טיול-לבוליביה-הסלארסאלאר דה אויוני
הגענו לקוטב!!! צעקנו כשנגעו גלגלי הג'יפ במישור הלבן. המישור החל כאן ונעלם אל מעבר לאופק. השמים היו כחולים מאד, ונקיים מעננים. הקונטרסט של לובן הקרקע, עם כחול השמים, העלו חיוכים מלאי אור אצל כולנו. עד שלא ירדנו אל המשטח המוזר הזה, לא האמנו שמדובר ב..מלח.
טיול חווייתי במיוחד לפרו ובוליביה עם אקו טיולי שטח >>>
פסענו בזהירות, כאילו נחתנו זה עתה על פלנטה חדשה. שכבות דקות של מלח, כמו דפים, פצפצו וקרסו תחת הצעדים הכבדים לתוך שקערוריות קטנות של מים. בשולי המלחה ורחוק מאתנו ריחפו ההרים מעל ימה דמיונית ולא התחברו לשום מקום. "פאטה מורגנה", מכנים את התופעה הזו במקומות שונים בעולם, אבל באף מקום זה לא משכנע כמו פה. משטח המלח המכונה בפי המקומיים ALAR, או "מלחה" בעברית, נמצא בגובה של 3800 מטר מעל גובה פני הים ומגיע לשטח של יותר מ-12000 קמ"ר, שטוח, ישר. ביני לבין עצמי ניסיתי להשתעשע עם העובדה שאצלנו היתה תופסת המלחה את רב שטחה של ארצנו.
חלקה הגבוה של בוליביה בנוי משתי שרשראות הרים מקבילות שמהוות את שדרת ההר שלה - האנדים. תוך כדי שהתרוממו שרשראות ההרים הללו, נמתח ביניהם מישור גבוה בעל שיפוע מתון. מישור זה מכונה "אלטיפלאנו" ALTIPLANO לאמור: מישור גבוה!
בצפונו של המישור הזה ישנו כתם כחול ענק המהווה את גוף המים הגדול באזור כולו. זהו אגם הטיטיקקה שקצהו הצפוני שייך כבר לפרו. מי האגם מתנקזים על גבי המישור לדרומה הרחוק של בוליביה לתוך אגם קטן יותר הנקרא לאגו פופו LAGO POPO, שנמצא בקצהו של מישור עצום וחסר ניקוז. ההיסטוריה הגאולוגית מספרת שימה כסתה את המישור הזה לתקופות ארוכות, ושרדייה הם שוניות האלמוגים המאובנות בשולי המישור.
הקרינה גבוהה והיובש הם אלה שגרמו לשקיעתם של מלחים בקרקעיתה, ועם היעלמותה של הימה, הופיע משטח המלח. ירדנו מהג'יפים, התקרבנו אל המבנה המוזר שהפיל צל כבד על המשטח הלבן ו...טעמנו. "וואלה, זה מלוח, מלמלתי לעצמי אחרי שליקקתי בחשדנות את הקיר. ליבני המלח הסתיימו בגג צהוב העשוי מאגדים צפופים של העשב הרב שנתי היחיד כמעט, שמצליח לשרוד ביובש הזה. נכנסנו פנימה והתיישבנו בזהירות על כיסא מלח מעוצב להפליא, מסביב לשולחן מלח מכוסה בעבודת אריגה צבעונית, והשקפנו החוצה אל המדבר, דרך החלון הפעור לרווחה. המלחה נקראת על שם העיירה אליה הגענו בנסיעת אוטובוס ארוכה מהעיר לה פז.
קצת לפני שהגענו לעיירה אויוני UYUNI לקראת בוקר, ניצנצו קרני השמש הראשונות דרך שכבות דקות של קרח על החלון כדי להזכיר לנו ש"די"קר פה. סרקתי בעניים אדומות חסרות שינה את האוטובוס. בוליביאנים ומטיילים, היו דחוסים ומכורבלים שם איש ברעהו כשהם עטופים בשקי שינה, מעילים עבים או שמיכות ושולחים את הבל פיהם החם אל האוויר הקפוא. המעבר היה מלא אף הוא בחסרי המזל שנאלצו להירדם בעמידה, ויחד עם חבילות שמנות של סחורה, שסחבו איתם המקומיים מאורורו, העיר הגדולה היחידה בין אויוני ולה פז, ניראה היה כאילו האוטובוס עומד להפקע. כשהגענו לעיירה אחרי יותר מ אחת עשרה שעות נסיעה שכאלה, היתה איוני שטופה באור צהוב וחזק, אור של בוקר.
עכשיו עמוס הג'יפ באוכל, דלק לשלושה ימים ומספיק אישורים כדי לעבור את נקודות הבדיקה של מחנות הצבא הבוליביאני הפרוסים פה ושם. הג'יפ דהר על המישור החלק מול בליטה קטנה אי שם באופק, ישר, כמעט בלי צורך לנווט את גלגליו. היבטנו קדימה וחיפשנו את אי הדגים. דגים?, פה?, הרי אמרנו מלחה לא?. סולימון שפניו צרובות בצבע חום אדום ואת עניו מכסות משקפי "בונקר" שחורות, מבקש מאיתנו להפעיל קצת את דמיוננו. "אתם רואים.. יש לו לאי צורה של דג. בעצם, (מנסה סולימון לשכנע אותנו), בעצם הסילואט העליון של האי משתקף כלפי מטה ויוצר צורה סימטרית של דג. נו.. רואים? שאל. איפה? התעקשנו מולו. אה כן, רואים שם משהו שמזכיר דג... בקושי השתכנענו. התופעה הזו של המציאות שמשתקפת במים שבעצם אינם מים, והמציאות אינה אלה חלום נפלא שלא עוזב אותך לאן שלא תסתכל מסביבך, הפך את תחילת הטיול לחלומי. החננו את הג'יפ וטיפסנו לבליטה הזו שנקראת אי הדגים. עלינו וחנינו בשוליו. זהו הר געש כבוי ונראים בו בברור סימני התפרצויות מגמתיות שקלחו בעבר מהלוע הפעור, אליו אנחנו מטפסים. עלינו דרך הלוע הפרוץ ויצאנו שוב אל השמים הכחולים בראשו של האי.
הלובן הזה תפס עכשיו את מלא העין. מכוניות נראו כמו נקודות קטנות שוטטו אי שם באמצע המדבר הלבן, כמו נמלים על קיר אנדלוסי. מהחומר הוולקני האדום והמחוספס, זינקו לשמים, קקטוסים מוזרים מאד שנראו כמו אצבעות ענק המכוסות בקוצים חדים ובשער לבן צפוף צפוף והוסיפו משלהם לתמונה הסוריאליסטית.
כשהבטנו אחורה תוך כדי שאנחנו מתרחקים, הרגשתי שהמקום הזה עושה לי משהו ששום מקום אחר עוד לא עשה. איך אומרים... פשוט, יש לו את זה!
לאחר נסיעה קצרה על צורות סימטריות של משושים ומחומשים שנוצרו על מישור המלח, עצרנו סתם כך באמצע השום מקום הזה וניגשנו אל סולימון. הוא עמד על יד בריכה קטנה שמתוכה בעבעו מים כחולים ומתוקים. אלו מים שגולשים ממורדות הרכסים אשר באופק, מחלחלים מתחת לגוש המלח, ומחפשים מקום לפרוץ החוצה. וכשהם פורצים יחד עם בועות אוויר זעירות, הם הופכים את הנקודה הזו למעין נווה מדבר קטן באמצע השממה הלבנה אך ללא צמח אחד לרפואה.. לקראת צידה המערבי של המלחה, בחר סולימון לעלות על סוללת עפר גבוהה מעט מעל המישור, ושלוליות רדודות, שריד אחרון למעט הגשם שיורד כאן, ניקוו למרגלותיה.
ערמות חרוטיות של מלח, התרוממו בזו אחר זו בשורה וחפירות לא עמוקות העידו עתה שיש מי שמנצל את שכבת המלח. סולימון הצביע על הכפר הרחוק קולצ'אני COLCHANI וגילה שתושביו מתפרנסים מכריית 20,000 טון של מלח בשנה ורובו לשימוש בני אדם. מלחים נוספים ששוקעים בסאלאר כמו ליטיום הופכים את האזור למושא התעניינות על ידי שכנתה הקרובה של בוליביה במערב, היא צ'ילה.
יצאנו מתחום הסלאר והמשכנו על דרך עפר מאובקת אל מול ההרים שהלכו ובלטו בצורתם החרוטית. לאורך גדרות תיל מדולדלות, נראו תלמים שרמזו על חיים בשממה הזו. הכפריים מגדלים כאן דגן שמופיע באזורים רבים באנדים וערכו התזונתי רב. הוא ניקרא "קינואה" ויש לו תפרחת וורודה ותמירה בעונת פריחה. לקראת החשיכה הגענו לכפר סאן חואן, הבנוי רובו מלבני בוץ, ומעלינו נפרסו שמים זרועים בשובל של כוכבים. הלילה היה צלול וקר. גם למחרת המשיך המדבר לתעתע בנו כשהירח פיהק ברום, והשמש הציצה עם קרניה הראשונות לשמחת כולנו.
לאחר יום נסיעה בנופי הירח של המדבר הזה, סמוך לגבול עם השכנה צ'ילה, הופיע מרחוק כתם אדום, שבלט על הרקע הלבן שבשוליו."לגונה קולורדה", חייך אלינו סולימון שבע רצון. הלגונה נראתה כמו תמונה אפסטרקטית, שמי שצייר אותה לא חסך צבע, ובנדיבות רבה משך עם המברשת, קו אדום צפוף, בלי להשאיר על הבד הלבן נקודה חשופה אחת.
שעה שהצוות היה עסוק בפריקת הג'יפים, הצטיידתי במעיל, כפפות, לקחתי את המצלמה והתרחקתי מקבוצת המבנים. התקדמתי מול הכתם האדום של הלגונה. אדוות אדומות שטפו את הלובן המלוח לאורך החוף. בקצה השני בלטה להקת פלמינגו ורודה. ראשיהם היו טבולים עכשיו במים שהם מטלטלים את מקורם שמאלה וימינה כקבוצת קוצרים בשדה תבואה. מישהו התקרב אליהם יותר מידי שם, ולפתע פרסו העופות כנפיים ארוכות, שלחו צווארם קדימה והפכו לקו וורדרד דק שקצהו נגע באופק. מקרוב יכולתי להבחין בברור באצות האדומות שמרחפות סמוך לקרקעית והאחראיות לצבע הנדיר של הלגונה. בגלל הרוחות (הסביר לי מאוחר יותר סולימון), מתערבלת שכבת האצות במי האגם הכחולים וכך לעתים, משנים חלקיו השונים של האגם את צבעם מאדום לכחול. שריקותיה של הרוח המקפיאה שהצליפה בי, זירזו אותי לחזור. הטתי את גופי מעט קדימה מולה כשעוצמתה איימה להדוף אותי לאחור. כשהחושך ירד, הפכה כיפת השמים למפה אסטרונומית מרשימה, זרועה במערכות כוכבים שאינם מוכרים לנו במחצית הכדור הצפוני. הבטנו למעלה וצפונה וכהרגלנו חיפשנו את כוכב הצפון, אך לשווא. המערכות הצפוניות אשר סביב לכוכב הצפון, לא נראים בשמי הסלאר, אבל אל דאגה, אפשר להסתדר בקלות עם קבוצת הכוכבים המופיעה כבכל לילה אי שם בדרום, והיא מכונה צלב הדרום. שלושת הכוכבים שלה נצנצו אלינו ב BIEN VENIDOS (ברוכים הבאים).
למחרת הקדמנו את הבוקר וגיששנו את דרכנו באפלה. סולימון כבר זירז אותנו וסימן עם אצבעו על השעון. מנומנמים התכרבלנו לתוך הג'יפים מנסים להימלט מהקור הצורב. המנוע השתעל ולבסוף ניכנע להפצרותיו של אדונו והתניע. גלשנו לתוך הלילה השחור. שריקת הגלגלים ואלומות הפנסים רמזו מידי פעם שאנחנו עוקבים אחרי קו החוף של לגונה קולורדה. לאט עלה השחר והקווים המטושטשים שמסביבנו הפכו לבליטות חדות של הרי געש כבויים. הג'יפים טירטרו לתוך הדממה במאמץ לעלות לאוכף, ומשם נתגלתה לעיננו הלגונה במלא הודה. לתוך הכתמים אדומים שבה, נצנצו קרניה הראשונות של השמש ונתנו בה חיים. על המדרונות החלו להופיע שלוגיות, היו אלה שאריות השלג הכבד שכיסה לאחרונה את האזור. היינו בגובה של כמעט 5000 מטר מעל גובה פני הים, כשקרניה הצהובות של השמש פגעו בעננת מים שהיתמרה במרחק לא רב מאתנו. סולימן עצר את הג'יפ ופלט אלינו את המילה הראשונה שלו להיום. "גייזר". אמר ופתח את הדלת לרווחה. בררר..איזה קור בחוץ.
יצאתי ונשמתי את האוויר הקר לתוך ראותי. סילון אדי מים שרק וקלח בעוצמה לגובה של מטרים ספורים. במרחק לא רב ממני, נפער עמק ירחי, מרופד ברכסי חול רכים ומעליו ריחפו ענני עשן נוספים לשמיים. דשדשתי אל קרקעיתו של העמק. קולות בעבוע נשמעו מכל עבר. עשרות בורות פערו פה ונשפו בועות בוץ רותח ואפור שהפיץ ריח חריף של גופרית. חלק מהבועות התנפחו לממדים עצומים והתפוצצו לכל עבר, חלקם עמדו להתפקע, אך כאילו התחרטו ונבלעו חזרה אל התופת. הלכתי שם בזהירות. להפתעתי הופיעו מתוך מסך העשן שתי לגונות קטנות ורדודות, האחת בצבע טורקיז, והשניה בצבע כחול חלבי, כמו שתי אבני חן יפיפיות. צדן השני של הלגונות עישן, דבר שהזכיר לי כי קרוב מאד לפני הקרקע ישנו "בטוליט" (סלע מעמקים), והוא מקור החום האחראי על התופעות הגאותרמיות באזור. למעשה כל ה"קורדיירה אוקסידנטאל" (שרשרת ההרים המערבית), הנמשכת לצידו המערבי של האלטיפלאנו בבוליביה, היא וולקנית. השרשרת מתחילה אי שם בצפון עם הר הגעש ה"סחמה" SAJAMA, ויוצרת רצף של הרים חרוטיים המעידים על הפעילות הוולקנית בעבר. הימים בהם זרמו מהלועות הללו זרמי לבה עברו, והפעילות הוולקנית שכחה. סלע המעמקים הלך והתקרר, אך הוא עדיין מחמם את מי התהום הבאים בקרבתו אי שם במעמקי האדמה, וגורם להם לעלות מעלה. אחרי שהם מצליחים להיחלץ דרך צוואר הבקבוק, הם פורצים בקיטונות של רוטחין אל החופש. בגלל הטמפרטורה הגבוהה, הם ממיסים בדרכם מינרלים ומלחים, ופולטים אותם דרך המעברים התת קרקעיים אל הברכות הרוחשות, כאן בקרקעית העמק.
שלפתי בעזרת שיני את הכפפות, ונשפתי הבל חם על קצות אצבעותיי בניסיון להרגיש שהם שלי. שוב דהר הג'יפ בתוך החול העמוק כשגלגליו מתעקשים להצמד ל"קוליס" שהשאיר שם הג'יפ הקודם. סולימן מנסה לנחש היכן ממשיכה הדרך כשהשמש מסנוורת אותנו נמרצות. לרגע נידמה שאיבדנו אותה, אך מספיק לו לסולימון להריח, כדי לדעת שאנחנו בכיוון הנכון. באופק מופיע ה"טופיזה" (TUPIZA). זהו הר הבולט מיתוך "קורדיירה צ'יצ'אס" (CORDILLERA DE CHICHAS), במחוז פוטוסי הסמוך לגבול עם ארגנטינה שבדרום.
"תגיד סולימון", ניסיתי לשבור את שתיקתו ולדובב אותו לשיחה ידידותית, "אתה איימארה או קצ'ואה", רציתי לדעת אם בני משפחתו מחשיבים את עצמם לבני קצ'וואה, צאצאי ממלכת האנקה במקור (כרב הפרואנים), או לאויביהם המושבעים אז, בני האיימארה (כרב הבוליביאנים). סולימון חייך אלי כשהוא מצמיד את כף ידו בגאווה אל חזהו, "SOMOS QUECHUA", לאמור, אנחנו בני הקצ'ואה. ואכן לפי מקורות ההיסטוריה, במחצית המאה ה-15, שלח לכאן המלך האנקאי "פצ'אקוטי" את בנו "טופאח אינקה יופנקי", מקוסקו הבירה, כדי לספח את האזור ולהפוך אותו לגבולה הדרומי של הממלכה האינקאית. לפני שהגענו למעיינות החמים, הספיק סולימון להראות את שליטתו בשפת הקצ'ואה ולנהל עם עצמו שיחה ערנית.
חנינו קרוב לדרך, נמוך יותר היתה לגונה ורוח קרה פיזרה בה גלים לבנים. צידה הרחוק היה רצוף בקבוצות פלמינגו ורודות. גם כאן הם טרחו וסיננו פלנגטון. רגליהם טבלו במים הרדודים של הלגונה, ואפילו הרוח שנראה היה כאילו עלולה למרוט את נוצותיהם הוורודות בכל רגע, לא ממש הצליחה להוציא אותם משלוותם. אולי מכאן ניתן להבין מדוע נקראים העופות הללו בעברית "שקטן". קרוב יותר אלינו, בתוך האחו הצהוב, קרצה אלינו בריכה וממנה עלו אדי מים. כבר רבצו שם כמה גופות לבנות שלא נראו לנו סובלות במיוחד. רק דבר אחד הפריד ביננו לבינם. הם כבר עברו את הדקות הקשות שבין הג'יפ הסגור למעין החם. דקות ספורות אחרי, כבר קשה היה לשכנע אותי שצריך למהר לאנשהו, כי לאן כבר צריך לזוז עם הכל נמצא פה? מה כבר יכול להיות טוב יותר מליטבול במי מעיינות חמים, כשמסביבך מדבר צבעוני וקר, לגונה כחולה ולהקת פלמינגו ורודה.
חזרנו לאזור לגונה קולורדה כדי להעמיס את הציוד והתחלנו להצפין חזרה. עלינו על אוכף רחב וגבוה. דרכים חצו אותו שתי וערב, כאילו שלעיתים תכופות, כלי רכב מאבדים כאן את הכוונים ומנסים את מזלם לכל רוחות השמיים. הג'יפ דהר והעלה עננת אבק לבנה וטורדנית שהתעקשה לחדור דרך חורים נסתרים אשר בקרקעית הג'יפ ולמלא את חללו. מידי פעם כשפנינו נגד כיוונה של הרוח, נשאר שובל אבק לבן וידידותי שהתרחק במהירות לאחור ואפשר למצמץ ולנשום אוויר. פתחנו לרגע את החלונות השמאליים של הרכב כדי להציץ אל הבליטה הגבוהה של הר הגעש אוייהגווה OLLAGUE. מכאן ניראה ההר פולט מראשו עשן סמיך."וולקאנו?" שאלתי. סולימון הנהן בראשו לאות הסכמה. זהו אחד מהרי הגעש הבולטים באזור ומלועו נפלטים גזים המכילים כמויות גדולות של גופרית. חציו המזרחי של ההר שייך לבוליביה וחציו המערבי שייך לצ'ילה.
פועלים בוליביאנים מהכפרים המעטים בסביבה עוברים את הגבול ועובדים בכריית גופרית סמוך ללועו של ההר. גם ידיו הגסות של סולימן, העידו כמו אצל רבים מתושבי האזור, על ניסיונו בעבודה הקשה של כרייה. גלשנו אל תוך עמק שגושי החומר הוולקני, הפכו בו לאט לאט מבלוקים גדולים ואמורפיים, ליצירות מופת מרתקות שרק הטבע יודע לעשות. הי, הינה כאן שלגיה... לא זה דומה יותר ל..גוליבר לא? לאורך כל העמק עברנו חזרה ושחזרנו את כל סיפורי הילדות, ובלי הרבה דמיון, מצאנו שם את כל הדמיות המוכרות. לעיתים כיסה את הסלעים הללו צמח ירוק שעלוותו צפופה מאד, שדומה היה בצורתו ל..מח אדם. סולימון קורא לו יארטה YARETA. לאורך הכפרים הבודדים שעברנו בדרך ראיתי בחצרות האחוריים, ערמות של הצמח הזה. בגלל כמויות הגשם הדלות, יש כאן מחסור בעצים והזרדים היבשים של הצמח, משמשים כחומר הבערה היחיד באזור.
לפתע עצר סולימן את הג'יפ, ערמת הציוד שהיתה מסודרת בחלקו האחורי של רכב, התמוטטה עלינו קדימה, ואנחנו שכמעט נעתקה נשמתנו, חיפשנו סיבה טובה לעצירה המוזרה של סולימון. הוא הביט בנו מתנצל והצביע על המדרון שמימיננו. על קוו הרכס הקרוב, הופיעו בזה אחר זה בעלי ארבע, צבעם חום ג'ינג'י, שהזכירו לי מאד את הלמות והאלפקות אשר בצפון בוליביה. אך אלו נראו עם פחות צמר וצווארם צר וארוך יותר.
וויקוניאס? שאלתי וחיכיתי לאישורו של ה"מאסטרו". הוויקוניה להבדיל מאחיותיה אשר למשפחת הגמליים, הלמות האלפקות והגוואנאקו, מתרחקת לאזורים היבשים והגבוהים יותר שם היא נהנת משפע של עשב יבש וקשה, שאותו היא מכרסמת בתאווה. סיבי הצמר שלה קצרים ועדינים הרבה יותר מאלו של האלפקה ומספרים, שהמלך אנקה העדיף את צמר הוויקוניה האיכותי, כדי שממנו יארגו לו את מחלצותיו. הלהקה הבחינה בנו. הם שלחו את צווארם הארוך קדימה וזקפו אוזניים בסקרנות. תנועותיהם חסרות המנוחה העידו על כך שהם מרגישים חשופים מידי במרחק הקצר ממנו הצצנו עליהם, לכן השתתקנו ונזהרנו מתנועות חדות. שלפתי בזהירות את המצלמה ומיהרתי להנציח את הלהקה הנדירה לפני שאלה יעלמו כלעומת שבאו.
השמש הלכה והנמיכה והצללים הלכו וטיפסו אל ראשי ההרים כדי לגעת בנקודות האור האחרונות. צללית הג'יפ שלנו נמתחה על הקרקע. וכשהחשיך, הציץ עיגולו העליון של הירח בכתם צהוב חזק שבלט במעט מעל הקו הישר של המישור. ככל שהתקדמנו מולו, הופיע הירח במלאו והאיר את המדבר בדרכנו חזרה לאיוני. כשהאוטובוס הציבורי התרחק מקבוצת האורות האחרונה של העיירה אויוני לתוך האפלה, ידעתי שעוד אחזור אל הסלאר.
פלמינגו
במשך שנים רבות חשבו שפלמינגו ג'יימס נכחד. בשנת 1957 משלחת צ'יליאנית גילתה את הפלמינגו הזה במושבות גדולות דווקא כאן בסלאר. לתוך המים האדמדמים והמלוחים יצאו שתי ממשלחות וביצבצו בבוץ עד מותניהם, כדי להגיע אל הקינים הבולטים כהרי געש קטנים מעל המים. האגמים המלוחים והרדודים הללו הם יצרני מזון חשובים ללהקות הפלמינגו. יחד באותם אגמים ניתן ליראות את שני המינים האחרים: פלמינגו צ'ילני ופלמינגו האנדים הבולט ברגליו הצהובות.
וויקוניה
הוויקוניה היא הקטנה והעדינה מבין הגמליים של העולם החדש. בעבר השתרע תחום תפוצתה מדרום אקוודור, עד לצפון צ'ילי וארגנטינה, אך היום היא מתרכזת באזור מצומצם יותר. כמו הלמות והאלפקות הם חיות חברתיות ולכן, נוהגות לשוטט כעדרים של בין חמשה לעשרים פרטים בלהקה. היא נזקקת לסוג מיוחד של מזון שכן היא הפרסתן היחיד שהשיניים החותכות התחתונות שלו ממשיכות לגדול וכמו אצל המכרסמים היא מעדיפה לכרסם עשב קשה. הצומח, כמו סוגים של שיבולת שועל, סיסנית, חזזיות וטחבים החביבים עליה גדלים באזור קוו השלג ומעליו בגבהים של בין 4000 - 5500 מטר, שם היא תיראה לעיתים. אחיותיה המבויתות הלמות והאלפקות ימצאו באזורים נמוכים בהרבה. כבר לפני כשלושים שנה החליטו בקונגרס הבינלאומי של הקרן לחיות הבר, כי הוויקוניה נמצאת בסכנת כליה בגלל הדרישה לפרוותה האיכותית ונתקבלה החלטה לאסור על יבוא של צמר וויקוניה.
קינואה
דגן אנדמי שבויית על ידי האנדאנים לפני כ-3000 שנה ברמות הגבוהות של האנדים והפך לאחד מאבות המזון שם. בעל גרעינים קטנים ועדינים, בצורת חצי סהר. הם גדלים על עמוד תפרחת גבוה וורוד וצפוף ושימושם באלטיפלאנו מגוון. מכינים ממנו בירה אחרי שנותנים לקינואה ליתסוס בתוך כדים גדולים מחרס. בהרבה מקומות באלטיפלאנו תמצא על שולחנם של האינדאנים מרק עשיר והמרכיב העיקרי בו הוא הקינואה שנראת כמו שערות עדינות צפות במרק, ובפייסטות, הם מכינים ממנו ממתק שנראה ככדור המצופה בדגן הזה וטעמו מתוק. בכלי טחינה ידניים הם יטחנו את גרעיניו לקמח דק. בימים הקרים שבאנדים יהפוך הקמח לדייסה סמיכה ומתוקה.
