לים וחוזרים אל החוף בדצמבר על מנת להשיל את עורם. בתקופה זו מתקלף מעליהם עור גובם והם רובצים בשמש כמעט חסרי תנועה על מנת שלא לבזבז אנרגיה. פילי הים מחליפים את עורם אחת לשנה (אריות הים רק פעם בחיים, במעבר מגור לבוגר).
הנקבות שבהריון מגיעות לחוף כחמישה ימים לפני ההמלטות. ההמלטה תתבצע על סלעי החוף והנקבה תניק את העובר במשך כ-20 יום. תקופת ההמלטות של פילי הים היא גם התקופה בה מגיע אל החוף יצור ימי נוסף זהו האורקה – המכונה לווייתן טורף. בניסיונות נועזים הם שוחים עד לחוף ומזנקים עליו תוך הפתעת הגורים. הדבקות שמגלה האורקה במשימת הטרף מביאה אותו לעיתים למוות הנראה לעיתים כהתאבדות בשל חוסר ההצלחה לחזור אל המים.
באזור חצי האי חיים דרך קבע כ-20 אורקות – אלו מעבירים את כל חייהם (עד 80 שנה) באזור וצדים דגים, פינגווינים ועם קצת מזל גם גורי פילי ואריות ים. פקחי השמורה מכירים את כולם בשמות. הם נבדלים זה מזה בכתמי השחור לבן ובצורת הסנפיר השונה. למרות כינויו - לווייתן טורף שייך האורקה למשפחת הדולפינים, שלהם שיניים ולא מזיפות (ballenas) כמו ללווייתנים.
עוד יצורים מרשימים המעורבים לעיתים עם פילי הים הם אוכלוסיית אריות הים.
בעוד שפילי הים שייכים לאותה משפחה של כלבי הים, הרי שאריות הים שייכים למשפחה אחרת. בין זכרי האריות לזכרי הפילים קיימים הבדלים גדולים: לאריה הים הזכר מעין רעמה, לפיל הים הזכר אף אדיר ממדים דמוי חדק. ה``בעיה`` היא להבדיל בין הנקבות, אך גם לאלו הבדלים: לאריות יש אפרכסות אוזניים בולטות, לפילים רק חורים. על האדמה נעים האריות בעזרת סנפיריהם האחוריות והקדמיות גם יחד (לכן נראה שהם ``הולכים``), הפילים מזיזים עצמם בעזרת סנפיריהם האחוריות בלבד (לכן נראה שהם ``זוחלים``).
פילי הים מתרבים באביב, אריות הים בקיץ. היות והן הפילים והן האריות זקוקים לאותו אזור מחייה, הרי שחלוקת עונת הרבייה מונעת חיכוכים ומלחמות בין שני המינים.
העוף הגדול והבולט ביותר החי בחצי האי ולדז הוא הניאנדו (niandu) או צ`ויקה (choique). האינדיאנים הטהואלצ`ים שנדדו ברחבי פטגוניה נהגו לצודו לצורכי אכילת הבשר והביצים. בגידיו היו תופרים את עור הגואנקו העבה.
הניאנדו דומה במקצת ליען, אך קטן ממנו. חלוקת הנטל בין הזכר לנקבה תמצא וודאי חן בעיני הקוראות שביניכן: הנקבה מטילה 15-10 ביצים גדולות (כ 600 גרם לאחת), והזכר הוא האחראי לכל נושא הדגירה והטיפול בצאצאים. הזכרים עושים ביניהם יד אחת (כנף אחת יותר נכון) ומחלקים את הנטל. כך נבחר זכר אחד כדי לשמור על ביצים של 4-3 זוגות. כאשר הוא חש שהמקום אינו בטוח הוא מגלגל את הביצים למקום חדש. זכרים אחרים משתפים פעולה בדאגה ועושים עצמם דוגרים בקן חסר ביצים.
לאחר הבקיעה מסתובב הניאנדו עם גן ילדים של כ 45-50 ניאנדונים קטנים.
בין אוכלי העשב המפורסמת ביותר היא המארה (mara), הארנבת הפטגונית, המשמשת גם כסמל החברה הזואולוגית של ארגנטינה. המארה היא ארנבת גדולה וחסרת זנב האנדמית לפטגוניה. במקום בו מופיע בד``כ הזנב מקשט את עכוז המארה מעין קישוט הנראה כחצאית מיני.
כמעט תמיד מופיע מין זה בזוגות. למארה רק מספר מצומצם של שעות רבייה בשנה, על הזכר להישאר צמוד אליה על מנת שלא לפספס את הרגע בו ``בא לנקבה עליו``. בד``כ הם מחפשים שטחים פתוחים עם שיחים נמוכים למסתור.
אגדה אינדיאנית עתיקה (ולא אהובה על עובדי ארקיע), מספרת כי אל בשם ``אל על`` אסף את כל חיות פטגוניה כדי להחליט מה יהיה אורכו של החורף. הוויכוח העיקרי התקיים בין הניאנדו שרצה 12 חודשי חורף והמארה, שרצתה רק 3 חודשי חורף. שתי החיות צעקו זו על זו, כל אחת רצתה לאמור את המילה האחרונה. לבסוף צעקה המארה ``שלוש``! וברחה במהירות, אך הניאנדו, שרץ מהר יותר לא היסס והחל רודף אחריה. כאשר השיגה דרך הניאנדו על זנב המארה ולכן למארה אין זנב ובפטגוניה תמיד קר.
אחד הסיפורים המרשימים הנוגעים לאזור הוא סיפור המתחיל בווילש שבבריטניה. בסוף המאה ה - 19, בעת שהבריטים היקשו את ידם במטרה להשיג כמויות גדולות של פחם וזהב מהמכרות בווילש, הורע מאד המצב הכלכלי, החברתי והמוראלי. בודדים מאלו שלא שקעו בדיכאון חיפשו מוצא במחוזות רחוקים. לאוזניהם הגיעה השמועה על מדינת ארגנטינה הצעירה, הפותחת את שעריה בפני מהגרים.
בשנת 1865 יצאה קבוצת כורי פחם בת 150 איש מווילש הכבושה והישנה כדי להקים בפטגוניה את ``ווילש החדשה`` בה יוכלו לקיים את אורחות חייהם ואיש לא ידכא את שפתם. חבל פטגוניה זה עתה נכבש מידי האינדיאנים הטהואלצ`ים – שבטים נודדים ששלטו במישורים ועמדו בניסיונות הספרדיים ולאחר מכן הארגנטינאיים בני 300 השנים לכבוש את המקום.
ב 27 ביולי נחתה ספינתם בחוף פוארטו מדרין, שם מצאו עצמם חשופים לרוחות האדירות המנשבות בפטגוניה. בלית ברירה בילו את לילותיהם הראשונים במערות על אחד הצוקים שעל החוף. בחיפושים אחר המים יקרי הערך הגיעו אל הנהר צ`ובוט (chubut) והתיישבו על אחת מגדותיו. שם הנהר הוא שיבוש של דרך הביטוי הטהואלצ`ית למילה צ`ופאט (chupat) שפירושה מים צלולים.
כמה ימים לאחר הגעת הקבוצה לאזור נשמעו זעקות מאחד השדות. קבוצת אינדיאנים בעלי פנים מאיימות התקרבו אל האירופאים שאך החלו לעבד את השדות. האירופאים והטהואלצ`ים עמדו אלו מול אלו, ולפתע, ללא היסוס, החלה אחת מהנשים הוולשיות שהחזיקה תינוק בידה לצעוד לכוון האינדיאנים. היא הגישה את התינוק כמחווה של ידידות לאישה אינדיאנית. זו לקחה את התינוק בידיה, הביטה ביצור המוזר בעל השיער הזהוב ותכול העיניים, חייכה ולאחר כדקה שנראתה כנצח החזירה אותו אל אמו. היה זה תחילתו של קשר אמיץ ויוצא דופן בין המתיישבים לבין תושבי האזור המקומיים.
בעוד שתמיד מלווים סיפורי ההתיישבות בפטגוניה בסיפורים מצמררי שיער אודות טבח אינדיאנים ותפיסת אדמותיהם, הרי שבסיפור הגעת הוולשים נוכל למצוא שיתוף פעולה, עזרה הדדית וידידות של ממש בין מתיישבים אירופאים לאוכלוסייה המקומית. הם היו הראשונים שבאו במטרה להתיישבות חקלאית וללא רצון לשפיכות דמים.
כיום מרוכזות הקהילות הוולשיות של ארגנטינה בערים טרלאו, ראוסון וגאימן (היחידי ששמר על אופיו המקורי).
למורת רוחם של וותיקי הקהילה שבאה לצדו האחר של העולם על מנת לשמור את המסורת והשפה שדוכאו בידי הבריטים, עוברים בני הדור החמישי והשישי לדיבור אך ורק בספרדית. השפה הקלטית העתיקה הולכת ונעלמת ממישורי פטגוניה.
מקור השם טרלאו מצירוף המילים הוולשיות טרה = עיר, ולואיס - שמו של אחד ממנהיגי הוולשים הראשונים. השם המקורי היה טרה לה ו`ס (tre le wes) והשתנה מעט ברבות הימים.
אתר חובה הנמצא בעיר הוא המוזיאון הפריהיסטורי. מסתבר שהערבות הצחיחות של פטגוניה כיום היו שונות לחלוטין בתקופת הדינוזאורים, והאזור הוא אחד החשובים והעשירים בעולם בממצאים מעין אלו. במוזיאון המודרני תראו שלדי ענק של דינוזאורים ותצוגה מרשימה של יצורים פרהיסטורים אחרים.
מעט דרומה לפנינסולה ולדז ולעיר טרלאו נמצאת שלוחה יבשתית מוארכת ועליה מושבת קינון הפינגווינים היבשתית הגדולה ביותר בדרום אמריקה.
כחצי מליון פינגווינים מאגלאנים מגיעים מידי שנה אל פונטה טומבו (punta tumbo) לצורך החיזור, בניית הקן וגידול הצאצאים. שם המקום נובע מביקורה של משלחת צרפתית שמצאה באזור הרבה קברים אינדיאנים (טומבו). הייתה זו חלק מתרבות החיים של האינדיאנים. אנשים נקברו בחוף מלא החיים והיפה ביותר, ובנקודה זו גם יקומו לתחייה.
הייתה זו משלחתו של מגלן ב 1520 שזיהתה לראשונה מין זה ולכן הוא נקרא על שמו.
מין פינגווין זה מכונה גם פינגווין החמור (jack ass pingween ), כשתשמעו את הצלילים שמפיקים הבוגרים כדי לקרוא זה לזו תבינו את מקור השם.
הפינגווין המגלאני קטן יחסית - גובהו 40-45 ס``מ, משקלו כ 4 ק``ג לפני שנכנס לים וכ-5 ק``ג כאשר הוא חוזר מן הים.
בין סוף ספטמבר לאפריל ניתן לראות את המושבה בשיאה. הזכרים מגיעים לחוף ראשונים ומתחילים בהכנות בניית הקן. הקן הוא העין מחילה מרופדת בענפים ועלים, בד``כ במסתור השיחים. על הזכרים לבנות את הקן בצורה המרשימה ביותר ובטוב טעם (חיזוקים, קישוטים, תמונות, צילומים מחדר הכושר וכו`) על מנת להרשים את הנקבות ולשכנעם להיכנס. כשבוע לאחר הגעת הזכרים מגיעות ראשוני הנקבות. הזכרים מחפשים את אותה הנקבה איתה בילו בעונה שעברה (בתנאי שהייתה פורייה), ומתחילים בטקס חיזור קולני. חלק מהזוגות שומרים על נאמנות יוצאת דופן בעולם החי, ולאחר שבילו בים במשך רוב חודשי השנה נפגשים באותו החוף שנה אחר שנה. חוקרים מצאו שזוגות פוריים ומצליחים שומרים על נאמנות לזוגיות זו עד עשר שנים! הנקבה מטילה בקן 2 בצים והזוג דוגר עליהם יחד במשך 40 יום, מידי כמה ימים יוצא אחד מהם אל הים לאכול. חלק מן הקינים נבנה מרחק רב מן החוף - לעיתים עד קילומטר.
בחצי האי וולדז יש מגוון של חופי חצץ, חול ומצוקים, המתאימים למספר רב של מיני בע``ח.
השמורה מפורסמת בעיקר בשל בעלי החיים הימיים שבה, אך חלקיה היבשתיים מעניינים לא פחות.
על חלק זה מאיימים מאות אלפי כבשים השייכות למעל 50 חוות. הכבשים ניזונות על אותם מקורות מזון של הגואנקו - אוכלי העשב הגדולים המקוריים לאזור. ההסכם הנוכחי עם בעלי העדרים הוא שהכבשים יכולות לרעות תוך שמירת הפלורה (עולם הצומח), אך ההסכם הוא תיאורטי בלבד. בעוד שלגואנקו מעין כריות מרופדות על הרגלים הרי שהכבשים דוחקים את האדמה ומונעים התפתחות צומח עדין.
הגואנקו אוכלים את הצמחים רק בחלקם, הכבשים לעומת זאת אוכלים עד לשורש. הגואנקו מתקיים מרוב הצמחייה המקומית, בעוד שהכבשים אוכלים רק מספר מצומצם של מינים. חביב עליהם במיוחד צמח קטן הנקרא קוירון (coiron). צמח נוסף החביב על הכבשים הוא הקילימבאי (בוולשית קילימבאכי), הדומיננטי מבין כ 100 הצמחים האופייניים לחצי האי. בעבר שימש צמח זה את המקומיים לתה ולהורדת החום, כיום מרכיב קטן ממנו משמש לצביעת הצמר. העדפות אלו של הכבשים יוצרות לחץ רעייה גדול המשפיע ומשנה את עולם הצומח.
הכבשים הראשונות שראה האזור הושארו במקום ב 1535, בזמן אחד מניסיונות ישוב המקום בידי הספרדים. כיום גידול הכבשים הוא מקור הפרנסה החשוב ביותר במחוזות רבים של פטגוניה בכלל וצ`ובוט בפרט. לכל אדם במחוז יש 12 או 13 כבשים... (400,000 איש וחמישה מליון כבשים).
את זני הכבשים מפתחים משילוב הכבשים המקומיות עם זרע מוקפא של כבשי מרינו מאוסטרליה.
קבוצות של כ 10-25 גוזזי צמר מקצועיים בשם קומפרסה (comparsa) עוברות בין החוות השונות של פטגוניה עם ציוד מיוחד וגוזזים בתשלום וביעילות את אלפי או עשרות אלפי הכבשים שכל חווה מחזיקה. גוזז מקצועי יגזוז כבשה בדקה. העבודה קשה ומייגעת ועל כן כל שעתיים מבצעים הבחורים הפסקה לארוחה (בשר כבש כמובן..). הבעיה העיקרית של החוואים היא ירידת מחירי הצמר בעולם, חוואים רבים נמצאים על סף ייאוש.
* פורסם בדיסקוברי גיליון חופים, אפריל 2003
