טרק לגיאורגיה אל הרי הקווקז צילום: מוקי גילת

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

לא אמרתי לא כשהוצע לי להצטרף לטיול בגיאורגיה, וכששמעתי מה הטיול כולל – הליכה בטבע בראשיתי, טעימות של מאכלים מקומיים מצוינים ומפגש עם אנשים חמים שאוהבים תיירים – הבנתי שמדובר במסע נפלא בטבע ובתרבות של ארץ זרה. אלא שלא שיערתי כי אזכה בנוסף לכך גם במסע בזמן.

טיול לגיאורגיה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לגיאורגיה וארמניה עם אקו טיולי שטח >>>

טרק בלתי נשכח בגיאורגיה עם אקו טיולי שטח >>>

את הטיול התחלנו בעיר הבירה טביליסי, כשעתיים טיסה בלבד מישראל. במבט ראשוני נראה היה כי נחתנו בעיר בירה אירופית טיפוסית לכל דבר. כמו בשאר בירות אירופה, גם את טביליסי חוצה נהר, ואפשר לראות בה כנסיות בכל מקום ותנופת בנייה חדשה המאפיינת עיר מודרנית. טביליסי, בניגוד לערים אחרות כפי שאראה בהמשך, לא קפאה בזמן והיא מתאימה את עצמה לדור הצעיר.

את הסיור התחלנו בכנסיית מטחי, השוכנת מול פסלו של וחטנג גורגסלי, מייסד העיר טביליסי. משם נסענו למנזר ג`ווארי השוכן מעל עיר הבירה העתיקה של גיאורגיה, מצחטה. מהמנזר נשקף גם הנוף של ``הדרך הצבאית``. זוהי דרך עתיקה שחוצה את הרי הקווקז ומחברת בין טביליסי לוולאדיקווקז שברוסיה. מויש המדריך סיפר לנו שלאורך הדרך הזו ניתן לראות מגדלי שמירה עתיקים, שבהם ניצבו חיילים כדי לשמור על ביטחון העוברים בדרך.

כשצפיתי ב``כביש המהיר`` שמוביל צפונה אל ההרים, הבנתי שזה לא יהיה טיול מאורגן בנוסח אירופה הקלאסית בעשרה ימים. מויש אמר שאין לנו מה לדאוג, הוא יודע למה באנו והוא לא מתכוון לאכזב אותנו. אנחנו נמשיך בדרך הצבאית, ואפילו נזכה לחוות אותה כמו שהייתה פעם – שביל עפר מתפתל בין הרים.

אין זכר למשהו מודרני

ואכן לא התאכזבתי. כבר בצהריים התחלנו להתרחק מהערים ונסענו צפונה על הדרך הצבאית לכיוון הרי הקווקז. את ארוחת הצהריים הראשונה בגיאורגיה אכלנו במסעדה ציורית בכפר פסנאורי השוכן על אם הדרך. שם טעמנו לראשונה, בין היתר, את החצ`פורי, מאפה בצק מקומי ממולא גבינה. כל כך התלהבנו, שעוד לפני שעזבנו את המקום כבר ביקשנו לאכול שם שוב בדרכנו חזרה מהקווקז.

אחר הצהריים טיילנו בשטח בין מגדלי השמירה שבדרך. לפתע התחלתי לחוש כיצד אני נוסע אחורה בזמן. לא היה כל זכר למשהו מודרני בסביבה. רק אנחנו והמגדלים. אם מתבוננים ממש טוב במגדלים אפשר אפילו לחוש את החיילים שומרים עלינו מתוכם.

המשכנו בדרכנו והגענו לעיירת הסקי גודאורי. מכיוון שטיילנו בקיץ שלג לא היה שם, אבל את שרידי הרכבלים מהתקופה של השלטון הסובייטי אי אפשר היה לפספס. למחרת עלינו ברגל לאורך הרכבלים ומעבר להם. הטיפוס במעלה ההר לא היה קל בכלל, אבל את עוצמתו של הטבע הפראי שנשקף מלמעלה לא ניתן לתאר במילים. מה עוד אפשר לבקש?

כשחצינו את הרכס המשכנו לטייל במרחבי הזמן. הכביש הסלול נעלם כבר מזמן, אך פה ושם ראינו כלי רכב מקרטעים נוסעים בדרך. התפלאנו איך מכוניות ישנות כאלה נעות בכלל בשבילי העפר הצרים. ובכל זאת, ככל שהתקדמנו צפונה בדרך הצבאית כך המשיך מסענו בזמן.

לא חלמנו אפילו על אכסניה

אל העיירה קזבגי הגענו באישון לילה. על בית מלון בכלל לא חלמנו, גם אכסניה לא ממש ראינו. במקום אכסניה התארחנו בביתה של אישה מקומית. ביתה היה בנוי מאבנים גדולות ובחדרים מיטות ישנות מעץ, שעוד רגע מתפרקות. אבל אחרי לילה שכזה אני יכול להגיד בבטחה כי הגיאורגים הם מכניסי אורחים למופת. ברגע אחד היא פתחה עבורנו שולחן מלא בכל טוב. אפילו הטבע תרם את חלקו בהכנסת האורחים, כשממפרסת ביתה נגלה לעינינו לראשונה מראה הפסגה המושלגת של הר קזבגי.

בבוקר שוטטנו בעיירה. לצידנו בשבילי העיירה התהלכו להם חזירים בחופשיות, ממש כמו בימי הביניים. לפתע נתקלתי בדבר מה שלא ראיתי מימי, ומי שלא היה במדינה קומוניסטית גם לא יידע מה משמעותם של תאי המתכת הצבעוניים עם חלונות הזכוכית שהבחנתי בהם.

מסתבר שהגענו לרחוב הראשי בעיירה והתאים המוזרים הללו היו בעצם אוסף של קיוסקים קטנטנים. מול הקיוסקים עמד בשיא תפארתו פלא מודרני אחד. גל התיירות החדש לגיאורגיה הוביל לבניית מלון חדש בעיירה. לרגע אחד התערבבו הזמנים, הווה מול עבר, כאן למרגלות הקזגבי.

את המשך היום בילינו בטיול בין כפרים וכנסיות באיזור. כשהסתובבנו בשבילי הבוץ בכפרים, בין בתים שמעולם לא חוברו לחשמל, הבנו עד כמה הזמן עצר מלכת בהרי הקווקז. זו בהחלט פיסת היסטוריה חיה ונושמת. אך אם לשפוט לפי המלון החדש שנבנה בעיירה קזבגי, אינני בטוח עוד כמה שנים ניתן יהיה לחוות זאת.

נקודת השיא של הטיול

את היום למחרת הקדשנו לטיפוס על הר הקזבגי שגובהו 5,074 מטרים במטרה להתקרב עד כמה שנוכל אל הקרחון ופסגתו המושלגת של ההר ללא ציוד מקצועי לטיפוס הרים. בערך בשליש הדרך למעלה שוכנת כנסיית השילוש הקדוש, מבנה מרשים לכשעצמו, אך מרשים עוד יותר בשילוב נוף ההרים שברקע.
כשהגענו למעלה, בערך בגובה 3,000 מטרים, נעתקה נשימתנו. העלייה הארוכה והגובה הרב השאירו אותנו עם מעט מאד אוויר בריאות. יופיו של הקזבגי מקרוב הוציא מריאותינו את מה שנשאר. אין מה להגיד, בהחלט אחת מנקודות השיא בטיול.

ירדנו למטה ולאט לאט חזרנו קדימה בזמן. בדרכנו חזרה לטביליסי עברנו את מונומנט הידידות, מבנה ענק שהוקם בצד הדרך הצבאית בשנת 1983 לציון 200 שנות ידידות בין ברה``מ לגיאורגיה. משם המשכנו לעיר הבירה, אבל לא לפני שעצרנו שוב לאכול ארוחת צהריים בפסנאורי, כפי שביקשנו בתחילת הטיול. ארוחה נפלאה ועצירה אחרונה במרחבי הזמן.
את היום האחרון הקדשנו לטביליסי. בין שיטוט ברחובותיה החדשים של העיר ובתי הקפה הרבים שבה מצאנו גם כמה סמטאות עתיקות, שמסרבות להתקפל בפני הקדמה. ואכן, גיאורגיה היא לא רק נופים עוצרי נשימה, אוכל נהדר ואנשים נפלאים. גיאורגיה היא גם מסע בזמן.

אביב גולדשטיין טייל עם חברת אקו טיולי שטח בגיאורגיה

טיולים הקשורים למאמר