ההיסטוריה הקדומה של מערב אפריקה – גאנה ומאלי

השרידים הקדומים ביותר של בני אנוש במערב אפריקה, כלי אבן וחפצים, מתוארכים לכ-200 אלף שנים, ומיוחסים ל'הומו ארקטוס', האדם הזקוף, אביו הקדום של האדם המודרני. שרידים אלו פזורים באתרים רבים. בתקופה שלפני 6000 ועד 10000 שנים התפתחה חקלאות באזור של הסהרה של ימינו, שהיה אז רטוב יותר, ועברו בו נחלים שופעי מים.
שינוי אקלימי שחל לפני כ-5000 שנים גרם להתייבשות המדבר והסוואנות, וגרם לתנועה של השבטים החקלאיים מן השדות היבשים שלהם בחיפוש אחר אדמות פוריות יותר. בתקופה זו הצטמצמו אזורי היערות והתדלדלו, והאיכרים מצאו את האזור הקרוי סאהל, מתאים להתיישבות. לפני 3000 עד 4000 שנים ישנם ממצאים המעידים כבר על גידול בקר, ועל גידולים חקלאיים כמו דגנים שונים, אורז ושורשי יאם (מאנדיוק). כלי חפירה, כלי אבן וחרס מעידים על תרבות מפותחת של יושבי קבע חקלאיים.

הצטרפו לטיול לגאנה טוגו ובנין עם אקו טיולי שטח >>> 

התפתחות החקלאות הביאה לשינוי חברתי מקיף בקרב השבטים במערב אפריקה. החלו להיווצר קהילות גדולות עם קשרים חברתיים וכלכליים חשובים. המזון המיוצר יכול היה לכלכל חבורות גדולות יותר מבעבר, והאוכלוסייה פרתה ורבתה, בעיקר באזור הסאהל החקלאי.
שני מוקדים גדולים של התיישבות לאורך נהרות גדולים ידועים לנו מאותה תקופה, האחד מעמק נהר הניג'ר, והשני ליד אגם צ'אד במזרח. התושבים בנו להם כפרי קבע הבנויים מאבני המקום, והתפתחו קשרי מסחר דרך מעברי מדבר הסהרה אל ארצות צפון אפריקה שלחופי הים התיכון.
באזור שנת 450 לפנה"ס התגלה השימוש בברזל לתושבי מערב אפריקה. הידע עבר במקור כנראה דרך שיירות המסחר מן הצפון והים התיכון. השימוש בכלי ברזל יצר מהפכה כלכלית במערב אפריקה. כלי הברזל אפשרו ברוא יערות, הגדלת השטחים החקלאיים ושטחי המרעה, וכמו כן נתנו יתרון צבאי לבני המקום על פני שבטי אפריקה האחרים שחיו עדיין בעידן האבן והברונזה. שבטי הבאנטו החלו לנדוד ולהשתלט על שבטים בכל רחבי היבשת השחורה.
תרבות ג'נה ג'נו, המצויה במדינת מאלי של ימינו היא מן העתיקות ביותר במערב אפריקה. היא ייסדה את העיר בשם זה בסביבות 300 לפנה"ס, הנחשבת כאחת הערים העתיקות ביותר במערב אפריקה. ערים נוספות קמו בכל רחבי האזור המיושב, הסאהל. המסחר המשיך להתפתח והערים לשגשג, וסחורות רבות נעו על אורחות גמלים וחצו את הסהרה, כמו מלח, זהב, כסף, שנהב, וגם סחר בעבדים.

האימפריות הקדומות - האימפריה של גאנה

סימנים ראשונים לשלטון מרכזי השולט על שטח נרחב, מתחילים מן המאה הרביעית לספירה בממלכה הקטנה של ווגאדו שנוסדה ע"י שבטים ברברים מדבריים שהשתחררו מעול הרומאים ששלטו עד אז ברצועת החוף הים תיכונית של אפריקה. במאה החמישית האזור של הסאהל שימש מרכז לשבט סונינקה, קבוצה אתנית אפריקאית של דוברי שפת מאנדה. המפתח להתפתחות המסחרית כלכלית של האזור, היה הגעתו של הגמל במאה השמינית ממדבריות ערב אל מדבר הסהרה. הממלכה של אזור הסאהל שגשגה בין המאות 8-11 לספירה עם הבירה קומבי-סאלה, הנמצאת בשטחה של מאוריטניה של ימינו, כ-200 ק"מ צפונה מבמקו, מאלי. האימפריה קיבלה את כוחה מן השליטה על דרכי המסחר של הסהרה, ושטחה השתרע על רוב שטחם של מאלי וסנגל של ימינו. השושלת ששלטה על דרכי המדבר ועל הסאהל נקראה שושלת גאנה, ומכאן שמה של האימפריה הקדומה. (למרות השם, אין קשר גיאוגרפי למדינה גאנה של ימינו). החברה השבטית היתה מטריארכלית, מה שמצביע על מעמדן החשוב של הנשים בחברה של מערב אפריקה. יורש המלכות היה בנה של אחותו של השליט. המלך שלט בכח הצבאי, והיה גם השופט העליון של הממלכה. ההצלחה הכלכלית מסחרית של מלכי גאנה, גרמה להם לגדול ולהתפשט לאימפריה. דרכי מסחר ארוכות התפשטו וחיברו גם מזרחה אל מצרים. הסחורות שעברו מאפריקה היו בעיקר: זהב, מלח, נחושת, עבדים. מלכי גאנה לא קיבלו על עצמם את האסלאם, אך האסלאם החל לחדור באותה תקופה דרך סוחרים שהגיעו מהצפון, והמלך התיר למוסלמים להתיישב בערי הממלכה, ואף העסיק מומחים מוסלמים בארמונו. האימפריה נהרסה בסוף המאה ה-11, בהתקפות של שבטי הברברים ממרוקו ומאוריטניה שהתאסלמו (האימפריה האלמוראבידית). הברברים הכריזו על מלחמת קודש, ג'יהאד, ב-1075, השתלטו על ממלכת גאנה, ועצרו את התפתחות הסאהל למשך קרוב למאה שנים. בתקופה זו המירו את דתם לאיסלם רבות מן המשפחות המלכותיות של אזור הסאהל.
לתקופה של כ-50 שנה, 1180-1230, אנשי שבטי סוסו, שהיו אנטי מוסלמים, הצליחו להשתלט על החלקים הדרומיים של האימפריה הגאנאית, ולהקים שם אימפריה אפריקנית קטנה במקביל לאלמוראבידים.
באמצע המאה ה-13 מנהיג שבט המאלינקה, סונדיאטה קייטה, ייסד את אימפריית מאלי (בשנים 1230-1255) שהשתרעה על שטח עצום בין סנגל וניגר של ימינו, וקיבלה את השליטה על כל דרכי המסחר הטראנס-סהרה. הם גם אימצו את דת האסלאם לחיקם, מה שהידק את קשרי המסחר שלהם עם ארצות צפון הים התיכון. במיוחד השתלטה ממלכת מאלי, שמרכזה היה דרומי יותר ממרכזה של ממלכת גאנה, על נתיבי המסחר בזהב. המסחר התפתח מאוד באותן שנים וערי המסחר שגשגו הן כלכלית והן תרבותית. בעיר טימבוקטו נוסדו אוניברסיטאות, נבנו מסגדים מפוארים שחלקם קיימים עד היום. השליטים של האימפריה התעשרו מאוד עקב המסחר, ומסופר שכאשר הקיסר מאנסה מוסה (1312-1337) עלה לרגל למכה בתחילת המאה ה-14, הוא לקח עמו משלחת של שישים אלף איש. במצרים הוא חילק להרבה אנשים שפע של מתנות זהב, עד שערך המתכת ירד למשך שנים ארוכות. הוא גם השליט שהפך את העיר טימבוקטו, למרכז מוסלמי דתי חשוב ביותר, שכלל מסגדים מפוארים, מדרסות. טימבוקטו הפכה למרכז מסחר ותרבות, בו נפגשו סופרים, משוררים, ואמנים מכל רחבי אפריקה.
(עוד מסופר על המלכים הכל יכולים של האימפריה הזו, שכאשר המלך מאלי-קוי היה בדרכו לחאג', הוא דאג שאלפי משרתים יחפרו נחל קטן לאורך הדרך בסהרה למען מלכתו.)
האימפריה של מאלי השתרעה על פני שלושה אזורים שבטיים שונים, אזור החוף, סנגל, עם שבטים דוברי ניגר-קונגו. שבטים דוברי מאנדה במרכז הסאהל (מאנדינקה וסונינקה), ובמזרח שבטים דוברי סונגאי.
לאחר מותו של מאנסה מוסה, כוחה של האימפריה של מאלי החל לרדת. ב-1430 הטוארגים השתלטו על טימבוקטו מצפון, וממלכת מוסי השתלטה על שטחים נרחבים בדרום.
בצד האימפריה של מאלי, הקימו שבטי סונגאי ממלכה קטנה משלהם ממזרח כבר במהלך המאה ה-11, ליד העיר גאו בת ימינו במזרח מאלי. הממלכה הלכה והתפתחה, ובמהלך המאה ה-15 התחזקה יותר והשתלטה על ערי המסחר החשובות טימבוקטו וג'נה, ודחקה את שבטי הברברים חזרה צפונה אל המדבר. המלך סוני עלי הוא שהעלה את ממלכת סונגאי למעמדה הרם. המיוחד באימפריה של סונגאי היה הקמת צבא מקצועני של פרשים, וספינות מלחמה ששטו על נהר הניגר, והתייעלות השרות הציבורי על ידי מינוי של מושלים אזוריים. המדינה אף עודדה ומימנה מורים, רופאים ושופטים מטעמה. טימבוקטו התפתחה ואוכלוסייתה הגיעה למאה אלף תושבים.
אסקיאה מוחמד טור (1493-1528), ירש את סוני עלי, הרחיב את שטח האימפריה, וייעל את השירות הציבורי ואת השלטון, ע"י הקמת מערכת בירוקראטית. הוא גם קבע לראשונה משקלות, מידות ומטבע אחידות לכל הממלכה, שיצרו לראשונה קשר כלכלי ותרבותי בין השבטים, והומוגניות ממלכתית. מוחמד טור היה מוסלמי אדוק, מינה אנשי ציבור ערבים שעזרו להפיץ את האסלאם בכל רחבי הממלכה. שופטים מוסלמים (קאדי).
במאה ה-16 התרחבה ממלכת סונגאי תחת השליט אסיאה דאוד (1549-1582) עד קאמרון במזרח, והגיע להיות הממלכה האפריקנית הגדולה בהיסטוריה. למרות שהמרכזים האורבניים נשלטו ע"י מוסלמים, וכל משפחות השלטון היו מוסלמים, עדיין הרוב המכריע (למעלה מ-90%) העממי, המשיך להאמין באמונות מסורתיות.
לאחר מותו של דאוד החלה הממלכה הגדולה מידי להתפורר מבפנים. אמנם היה לאימפריה צבא גדול של 35 אלף חיילים, אך נתחים גדולים החלו להיקרע ממנה. תקופת הזהב הזו הסתיימה עם פלישת צבאות ברברים ממרוקו בסוף המאה ה-16. עם תחילת המסחר בדרכי הטראנס סהרה, החלו ארצות אירופה לגלות עניין בארצות העשירות האגדתיות של אפריקה, שמהן זרם הזהב והגיע דרך המדבר לשווקי אירופה. השם טימבוקטו נישא על חבלי קסם בחצרות אירופה. עיר אגדתית שופעת זהב בקצה העולם, שרגל אירופאי לא דרכה בה מעולם.
הנסיך הפורטוגלי אנריקה עודד מלחים הרפתקנים להפליג באוקיינוסים לאורך חופי אפריקה וסימן את תחילתו של עידן חדש - התגליות. מטרתו היתה בתחילה לעקוף את דרכי המסחר היבשתיות ולמצוא את דרכי הים אל מקור העושר. בתחילה המאה ה-15 הגיעו הפורטוגזים לאיים הקנאריים, בהמשך הגיעו הספינות לחופי מערב הסהרה, וב-1444 כבר נחתו בחוף של דאקאר, סנגל. הספינות המשיכו למשוך יותר דרומה, להכיר את הימים, לנחות בחופים לאורך יבשת אפריקה, עד שבשנת 1498 הקיפה ספינה עם הנווט ואסקו דה גמה את כייף התקווה הטובה, חדרה אל האוקיינוס ההודי, וגילתה את המעבר הימי לארצות יבשת אסיה.
הפורטוגזים הקימו תחנות מסחר לאורך החופים, ייצרו קשר ישיר עם ראשי השבטים וקנו מהם זהב ושנהב. המונופול של דרכי המסחר היבשתיות נשבר, ואימפריות הסאהל החלו לאבד מחשיבותן הכלכלית, והחלו בתהליך של דעיכה, בעוד ארצות החוף האטלנטי הולכות ומשגשגות. ספינות פורטוגזיות הפליגו גם במעלה הנהרות הגדולים והעבירים של מערב אפריקה, ובכך יצרו קשר מסחרי פנים יבשתי גם כן.
המפגש של אירופה עם אפריקה הוליד גל של הרפתקנים ומגלים שחדרו בסירות דרך הנהרות של אפריקה, וגילו את מחוזותיה הפנימיים של היבשת. מונגו פארק, רופא סקוטי שהגיע דרך נהר גמביה לנהר ניג'ר וחקר את אזור מאלי של היום. האחים הבריטים ריצ'ארד וג'ון לאנדר שהרחיבו לגלות את מהלך נהר הניג'ר. הצרפתי רנה קאילי שגילה את מקומה של טימבוקטו האגדית.
החדירה האירופאית לכל פינה באפריקה, הולידה התנגדות מצד חוגים אפריקנים רבים. האסלאם שכבר הושרש במערב אפריקה הוליד מאבקי ג'יהאד כנגד הזרים, ובעיקר ידוע עומאר טאל במלחמת הקודש שלו כנגד הצרפתים, עד שנהרג בשנת 1864.

סחר העבדים

אחד ממוצרי המסחר המזעזעים ביותר בתולדות האנושות שגשג במיוחד באותן שנות חדירה אירופאית אל מערב אפריקה, והוא הסחר בעבדים. במקור התנהל מאז ומתמיד סחר בעבדים במערב אפריקה. הוא התקיים בין שבטים חזקים שסחרו בשבטים שנכנעו להם. המסחר עלה עם עליית האסלאם באזור, כאשר הסוחרים המוסלמים קנו עבדים ושפחות מקרב האפריקאים, כיוון שדתם אוסרת עליהם להחזיק בעבדים מוסלמים. יחד עם זאת הסוחרים המוסלמים עדיין שמרו על מידה של אנושיות ביחסם אל עבדים, הם צייתו לחוקי דת שהקפידו על תנאי קיום סבירים לעבדים, ואף התירו להם לקנות לעצם את החופש. הפורטוגזים הם אלו שהגבירו את המסחר לממדים מפלצתיים ולחוסר כל יחס אנושי לאותו מוצר עבודה אנושית. החל מן המאה ה-16 החלו סוחרים פורטוגזים למלא ספינות בעבדים אפריקניים ולשלוח אותם אל מעבר לאוקיינוס לעבוד בשדות קנה הסוכר, בחוות של מתיישבים פורטוגזים בברזיל. אחריהם המשיכו במסחר עבדים גם האנגלים, הספרדים, הצרפתים וההולנדים, שכולם הקימו קולוניות ביבשת אמריקה ודרשו ידיים עובדות רבות לייצר סוכר, טבק, קפה, בננות, כותנה ועוד.
הסוחרים קשרו לצורך המסחר קשר עם תושבי החוף האפריקנים, ואלו יצאו במסעות מלחמה לתוך היבשת, תקפו את השבטים השכנים החלשים יותר, הביאו שבויים אל תחנות המסחר, ושם מסרו אותם לידי הסוחרים האירופאים וקיבלו תמורתם סחורות חליפין כמו גם רובים ותחמושת, שאפשרו לשבטי החוף לצאת ולתפוס עוד עבדים באמצעים שאי אפשר להתנגד להם.
תנאי ההעברה לאמריקה היו קשים ועבדים רבים לא שרדו אותם. גם תנאי העבודה בקולוניות היעד היו קשים, רבים מתו תוך שנים ספורות, והדרישה לעבדים לא שככה והיתה ערה תמיד במשך מספר מאות שנים. מעריכים שבין המאה ה-16 לשלהי המאה ה-19, נתפסו כעשרים מיליון אפריקנים לעבדות, כמחצית מהם מתו בדרך המפרכת, כאשר הם צועדים כפותים אל תחנות המסחר, או מובלים צפופים על סיפוני אניות המסחר. המסחר פסק לבסוף כאשר כוחות נאורים הובילו לשחרור העבדים ולעצמאות ארצות אמריקה הלטינית במקביל.

קולוניאליזם

לקראת סוף המאה ה-19 תקופת העבדות פסקה. האינטרסים האירופאים עדיין יוצגו במספר תחנות במערב אפריקה, וההשפעה הכלכלית היתה נרחבת עוד יותר. הצרפתים ישבו בדאקאר, הבריטים בנמלי פריטאון (סיארה ליאונה) ולאגוס (ניגריה). פורטוגל כבר נחלשה מאוד אז, אך עדיין אחזה במספר תחנות.
השפעה צרפתית ניכרה באזור הסאהל, והבריטים אחזו באזורים במדינות הדרום של מערב אפריקה. החלה תחרות בין ארצות אירופה על אחיזה בשטחים מאפריקה. הנתחים נקרעו בזה אחר זה. המלך הבלגי ליאופולד תבע בעלות על קונגו הגדולה בשנת 1879. צרפת הגיבה ע"י סיפוח של קונגו הצרפתית וגבון. הבריטים חתרו לסיפוח מזרח אפריקה, כדי להשתלט על מקורות הנילוס. ביסמארק הגרמני דרש לעצמו מספר נתחים ביניהם גם קמרון, טוגו, וטנזניה. במקביל נלטשו עיני אירופה גם לעבר צפון אפריקה. ב-1881 פלשה צרפת לטוניס, וב-1882 פלשה בריטניה למצרים, ושנה לאחר מכן סיפחה רשמית את סיארה ליאונה, גאנה (חוף הזהב), וניגריה, וגם את מזרח אפריקה.
צרפת בתגובה דרשה שטחים ממזרח לסנגל, וגם את אזור הסהרה כדי ליצור קשר יבשתי עם שטחיה בחוף הים התיכון.
בסיכומה של תחרות פרועה, התקיימה בשנת 1885 ועידת ברלין (הבלתי יאומנת), שבה ישבו נציגי המדינות האירופאיות וחילקו בינם לבין עצמם את שטחי אפריקה, ללא כל התחשבות ונוכחות של נציגים אפריקאיים. רוב שטחה של אפריקה מוכת המלחמות והעבדות נחלק באותה ועידה.
בריטניה קיבלה מספר שטחי חוף במערב אפריקה, וגם את רוב שטחי מזרח ודרום אפריקה. בלגיה קיבלה את קונגו. גרמניה קיבלה את טוגו, קמרון, טנגניקה ונמיביה, שטחים אותם איבדה לאחר כניעתה במלחמת העולם הראשונה לאנגלים ולצרפתים. פורטוגל שמרה את איי כיף ורדה ואת גיניאה הפורטוגזית, וגם את מוזמביק ואנגולה בדרום היבשת. צרפת זכתה ברוב מערב ומרכז היבשת, בשטח כולל של כשליש משטח אפריקה, שנקרא בתחילה סודאן הצרפתית.
האירופאים ניגשו ליישם את החלטות הוועידה בשטח. למרות שהאפריקנים שנאו את הנוכחות האירופאית בקרבם, לא התפתחו מרידות כנגד המשתלטים, למעט מקומות ספורים, בהם דוכאה ההתמרדות באכזריות ע"י צבאות עדיפים בהרבה.
האירופאים התעניינו בעיקר בניצול משאבי הטבע של האזורים שתחת שליטתם. נפתחו מכרות של זהב, יהלומים ופחם. במערב אפריקה הוקמו מטעים נרחבים של קפה, קקאו, גומי, כותנה, בוטנים, והפכו להיות המרכיב הכלכלי החשוב ביותר של ארצות אלו, ודרשו כח ידיים רב. פורטוגל שלטה ביד ברזל בשטחים שלה. צרפת שלטה בשטחים שתחת חסותה ביד קשה, אך גם נתנה אפשרות לאפריקנים להפוך לאזרחים צרפתים. הבריטים היו עדינים מעט יותר, אך לא נתנו לנתיניהם האפריקנים זכות אזרחות.
לאחר מלחה"ע השנייה שטף גל של לאומיות את הקולוניות באפריקה, ועלתה הדרישה לעצמאות. למרות שבתחילה נשמעה התנגדות גורפת לעצמאות מצד צרפת ובריטניה, התקפלו האירופאים בהמשך. דיונים מבית בדבר תועלת או נטל שמהוות הקולוניות מעבר לים, גרמו לכך שהעצמאות הגיעה למדינות אפריקה.
ב-1957 קיבלה גאנה עצמאות והיתה למדינה העצמאית הראשונה במערב אפריקה. גיניאה הפכה עצמאית ב-1958. בשנת 1960 נתנה עצמאות גם לבניין, חוף השנהב, ניגריה, טוגו, סנגל, מאלי ושאר מדינות האזור עד האחרונה שבהם, גמביה, שהשתחררה בשנת 1965.

עצמאות מערב אפריקנית

המדינות העצמאיות החדשות של מערב אפריקה זכו אמנם בעצמאות, אך מידה רבה של השפעות קולוניאליות נותרו בהם. הצרפתים עודדו את הקולוניות לשעבר שלהן להישאר בקשרי מסחר וכלכלה הדוקים אתה, ואפילו הותירו מחנות צבאיים מאחור למען השמירה על הסדר. הבריטים דווקא הורידו פרופיל באזור, וניתקו קשרים כלכליים. אופוריית העצמאות התחלפה לאיטה בהתמודדות עם הכלכלות החלשות של האזור, עם שינויי מחירים בביקוש העולמי למוצרי החקלאות שלהם, עם מאבקים בין שבטיים ומחלוקות על גבולות מדיניים שהם מורשת של קולוניאליזם בלתי מתחשב. מלחמות אזרחים פרצו, מרידות, הפיכות צבאיות ומאבקים נערכו ללא סוף נראה לעין. מנהיגים מקומיים שנבחרו לשלטון לא הצליחו או לא רצו להוציא את מדינותיהן מן המשברים הכלכליים והחברתיים אליהם נקלעו, ועסקו בעיקר בדאגה לכיס הפרטי שלהם ושל מקורבים. השחיתות גאתה, הניהול הכושל הרחיב את ממדי הכישלון, והחיים של התושבים הפכו לקשים יותר ויותר.
המלחמה הקרה בין הקומוניסטים וארצות המערב בשנות השבעים והשמונים, גרמה לשליטים מקומיים לתפוס צד מערבי או מרקסיסטי, ולקבל תמיכה בכסף, בנשק ואף בלוחמי גרילה, תוך גרירה נוספת של האזור לתוך כאוס ומלחמות.
שנות התשעים וסיום המלחמה הקרה הביאו לתפנית משמעותית במצבן של חלק ממדינות מערב אפריקה. עלתה הדרישה לדמוקרטיזציה ונערכו בחירות במספר ארצות, וביניהן גאנה ששלטונה הדמוקרטי יציב למדי. אולם המצב עדיין קשה בארצות רבות. מלחמה אזרחית קשה ועתירת קרבנות מתחוללת בסיארה ליאונה.
במאלי שלט לאורך זמן נשיא אחד, מוסה טראורה, שעלה לשלטון ב-1968 ונשאר שם עד 1991, אז הודח בבחירות דמוקרטיות. כרגע שיטת השלטון מבוססת על רב מפלגתיות. בשנות התשים חל שיפור מה בכלכלתן של מאלי ומדינות נוספות באזור, אך הן נחשבות עדיין למדינות העניות בעולם. סיארה ליאונה עומדת בתחתית הרשימה עם הכנסה של 130$ לאדם בשנה. מאלי, ליבריה וניג'ר עם 250 $ לשנה. סנגל, קמרון וחוף השנהב בראש רשימת מערב אפריקה עם 500-700 $ לשנה, וכל זה ביחס למדינות המערב שבהן ההכנסה לנפש עומדת על 20-30 אלף דולר בשנה