ברזיל – כדורגל, סמבה והישגים לאומיים

בשנת 1894, הביא צ'ארלס מילר, יליד ברזיל ובן להורים אנגלים, את הכדורגל הראשון מאנגליה לברזיל. המשחק האנגלי המוזר שהביא מילר, הפך להיות תחביבם של קבוצת אריסטוקרטים, שנהגו לשחק בו באחוזותיהם הנרחבות. העשירים הקימו מועדונים, אך למרות שהפופולאריות של המשחק החלה להתפשט, עדיין נשמרה לו תדמית אירופאית ואקסקלוסיבית. חלפו מספר שנים, וכאשר התפשט המשחק החדש עוד יותר, הוא מצא את דרכו למגרשים מאולתרים ולחוף הים - המקומות היחידים בהם יכלו העניים לשחק ללא הפרעה.

הזמינו טיול אל ברזיל הפראית עם אקו טיולי שטח >>>

הזמינו טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל כולל מצעד המנצחות עם אקו טיולי שטח >>>

טיול בלתי נשכח לארגנטינה, צ'ילה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

ב-1915 יצא לאור בברזיל מילון אנציקלופדי, שכלל בין דפיו תיאור רשמי ראשון של משחק הכדורגל: "... המשחק פופולארי מאד, אך דורש מאמצים גופניים שאינם מתאימים לברזיל החמה והלחה..."
במהלך המאה ה-20 הפך המשחק בהדרגה להיות נדבך מכובד בתרבותה של ברזיל. כך עברו להם שניים וחצי עשורים: העשירים והלבנים משחקים במגרשים מסודרים בחסות עסקנים, פוליטיקאים ותעשיינים, העניים והשחורים משחקים על החוף בחסות השמש והרי הגרניט.
שנת 1919 הייתה נקודת מפנה כאשר השיגה ברזיל את גביע דרום אמריקה. ההתרגשות הייתה רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה. מאז החלו להופיע יותר ויותר קבוצות מעורבות, והמגרשים המסודרים חשו גם את נעליהם של שחקנים שחורים. לעיתים הגיעו שמועות על חדירת הדת האפריקאית אל המגרשים, ומידי פעם התפרסמו סיפורים על שחקן זה או אחר, שהזמין את חבריו לטקס של הקרבת תרנגולת למען אחד האורישאס או לקבל את ברכתו של כוהן קנדומבלה.
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 היה המשחק עניין לחובבים. רוב השחקנים היו, כמו גם מנהלי המועדונים, שייכים למעמדות העליונים.
ואז, בתחילת העשור השלישי חלה תקרית מפורסמת, שמעידה על עליית מדרגה במעמד הכדורגל בברזיל. במשחק דרמטי בין קבוצת ריו לבין סאן פאולו טענו שחקני קבוצת סן פאולו לאפליה מצד השופט, והחליטו להשבית את המשחק. בכיר הנוכחים במשחק היה נשיא ברזיל, וושינגטון לואיס. לואיס, במקור בן העיר סן פאולו, שלח את שליחו לפקוד על קפטן הקבוצה לחזור ולשחק. למרבית התדהמה העז קפטן הקבוצה השחור להמרות את פיו של הנשיא. "על המגרש חלים חוקים אחרים - במגרש הכדורגל הוראות הנשיא אינן תקפות". עזות המצח שבאה משחקן בן אחד המעמדות הנמוכים, הדהימה את הנשיא כמו גם את כל תושבי ברזיל. יותר מכך העידה החוצפה כאלף מונים על השינוי האדיר, שחל בהערכה וביחס אל המשחק, כמו גם בערכם העצמי של השחקנים.
הנשיא ז'טוליו וארגאס היה הראשון להבין את הפוטנציאל האדיר הטמון בכדורגל. ורגס הביע התעניינות בלתי פוסקת במשחקי הספורט, וגיבה את התעניינותו בהקצאת משאבים לבניית אצטדיונים, ועידוד שיפור רמת המשחק. תמיכתו של ורגס בכדורגל, וחיזורו אחר העניים, העניקה להם תחושה מדומה של כוח מדיני. בסקר שנעשה בסוף שנות ה-30 התברר כי שלושת האנשים האהודים במדינה הם הזמר אורלנדו סילווה, המכונה יהלום שחור, שחקן הכדורגל מקבוצת פלמנגו לאונידס דה סילוה, והנשיא ז'טוליו ורגס. בין לילה כמעט הפכה המילה כדורגל לשם נרדף לברזיל. עכשיו כבר כולם, עשירים ועניים, לבנים ושחורים, שחקו כדורגל. המועדונים שינו אט אט את צבע עור שחקניהם, והמקצוענים האמתיים החלו לצוץ, בעיקר מבין שכונות העוני של ברזיל. עד תקופתו של ורגס התבסס המשחק בברזיל על שיטה של מענקים ותשרים. משנת 1933 הפך המשחק למקצועני.
בעוד אנו בישראל עסוקים בעניינים של בטחון לאומי, גדרות וג'יהאד, הברזילאים עסוקים בכדורגל, הפותח לרוב את ידיעות החדשות. כדורגל כאן זה עניין לאומי, המעסיק את המחשבה, ומוציא את התסכולים, הנובעים מחיי עוני ומצוקה קשה.
בשנת 1950 נבנה בריו אצטדיון המרקנה (שמשמעות שמו היא צפור ירוקה). מאז בנייתו טרם נבנה גדול ממנו בעולם. במשחק הגמר של אליפות העולם הצטופפו מעל 200,000 איש בתוך האצטדיון הענק. ברזיל ששיחקה בשנה זו מול אורוגוואי, הייתה זקוקה לתיקו בלבד. הגול הראשון היה של ברזיל, אך לבסוף הייתה זו אורוגוואי שנצחה. בשל האכזבה הקשה היו 2,3 אנשים שקפצו מגג האצטדיון אל מותם. מספר מקרי מוות נוספים הגיעו בהמשך אותו שבוע. חלקם בשל התקפי לב, וחלקם בשל התאבדויות, שנבעו מהאבל הלאומי אליו נכנסה ברזיל כולה.
ניצחונות נוספים באליפויות עולם שונות החזירו לברזילאים את הגאווה הלאומית שלהם. בשנת 1958, עת חזרה נבחרת ברזיל משוודיה כשגביע העולם בידם, ציפתה להם קבלת פנים אדירה, שכללה גם פוליטיקאים רבים. השליטים הצבאיים ששלטו בברזיל עד תחילת שנות השמונים התייחסו אל הכדורגל כמו שהתייחסו הקיסרים הרומאים למשחקי הגלדיאטורים. אצטדיוני ענק נבנו בכל עיר, לחם ושעשועים.
הניצחונות חזרו ב 1962 בצ'ילה, ב-1970 במקסיקו וכמובן, כזכור לכולנו, גם במונדיאל של שנת 2002. שחקני הכדורגל של ברזיל כמו גרינשה, פלה, רומריו, ג'וניור ורונאלדו, אינם נתפסים רק כמביאים להצלחות בתחום הספורט, אלא כמקור להישגים לאומיים של ממש. אומרים שבברזיל לפחות 7,491 קילומטרים של שטחים בהם משחקים כדורגל. זהו אורך החופים במדינה. מלבד מגרשי הכדורגל הרשמיים ומאות האצטדיונים הגדולים המפארים את ערי ברזיל, משמשים החופים כאתר עיקרי של חובבי ומקצועני הכדורגל כאחד. המראה הנפוץ ביותר בחופים הוא עשרות הצעירים השחומים, הרצים אחרי הכדור. האווירה על החוף נותרת טובה, גם אם המשחק מותח, והכדור, או אחד השחקנים מוצאים את דרכם אל הים הצונן.
מספר השחקנים לעיתים מבלבל - 14 או 15 בקבוצה. על החוף לא ממש מקפידים בענייני מספרים רשמיים. משטחי החול השטוחים של ברזיל משמשים מגרשי משחק מצוינים. על החופים משחקים הברזילאים באופן קבוע בכדורגל חופים. כאן, על החוף החלו כל גדולי הכדורגל את דרכם. אין זה רק עניין לילדים. הברזילאים לוקחים את כדורגל החופים מאד ברצינות. במשך הזמן הפך המשחק למושג שיש בו הרבה גאווה, השחקנים רומריו וג'וניור משחקים עד היום כדורגל חופים להנאתם. על החוף משחקים רבים גם בפוטוולי (Futevolei) - שילוב של כדורגל וכדורעף. אשתו של רומריו, אגב, נחשבת לאחת משחקניות הפוטוולי הטובות במדינה. חלק מהצעירים המשחקים על החוף, מתגוררים באחת הפאבלות העניות של ריו. העיניים נוצצות, מחכות להזדמנות לקבל את הכדור, להבקיע גול ולעשות סלטה של ניצחון על החוף.
בריו דה ז'ניירו ארבע קבוצות גדולות: פלמנגו (Flamengo), פלומיננזה (Fluminense), וסקו דה גאמה (Vasco de Gama), ובוטפוגו (Botafogo). לכל אחת מקבוצות אלו ישנו מועדון אוהדים, המונה לפחות 100,000 איש. כל אחד מהם משלם דמי חבר, התורמים ל"דלק" השחקנים. משחק כדורגל בברזיל הוא חוויה אתנוגראפית של ממש, המהווה חובה לאלו הרוצים להכיר את תרבות המדינה. האוהדים צובעים את פניהם בצבעי הקבוצות, שרים שירים בקצב מטורף, רוקדים, מנופפים בחולצות, צעיפים וגדלים, ומתופפים בתופים אפריקאים. המשחקים החשובים נראים לעיתים כמו הצצה רגעית אל ההתלהבות המאפיינת את הברזילאים בימי הקרנבל.
הכדורגל ירד מלמעלה למטה, מהאצולה לעם. הסמבה עלתה מלמטה למעלה. עד שנות השלושים הייתה הסמבה ריקוד של המעמדות הנמוכים, רוויה בתופים ומקצבים אפריקאים שהביאו העבדים. בשנת 1915 תאר המילון האנציקלופדי של ברזיל את הסמבה כ"מילה הרווחת בצפון מזרח ברזיל, ופירושה מנהג עממי של ריקוד, שתייה ושירה". עד למאה ה-20 לא הייתה לברזיל מוסיקה עממית משל עצמה. האצולה העדיפה את הואלס והפולקה ועוד כמה ריקודים אירופאים. אפילו את חגיגות הקרנבל לא חגגו עם ההמון ברחוב, אלא במסיבות יוקרתיות ופרטיות. מאז החלה מוסיקת התופים הקצבית לחלחל אל כל שכבות החברה, עד שהפכה ל"מוסיקה של ברזיל".
היוצרים הראשונים היו ז'וז'ה ברבוזה דה סילווה, המכונה סיניו, וארנסטו דוס סנטוס, המכונה דונגה. הראשון שחור, והשני מולאטי. דונגה היה הראשון להקליט את תקליט הסמבה הראשון של ברזיל. ב-1917 יצא עם להיטו בטלפון (Pelo Telefone), שהפך לזמר לאומי של ממש.
מאות שנים של דיכוי פורטוגלי לא הצליחו כנראה לעקור את המקצב הטבעי הטבוע עמוק בנפשותיהם של השחורים בברזיל. אבות אבותיהם נחטפו ממערב אפריקה בידי הפורטוגלים, והובאו לברזיל כעבדים. יחד איתם הגיעה תרבות שלמה - אמונות דתיות, שפה, ומוסיקה.
מקור המילה סמבה הוא מן המילה Semba, שמשמעה בשפת הבאנטו של מערב אפריקה, יצירת קשר או יצירת מגע. הרעיון הבסיסי היה יצירת קשר עם האורישאס - הם האלים האפריקאים שיובאו מאפריקה בידי העבדים. אחד הריקודים הנפוצים היה ריקוד הבאטוקה (Batuque), שהיה החלפה של זוגות רקדנים במעגל. ההחלפה הייתה נעשית לאחר נגיעה באזור הטבור. הנגיעה הזו כונתה גם היא בשם Semba. בעיני הפורטוגלים, שליטי המדינה, שידרו הנגיעות הללו משהו מאד לא מוסרי, וכבר במאה ה-17 הוציאו את הריקודים האפריקאים אל מחוץ לחוק. במשך מאות שנים נותרו פיתולי הגוף, לפי מקצבי התופים, נחלתם של השכבות העניות. רק בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 השתנה מעמד הריקוד, ובהדרגה הוא חדר גם לשכבות נוספות באוכלוסייה. בשנת 1984 החליטו שליטי ברזיל שהגיע הזמן להפסיק ולקפח את הסמבה. הרעיון היה שאם יש אצטדיון ענקי למשחק הלאומי - הכדורגל, הרי שיש גם לבנות אצטדיון למוסיקה הלאומית - הסמבה. כך נבנה האצטדיון הענק של הסמבודרומו, שבו נערכת מידי שנה התהלוכה הראשית של הקרנבל בריו דה ז'ניירו. התהלוכה היא למעשה תחרות ענק של מה שמכונה בתי ספר לסמבה. למעשה אלו מועדונים ענקיים, המונים בדרך כלל בין 3,000 ל-5,000 איש. המועדונים הללו הם מקור רב לגאווה. חברי המועדונים מגיעים ממקורות מגוונים, חלקם מן השכבות העשירות, וחלקם מן הפבלות העניות. ההשתתפות בהכנות לקרנבל, בריקודים לכל אורך השנה, וכמובן בניצחון בתהלוכת הקרנבל, מביאה לגאווה, לשמחה ולתחושה של תוכן חיים אמיתי.
בברזיל עשרות מיליונים נמצאים במצב עוני קשה, אבל בחדשות אין אנו שומעים על הפגנות ענק, על אוהלים מול בית הפרלמנט, ועל ויקי כנפו הברזילאית הצועדת מריו אל ברזיליה הבירה. חלק מן ההסברים לאי קיום התופעות הללו טמונות ביחס לכדורגל ולקרנבל. בצורה כזו מוציאים את האנרגיה ואת התסכולים, ונשארים, עד כמה שניתן, רגועים ושמחים.
לישראלים ציניים ופרגמאטיים כמונו קשה להבין מצב בו אנשים מקדישים את רוב זמנם לכדורגל ולריקודים. את כל החסכונות יכולים אנשים להוציא בשלושת הימים של הקרנבל, לשמוח, לרקוד, לשתות, ועם סיום החגיגות, לקום בבוקר ולהתחיל בציפייה לקרנבל הבא.
בברזיל זוהי דרך חיים של ממש. לצאת למשחקים, לרקוד ולשיר כאילו אין מחר.