טיול לצ'ילה צילום: יריב עירון

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

המטוס הקטן קרטע על רכסי אוויר דמיוניים ונפל לתוך כיסי אויר מציאותיים ביותר, הצטערתי על הארוחה הדשנה שאכלתי בצהריים. "אתה בטוח שלא באת בגלל האוצר?" - שאל אותי שוב הטייס. "לא" עניתי "באתי לראות את האי של רובינזון קרוזו". הטייס חזר לדבר בטלפון הנייד עם חברתו תוך שהוא מייצב את המטוס הקטן בעזרת רגלו הימנית. יחד איתי במטוס היו שניים מתושבי האי וטכנאי שהיה בדרכו להתקין אנטנת טלפון באי. לאחר כשלוש שעות טיסה מבלפראיסו (Valparaiso) שבחוף הצ'יאלני מערבה מעל לאוקיינוס השקט, הצביע הטייס קדימה "הנה האי שלך", דחף את הסטיק וצללנו לכיוון האי הקטן. "תגיד לי" - שאלתי את הטייס בצעקה מנסה להתגבר על רעש המנוע הצווחני - "היית טייס קרב בחיל האוויר?" -
"לא, למה?"

גלו את חבל הארץ פטגוניה - טיול לארגנטינה וצ'ילה בתקופת השלכת עם אקו טיולי שטח >>>

הזדמנות לחוויה בלתי נשכחת - טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

קצהו הצפוני של האי יבש לחלוטין ובו ממוקם מסלול הנחיתה. נחתנו תוך שאנו מעלים ענן אבק. לנדרובר עתיק חיכה במקום והסיע את כולנו כ-300 מטרים עד למזח עץ, ומשם בסירה קטנה לכפר. הגעתי לאי רובינזון קרוזו.
את הארכיפלג גילה הספרדי חואן פרננדז (Juan Fernandez) ב-1574, 3 איים קטנים מרוחקים כ-600 ק"מ מחופי צ'ילה. בודדים באזור, נחתנו באי הגדול יותר ששיטחו פחות מ-50 קמ"ר. איים קטנים באוקיינוס השקט ישנם רבים, אבל רובינזון קרוזו יש רק אחד. הכל החל כשבחור צעיר בן 23 בשם אלכסנדר סילקרייג, בנו של סנדלר עני שלימים שינה את שמו לסלקירק Selkirk, לאותו סלקירק היה עבר של ילד בעייתי ומחפש צרות. באותו יום לאחר שרב וגרם לבאלגן גדול בכנסיה ניתבע לדין ואלכסנדר החליט שעדיף להעלם לזמן מה. פנה לנמל, עלה על ספינה, והפך לימאי. במשך מספר שנים עבר מספינה לספינה, ונחשב לימאי מצטיין, ב- 1703 היה כבר קצין מפרשים של ספינת המלך "סינק פורטס". כשרב החובל שלה ניפטר לפתע, וסגנו החליט לשנות את יעודה מספינת הצי המלכותי, לספינת שודדי-ים, תופעה מקובלת באותם ימים. בלשון המעטה אפשר לאמר שבין סלקירק לבין רב החובל שלו לא היתה כימיה. כשעגנה הספינה ליד הארכיפלג חואן פרננדז, לאסוף שני מלחים שנשכחו שם בהפלגה הקודמת, (כניראה שגם זו היתה תופעה מקובלת באותם ימים), הודיע סלקירק לרב החובל, שהוא מעדיף להישאר באי מאשר להמשיך איתו. שאר המלחים היו מן הסתם המומים אבל רב החובל סטארדילנג קבל את הבקשה בשמחה. צייד את סלקירק במצרכי יסוד, רובה מוסקט, סכין, טבק, מצת וספר תנ"ך. שני ימאים הובילו אותו בסירה לאי הגדול מבין השלושה. שם האי אז מסה-טיארה (Masatiera). לאחר שהורד לחוף, ניבהל סלקירק מהרעיון להישאר לבד באי שומם, וצעק לשני המלחים שבעצם הוא מעדיף לחזור לספינה. אולם אלו "לא שמעו" את צעקותיו במצוות רב החובל סטארדלינג. אלכסנדר סלקירק נשאר לבדו באי הבודד. למזלו יש במקום דייג בשפע, לובסטרים ענקיים, צבים, צדפות, צמח בעל עלים ענקיים שאת גבעוליו ניתן לאכול, לפת ועוד מספר צמחי תרבות, שהושארו כנראה על ידי ימאים שעברו באזור. מעין מזווה טבעי. עיקר כלכלתו הגיעה מעיזי פרא ששוחררו על ידי אותם ימאים והתרבו באי. סלקירק צד אותם, אכל את בשרן, מהעורות עשה לעצמו בגדים ומנעלים, מהשומן עשה נרות לתאורה במשך הזמן הצליח גם לביית כמה מהעיזים ולחלוב אותן, ממש רובינזון קרוזו. רק בלי ששת.
ההתחלה היתה קשה יותר. בלילה הראשון ישן על החוף, אבל שאגות של אריות ים ופילי ים הבריחו אותו פנימה, לתוככי האי. לאחר זמן מה מצא באחד המפרצים מערה ואותה הכשיר לצרכיו. החיים באי הבודד לא תמיד היו קלים, סלקירק חלה מספר פעמים בקדחת ובדיזינטריה. באחד המקרים תוך מרדף אחרי עז פראית נפל ממצוק ואיבד את הכרתו, המקרה היה יכול להסתיים גרוע בהרבה, ואנחנו היינו מפסידים את רובינזון קרוזו. למזלו נפל סלקירק על גבה של העז המסכנה, שריככה את נפילתו. בכל יום עלה סילקירק לנקודת התצפית בגובה 565 מ', וחיפש באופק סימן לספינה מתקרבת. בלילות הדליק מדורות וקיווה...
באחד הימים ראה ספינה מתקרבת ואותת לה אבל הספינה חלפה בלי לשים לב לסימנים. במקרה אחר התקרבה ספינה ומלחיה זיהו את האותות מהאי. אבל, משהתקרבה לאי ראה לבהלתו שזוהי ספינה ספרדית והוא הרי אנגלי (ליתר דיוק סקוטי). עדיף כבר להישאר באי בודד, חשב, והתחבא בין ענפי עץ גדול. לאחר ארבע שנים וארבעה חודשים הופיעו באופק שוב שתי ספינות שהופתעו לראות סימנים מאי שנחשב לאי לא מיושב, הספינות היו אנגליות ה"דוכס" וה"דוכסית". סלקירק ניראה כפרא אדם. למזלו אחד מאנשי הצוות זיהה אותו, מתקופת שירותו בצי, והוא הועלה לספינה, וחזר להיות מלח. השנה 1709, אולם מסעו עדיין לא תם. קרבות עם ספינות ספרדיות, סערות ומסעות ימיים ארוכים. כך שרק ב-1711 חזר סלקירק לחופי אנגליה, והפך מיד לסלבריטי. אם סיפור כזה היה קורה היום, מן הסתם היה יושב באין ספור תוכניות טוק-שואו ליד כיסאות ריקים. אבל גם באנגליה של אותם ימים, הוזמן למסיבות ופגישות בחברה הגבוהה.
בין היתר כתבו על הרפתקאותיו שלושה ספרים: "מסע ימי מסביב לעולם" שנכתב על ידי רב החובל שחילצו מהאי - קפטן רוג'רס, אדוארד קוק כתב את: "מסע במימי הדרום" וסופר אחר שנותר אלמוני כתב את: "השגחה לעין שמש, הרפתקאותיו המפתיעות של אדם בשם אלכסנדר סלקירק כתובות בידי עצמו". הוא הפך למפורסם, אבל אין ספק שאנחנו לא היינו שומעים את סיפורו לעולם, לולא פגש באחד מאירועי החברה את העיתונאי דניאל דפו.
דניאל דפו היה טיפוס מעניין ביותר, עסק בכל, וגם חיבר מאמרים פוליטיים חריפים וביקורתיים , ועוד העז לכתוב אותם בשפת העם. הוא נישפט. נידון וניקשר לעמוד הקלון - וההמונים הביאו לו פרחים, במקום להטיח בו עגבניות רקובות כמקובל, בנוסף ישב שנה וחצי בכלא.
לאחר שחרורו ייסד את העיתון "ראוויו", העיתון הראשון בשפה עממית, כתב מאות ספרים, אלפי מאמרים - ונישאר עני. ב-1719 היה זקוק במיוחד לכסף עבור נדוניה לחנה ביתו. ואז ניזכר באותה פגישה עם הימאי סלקירק, והחליט לכתוב את סיפורו. אבל דניאל דפו החליט רק לקחת את שלד הסיפור את השאר בנה לבד. את האי הזיז לאזור הטרופי שבקריביים, לא רחוק מחופי ברזיל. אם זה קרוב ליבשה, אז יכולים להגיע ילידים. ביום שישי אחד פגש גיבורו את פריידי, יליד אסיר תודה, שהפך למשרתו האישי. פריידי תורגם אצלנו לששת. וגם את שמו של סלקירק החליט דפו להמיר, וניזכר בתקופת ילדותו בבן כיתה בשם טימותי קרוזו. אבל מאחר ולא רצה לקרוא על שם אדם חי, שינה את שמו לרובינזון קרוזו. התיישב וכתב, וכתב, במשך חודשים עד שהיה מוכן לדפוס. אבל מאחר שהיה זקוק נואשות לכסף, הלך למו"ל ונידחה, המו"ל השני, טיילור שמו, הבין את הפוטנציאל, ובאוקטובר 1719 היה הספר בחנויות, והפך מיד ללהיט היסטרי. העיתון לונדון פוסט, הדפיס את כולו בהמשכים. אגב, שמו המקורי של הספר היה: "חייו והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו איש יורק, ימאי אשר חי שמונה ועשרים שנה, בודד לחלוטין, באי בלתי מיושב ליד חופי אמריקה, מול פי הנהר אורינוקו. לאחר שהוטל על החוף מאניה טרופה אשר כל נוסעיה נספו מלבדו. בצירוף תיאור כיצד ניתגלה לבסוף בדרך מוזרה על ידי שודדי ים. כתובות בידי עצמו".
והספר מתחיל: "נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק למשפחה מכובדת..."
אני לעומת זאת הייתי במילואים הטלפון הנייד צלצל על הקו עמי בן בסט- החוזה של "מסע אחר", "מעניין אותך לנסוע לאי של רובינזון קרוזו?"
אז 368 שנים לפי דפו ו--296 שנים לאחר הגעתו של סלקירק נחתתי באי. לאחר ההפלגה הקצרה לאורך המצוק הוולקני הגענו ליישוב היחיד שבאי. תושבי האי מתפרנסים בעיקר מדייג לובסטרים וחולמים להתפרנס יום אחד מתיירות, הלובסטרים נחשבים לטובים בעולם, וזוכים גם למחירים בהתאם. דבר שמאפשר לייצא אותם ליבשת הרחוקה, גם במטוסים קלים. יש כמה צימרים בכפר אני התגוררתי בצימר מקסים, וזכיתי לבעלת בית שהיא גם מבשלת נפלאה, שהגישה לי לארוחות ערב ממעדני הים שטופלו ביד אמן.
מלבדי היו באי עוד שלושה זרים, אמריקאים. אחד מהם יהודי בשנות החמישים, שבנו חגג לאחרונה בר-מצווה בירושלים. אותו בחור, בילה חודשים ארוכים בארכיונים בספרד, התעמק בכתבי יד של שודדי ים, ומצא שבאי של רובינזון, אז, מסה-טיארה הוטמן אוצר זהב. שוויו היום יותר ממיליארד דולר! לאחר שקיבל אישורי חיפוש וחפירה מממשלת צ'ילה, הגיע לאי, מצויד בגלאי מתכות, ציוד חפירה ושאר ציוד לגילוי אוצרות. שהיתי באי כשבוע. יום אחד עלינו לנקודת התצפית של סלקירק, כשעה וחצי הליכה בשביל תלול, רוחות, עננים ואוירה מסתורית. מנקודה זאת ישנה תצפית של 360 מעלות. יכולתי ממש לדמיין את סלקירק צופה למרחק, ומחכה לישועה. סמוך לנקודת התצפית, לוח נחושת שמספר: " לנקודה זו עלה הימאי אלכסנדר סלקירק כל יום במשך ארבע שנים וארבעה חודשים..." למחרת, סיור למערה בה התגורר. לאחר שייט קצר ונחיתה בחוף סלעי, בו צעדנו כמה מאות מטרים, הגענו למערה. גודלה של המערה כגודל חדר קטן. שונה לחלוטין מההיכל המפואר שדמיינתי כשקראתי את ספרו של דפו. בקירות ניתן לראות עדיין את הכוכים בהם הדליק את הנרות משומן עיזים. התרשמתי שסלקירק הסתדר הרבה פחות טוב מבן דמותו הספרותי. באחד הימים שכרתי סירה לראות את אריות הים, שהוכרו כמין אנדמי (ייחודי) לאיים. יום אחד הצטרפתי לדייגי לובסטרים שגם הם נחשבים למין נפרד ייחודי לאיים, כמו גם חלק גדול ממיני החי והצומח. איש קונף (CONAF) רשות שימור הטבע הצ'ילאנית (שהוא גם הדוור ואיש כיבוי האש) הראה לי מין של ציפור אנדמי לאי. וצמח ממנו נותר פרט אחד חי בעולם.
לאחר שבוע הגיע הזמן לעזוב, המארחת שלי הכינה לי לובסטר ענק לפרידה. הלובסטר בהחלט הצדיק את המוניטין, ידידי האמריקאי שביקש שלא אזכיר את שמו עדיין לא מצא את מטמון הזהב, אני את משימתי העיתונאית סיימתי. אי שליו ופסטורלי עם קהילת דייגי לובסטרים נחמדה. בעיות של הכחדת מינים כמו בכל העולם, ובאיים קטנים במיוחד. אין ספק שסיפוריהם של סלקירק ורובינזון מרתקים בהרבה, מהחיים השלווים באיים הנושאים את שמותיהם.
ממשלת צ'ילה שזיהתה את הפוטנציאל התיירותי של המקום קבעה את שמות האיים: "רובינזון קרוזו", "הימאי סלקירק" והאי השלישי והקטן ביותר "סנטה קלרה" Santa Clara הארכיפלג כולו ניקרא חואן פרננדז.

טיולים הקשורים למאמר