מדינת יוגוסלביה לשעבר הייתה בשנות ה-70 ו-80 של המאה ה-20 יעד תיירות פופולרי בקרב תיירים מכל העולם. אחת הסיבות לכך הייתה מגוון נופיה התרבותיים. המבקרים בה יכלו במהלך טיול אחד לשהות בערי חוף ונציאניות עתיקות כמו זאדר, שיבניק וטרוגיר, להתרשם מקתדרלות וכנסיות קתוליות ואורתודוכסיות, להתענג על עוגת קרמשניט וקפוצ`ינו בבתי קפה בניחוח מרכז אירופאי, להתפעל מערי בירה בארוקיות ואלגנטיות כמו זאגרב וליובליאנה, להתהלך על גשרים עות`מנים מפורסמים כמו זה שבעיר מוסטר (שנהרס במהלך מלחמת האזרחים) ולחוש את אווירת האוריינט בערים בעלות השפעה טורקית-מוסלמית כמו סארייבו שבה צריחי המסגדים שולטים בקו האופק.
הצטרפו לטיול מלא חוויות לבולגריה עם אקו טיולי שטח >>>
טרק באלבניה, מונטנגרו וקוסובו - אל פסגות הבלקן עם אקו טיולי שטח >>>
מסע במנהרת הזמן - טיול לאלבניה, קוסובו ומקדוניה עם אקו טיולי שטח >>>
המגוון התרבותי שיקף את הפסיפס אנושי, המורכב מכמעט 20 קבוצות לאומיות ודתיות המתקיים מזה מאות בשנים באזור מדינות יוגוסלביה לשעבר. הרב-תרבותיות עוררה עניין וגירתה את סקרנות המבקרים ולכן תרמה לענף התיירות אולם היא גם הייתה מקור שבריריותו של הבלקן היוגוסלבי שהכיל בתוכו חבית חומר נפץ של מתחים ואיבות היסטוריות בין הקבוצות השונות. חבית זו התפוצצה במהלך שנות ה-90 בעוצמות בלתי צפויות וגררה את האזור לסחרור הזוי של אלימות ואכזריות שהחזירו את אירופה למראות החשוכים של מלחה``ע השניה.
כיצד הפכה מדינה שנראתה לכאורה יציבה ומלוכדת לארץ אוכלת יושביה, שבה אתרי טבע שלווים, פסטורליים ומדהימים ביופיים כמו שמורת פליטביצה הפכו לזירת לחימה עקובות מדם? כיצד ערים קוסמופוליטיות ורב-דתיות כמו סארייבו הפכו לשדות קטל רצחניים? האם מלחמת האזרחים היוגוסלבית הייתה תהליך בלתי נמנע בעידן הפוסט קומוניסטי? ומדוע מלכתחילה בחרו עמים ולאומים בעלי מסורת ארוכה של סכסוכים ביניהם לקשור את גורלם במדינה אחת?
מפגשים תרבותיים ואי הבנות בנוסח הבלקן
בשנת 2000 הגעתי לראשונה לאזור מדינות יוגוסלביה לשעבר. תקרית מביכה בשדה התעופה בדוברובניק שבקרואטיה הבהירה לי היטב שבאזור הבלקן כדאי להיות מודע לרגישויות בין העמים והמדינות. ישבתי על הבר ולגמתי להנאתי קפוצ`ינו של סיום טיול. כשסיימתי הוצאתי מהכיס מספר מטבעות והנחתי אותן על הדלפק עבור הברמן. הוא הביט על המטבעות ואז האדים כסלק וזרק לעברי: ``קח את זה לאמא שלך``. הבטתי עליו המום ואז הבחנתי שבין המטבעות הקרואטים השתרבב גם מטבע של דינר סרבי, שכנראה קיבלתי יום קודם כעודף במדינת מונטנגרו השכנה. באותה שנה סרביה ומונטנגרו, האויבות המרות של הקרואטים במלחמה האחרונה, היו עדיין יחידה מדינית אחת שנקראה ``יוגוסלביה החדשה``.
יתכן והתקרית המביכה הייתה קטליזטור עבורי לנסות להבין כיצד זה שאנשים שנראים לתיירים הזרים דומים, כולם הרי ``יוגוסלבים``, בעצם משתייכים לעמים ולאומים שונים, החולקים ביניהם היסטוריה של עימותים, מלחמות ומאבקים של מאות שנים, המזינים את אחד ממוקדי הסכסוך הקשים ביותר בעולם, באזור המכונה ``בלקן``.
אזור הבלקן, המכונה ע``ש רכסי הרים בבולגריה, נמצא בדרום-מזרח אירופה ומתפרס על פני שטח שצורתו מזכירה חצי אי התחום משלושת צידיו ע``י 4 ימים: הים האגאי וים תיכון בדרום, הים האדריאטי במערב והים השחור במזרח. כל העמים והמדינות הנכללים כיום באזור הבלקן היו
תחת שלטון האימפריה העות`מנית במשך מאות השנים (חלקם עד תחילת המאה ה-20), דבר שהביא להתפתחות תרבות ייחודית באירופה שנוצרה כתוצאה מהמיזוג ויחסי הגומלין בין מאפיינים תרבותיים אירופאים, קתולים ואורתודוכסיים לבין מאפיינים תרבותיים אסייתיים, טורקיים ואסלאמיים. חלק מתושבי הבלקן מתמצתים זאת במשפט שבו מהול תסכול מסוים: ``עבור המזרח אנחנו המערב ועבור המערב אנחנו המזרח``. כיום הבלקן כולל בתוכו את החלק האירופאי של טורקיה, יוון, אלבניה, בולגריה וכל מדינות יוגוסלביה לשעבר: מונטנגרו, קוסבו, סרביה, מקדוניה, בוסניה וסלובניה (אל האחרונה יש המתייחסים כמחוץ לאזור הבלקן).
באזור מדינות יוגוסלביה לשעבר מתקיימת בצורה ה``מרוכזת`` והמורכבת ביותר בבלקן התופעה המכונה ``בלקניזציה`` –. חבל ארץ שבו אין כמעט אזורים ``טהורים`` מבחינה לאומית ודתית, מה שהביא במהלך ההיסטוריה לתביעות טריטוריאליות ולאומיות ולמאבקים חוזרים ונשנים בין הקבוצות השונות.
תהליך יצירת פסיפס אנושי
שורשי הפיצול, הסכסוך הדתי ולאומי ויצירת תחושת הזהות הנפרדת בין הקבוצות השונות באזור מגיעים עד למאה ה-11 לספירה. בתקופה זו נוצר הקרע הסופי והבלתי ניתן לאיחוי בין הכנסייה האורתודוכסית-מזרחית לבין הכנסייה הקתולית-רומית. הקו הדמיוני שהפריד בין אזורי ההשפעה של שתי הכנסיות עבר במרכז אזור מדינות יוגוסלביה לשעבר ובוסניה כיום, כך שתושבי הבלקן היוגוסלבי ממזרח ומדרום לקו זה השתייכו לכנסיה האורתודוכסית. ממערב ומצפון לקו זה השתייכה מרבית האוכלוסייה לכנסיה הקתולית. מאוחר יותר השוני הדתי יצר את ההבדלים הלאומיים בין עמי האזור.
השסע הדתי הלך והעמיק עוד יותר במהלך המאה ה-14, עם הגעת הטורקים לאזור – האימפריה העות`מנית שהתפשטה לכיוון מרכז אירופה וכבשה את אזור הבלקן היוגוסלבי. לאחר הכיבוש חלק מהאוכלוסייה הנוצרית התאסלם ואימץ אורח חיים המושפע מהתרבות הטורקית. תופעה זו התרחשה בעיקר בבוסניה שבה עד היום כ-40 אחוזים מהתושבים הם מוסלמים. מאז הגעת הטורקים ועד היום מתקיים בבלקן היוגוסלבי ויכוח תרבותי נוקב לגבי תרומתו של הכיבוש העות`מני שהנחיל את האסלאם לאזור. המוסלמים בבלקן תופסים תקופה זו כתור זהב תרבותי שהביא לפריחה והרמוניה בין דתות שונות ושבו התגבשה זהותם ותרבותם הייחודית. העיר סרייבו בירת בוסניה ייצגה עד מלחמת האזרחים האחרונה את הפלורליזם והקוסמופוליטיות שבו נוצר מפגש תרבותי ייחודי בין נצרות ואסלאם, מערב ומזרח, אירופה ואסיה. הנוצרים בבלקן לעומת זאת, תופסים את התקופה העות`מנית שבה הגיעה בשורת האסלאם, כתקופת כיבוש של שליטים זרים שהביאה לשקיעת הבלקן בפיגור ונחשלות מזרחיים.
כך התגבשו במהלך המאות האחרונות באזור שבו תקום מאוחר יותר מדינת יוגוסלביה, שלוש חטיבות דתיות-תרבותיות שונות (המתקיימות במידה רבה עד היום): החלק הצפון-מערבי, אזור מדינות קרואטיה וסלובניה, שבו התקיימה אוכלוסיה קתולית ברובה שהייתה תחת שלטון הונגרי, אוסטרי או ונציאני ואשר ראתה עצמה כחלק מאירופה המערבית-קתולית.
החלק המזרחי-דרומי שבו נמצאות כיום מדינות סרביה, מונטנגרו ובמידה חלקית מקדוניה. באזור זה התקיימה אוכלוסיה אורתודוכסית ברובה, כאשר הכנסייה המזרחית היוותה את המצע התרבותי והדבק המלכד של הלאומיות. עמים אלה התגאו וטיפחו את המיתוס של ההתנגדות לטורקים והגנתם על הנצרות מפני האסלאם.
החלק המרכזי, הכולל את מדינת בוסניה-הרצוגובינה. באזור זה נוצר ריכוז האוכלוסייה המוסלמית הגדול בבלקן ``היוגוסלבי``, המגדירה את תרבותה וזהותה בעיקר על פי הדת. מדינת קוסובו שבו מרבית האוכלוסייה גם כן מוסלמית, הוא מקרה שונה מכיוון שמרבית תושביה משתייכים לעם האלבני הנמצא ברובו באלבניה ובמקדוניה החולקות גבול עם קוסובו.
עוצמת מנהגים מול כוחם של מיתוסים
כיצד קרה שלמרות קיומם של אותם הבדלים דתיים ולאומיים בין העמים השונים באזור זה, הם הסכימו להתאחד למדינה אחת בשם יוגוסלביה למשך יותר מה-70 שנה?
יוגוסלביה שפירושה בשפה המקומית (סרבו-קרואטית) ``הסלבים הדרומיים``, הוקמה לראשונה בתום מלחמת העולם הראשונה לאחר ששתי האימפריות (העות`מנית והאוסטרו-הונגרית) ששלטו באזור קרסו ואיבדו את שטחיהן. מדינת יוגוסלביה הייתה מורכבת מ-6 עמים עיקריים: הסרבים, הקרואטים, הסלובנים, הבוסנים המונטנגרים והמקדונים. ההיגיון ביצירת מסגרת מדינית משותפת מבחינת אותם עמים היה קיומו של מכנה משותף אתנו-לשוני (סלבי-דרומי) ביניהם והרצון להקים מדינה גדולה וחזקה שתבטיח להם אוטונומיה תרבותית ותמנע את ``היבלעותם`` ע``י המדינות הגדולות באזור. כבר בשנותיה הראשונות התאפיינה מדינת יוגוסלביה, שבראשה עמד מלך סרבי, במחלקות וחיכוכים בין העמים השונים ובעיקר בין הקרואטים והסרבים שנואי הנפש. בשנת 1934 נרצח המלך הסרבי ע``י המחתרת הקרואטית ויתכן ולולא מלחמת העולם השנייה, כבר אז הייתה מתפרקת הישות היוגוסלבית.
במהלך מלחה``ע השניה נכבש אזור הבלקן ע``י הגרמנים ובעלי בריתם האיטלקים. מלחמה זו הצמיחה גיבור אזורי ומנהיג בלתי מעורער בשם יוסיף ברוז`, הידוע יותר בכינויו טיטו. הוא הצליח באמצעות לוחמי המחתרת הקומוניסטית (הפרטיזנים) להסיג את הגרמנים והאיטלקים מיוגוסלביה ולהקים מחדש את המדינה - הפעם כקומוניסטית-סוציאליסטית. הוא גיבש את העמים המסוכסכים ביניהם סביב רעיון האחדות היוגוסלבית באמצעות אישיותו הכריזמטית, תבונתו הפוליטית והערצה העממית העצומה שלה זכה כמפקד הפרטיזנים המהולל וה``משחרר מעול הנאצים והפשיסטים``. בנוסף לכך משטרו הקומוניסטי הנוקשה דיכא כל ניסיון מרי ו``החניק`` את המאוויים הלאומיים. במהלך תקופת חייו ושלטונו נראה היה שחלומו ליצור מדינה שבה לתושבים תהיה תודעה על-לאומית, יוגוסלבית הצליחה. אולם עשור לאחר מותו (בשנת 1980) האיחוד המלאכותי והכפוי של יוגוסלביה התמוטט. כל המשקעים ההיסטוריים, המתחים הלאומיים והאיבות שרחשו מתחת לפני השטח התפרצו לבסוף כלבה רותחת ששטפה בפרץ אלימות ואכזריות חלקים גדולים מהמדינה. לכן נאמר על טיטו שהוא היה היוגוסלבי הראשון והאחרון.
מלחמת האזרחים ושנאת הקרוב
בשנת 1989, ערב מלחמת האזרחים, האינפלציה ביוגוסלביה הרקיעה שחקים ועמדה על שיעור של כ-2,500 אחוז. ההידרדרות הכלכלית שחידדה את הפערים בין החלקים העשירים והחזקים (קרואטיה, סלובניה) לבין שאר החלקים הנחשלים יותר ותהליך התפרקות ברה``מ לשעבר, תרמו להתרופפות השלטון והחישו את התפרקותה של המדינה.
האירוע האלים הראשון שנחשב לגפרור שהצית את להבת המאבק לעצמאות היה דווקא בתחום שנחשב לשוחר שלום: הספורט. בשנת 1990 התקיים משחק כדור רגל בין דינמו זאגרב (קרואטיה) לבין קבוצת הכוכב האדום בלגראד (סרביה). במהלך המשחק פרצו מהומות אלימות בין אוהדי שתי הקבוצות כאשר השוטרים, סרבים ברובם היכו את האוהדים הקרואטים ולעומת זאת אפשרו לאוהדים הסרבים להמשיך להשתולל. האירועים הללו ליבו יצרים ושלהבו את דעת הקהל בקרב שני העמים והגבירו את המתח ביניהם. מספר חודשים לאחר מכן (בשנת 1991) פרצו הקרבות הראשונים במלחמה. הקרבות היו בין הסרבים והקרואטים באזור שמורת הטבע פליטביצה הנמצאת כיום בקרואטיה.
במשך השנים הבאות התכתשו שני עמים אלה אחד כנגד השני וכל אחד מהם כנגד הבוסנים במרחץ דמים נוראי. בשנת 1995 מעשי הזוועה הגיעו לשיאם כשהנודע מכולם הוא המקרה של העיירה הבוסנית סרברניצה שבה במשך מספר ימים נטבחו כ-7,000 גברים מוסלמים ע``י כוחות סרביים במסגרת ניסיונותיהם ליצור ``טיהור אתני``. באותה שנה החליטה ארה``ב ואירופה להתערב בנעשה ולהפסיק את מחול השדים. נציגי עמי האזור הוזמנו לארה``ב כדי לחתום על הסכם שבו נקבע כי יוקמו חמש מדינות חדשות במקום הישות היוגוסלבית: סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצוגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה החדשה (השלישית) שכללה את סרביה ומונטנגרו.
ספירת החללים הרשמית של מלחמת האזרחים לא הסתיימה עד היום מאחר ומקום קבורתם של אלפים עדיין לא נודע. ההערכה היא שבמהלך המלחמה נהרגו כ-250 אלף אזרחים וחיילים.
לפני כשנה נפגשתי בדוברובניק עם ז`ליקו, ידיד מקומי המנהל בית מלון בעיר. ישבנו בבית קפה הממוקם על מרפסת שממנה נשקף נוף קסום של איים מיוערים המוקפים במי הטורקיז של הים האדריאטי. ז`ליקו מתנשא לגובה של 2 מטרים (תושבי האזור נחשבים לאחד העמים הגבוהים בעולם) בעל חזות מאיימת מעט, אולם דיבורו רך ועדין. הוא ניסה להסביר לי ואולי גם לעצמו את הטירוף שאחז את האזור בתקופת המלחמה: ``מאוד קשה להסביר לאנשים זרים מי בדיוק נלחם במי ועל מה בדיוק. גם היום אני מתקשה להבין את עוצמת השנאה שאף קרעה משפחות מעורבות. אחות של אשתי למשל היא נוצרייה קתולית שהתחתנה עם מוסלמי והתגוררה עם משפחתו מעל ל-10 שנים. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היא החליטה לעזוב אותו ולחזור למשפחתה הקתולית עם שני ילדיהם``.
שיחות כגון אלה עם מכרים מקומיים העלו בי הרהורים על מהותה של שנאת האדם לאדם. נזכרתי בהצגת היחיד שמעלה בימים אלה אלכס אנסקי העוסקת בפרשת דרייפוס מנקודת מבטו של אסתרהזי, הקצין הצרפתי שרקם אל עלילת הבגידה על דרייפוס והפליל אותו. במונולוג הסיום של המחזה אומר אנסקי: ``סופרים אינם שונאים סנדלרים. הם שונאים סופרים אחרים. זונות לא שונאות נזירות, הן שונאות זונות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר. הומוסקסואלים לא שונאים גברים חובבי נשים. הם לא סובלים טרנסוויסטים``. רצה לומר: ``אנשים לא שונאים את מי שרחוק ושונה מהם בהכרח. אדרבא, גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים וקרובים להם ושונים מהם אך מעט``, אמר אינסקי בראיון על הצגתו.
הסיפור המוכר
החל משנת 2001 פסקה הלחימה בכל שטח יוגוסלביה לשעבר, מילושביץ מנהיג הסרבים ומי שנחשב ל``נבל הגדול של המלחמה`` נפטר במהלך משפטו בבית הדין הבינלאומי בהאג שבו הוא הואשם בפשעים כנגד האנושות ורצח עם. באותו בית הדין מתנהלים כיום משפטים נוספים נגד מנהיגים וקציני צבא לשעבר מהאזור, המואשמים בפשעי מלחמה. האמריקאים ואירופאים ממשיכים להיות מעורבים בתהליכים דיפלומטים ומדיניים (הענקת עצמאות למונטנגרו בשנת 2006 ולחבל קוסובו השנה) האמורים לייצב את האזור. כוחות צבאיים בינלאומיים מיוחדים עדיין שוהים בחלקים מבוסניה, קוסבו ומקדוניה, אזורים בעלי מוקדי מתיחות.
בתחילת העשור הנוכחי החלו לחזור התיירים לאזור בקצב איטי שהלך והתגבר במהלך השנתיים האחרונות. כיום בעונת התיירות מפרצי הטורקיז וחופי הפלא של קרואטיה ומונטנגרו שוב הומים בקייטנים, שמורות הטבע והפארקים הלאומיים זוכים למטיילים רבים וההרים בעלי הנופים האלפיניים נכבשים ע``י שוחרי הטרקים, טיולי הג`יפים והרפטינג.
כפי שהוכח במקומות אחרים בעולם קיומו של ענף תיירות משגשג התורם לשיקום הכלכלה הוא צעד חשוב בהתייצבות מקום למוד סבל ומלחמות, אולם לבלקן ישנו דינמיקה והיגיון משלו. בחלק מיוגוסלביה לשעבר נראה שהמאבקים והסכסוכים תמו ונשלמו. בחלקים אחרים עדיין קיימים מוקדי מתח רגישים. שם מוקדם מדי להעריך האם העמים יצליחו להתעלות מעל למיתוסים הלאומים והאיבות הישנות ולמצוא פשרה פרגמטית שתאפשר להם לממש את זהותם ולכבד את האחר – נשמע כמו סיפור מוכר?
