חלקה המרכזי של דרום סרי לנקה הוא ניגוד מוחלט לנופים השולטים בה. פה הגבעות ירוקות, ההרים גבוהים וגידולי התה מקשטים את הדרכים. כאן נמצאת גם הבירה הקדומה קאנדי, שבה נשמרת שן הבודהא ופסטיבל גדול נחגג בה כל שנה. היכרות עם האזור ששווה עלייה לרגל. מאת: ברק לבוביץ
בואו לטיול משפחות בלתי נשכח לסרי לנקה עם אקו טיולי שטח >>>
הצטרפו לטיול לסרי לנקה, אי קסום באוקיינוס ההודי, עם אקו טיולי שטח >>>
שדות האורז של אזור השפלה בסרי לנקה התמעטו ככל שהרכב שלנו המשיך וטיפס על הגבעות המוריקות של מרכז-דרום האי. "כל כך הרבה גוונים של ירוק" חשבתי לעצמי. לא פלא שכובשים רבים הגיעו לכאן במשך מאות שנים ונלחמו על שליטה בגן העדן הזה. בחוות התבלינים הרבות הפזורות בסמוך לעיר מטלה (Matale) גדלים זה לצד זה וניל, קינמון, קקאו, כורכום, צ'ילי ועוד מינים רבים של צמחים המשמשים לבישול וגם לצרכים קוסמטיים ורפואיים.
כשעברנו בעיר עצמה לא יכולתי להימנע מההשוואה של כמות הגידולים שפורחים כאן למגוון האמונות הדתיות הקיימות השוכנות זו לצד זו בשלום. נשים מוסלמיות חצו את הכביש שמצדו האחד, רחוק על צלע ההר, ניבט מקדש הסלע הבודהיסטי של מטלה עטור בפסל בודהה מוזהב. מצדו השני מקדש הינדי טמילי - הגדול ביותר בסרי לנקה. בהמשך הדרך חלפנו על פני כנסיה קתולית, ומצאתי את עצמי מבולבל לנוכח החופש הדתי השורר במדינה. כישראלי החי בתוך מציאות בה סוגייות הדת והלאום שזורות זו בזו, קשה היה לי לתפוש כיצד לאחר 30 שנות מלחמה עקובת דמים בין הרוב הסינהלי למיעוט הטמילי, מתקיים עדיין כבוד הדדי וקבלה לאחר. נישואי תערובת הם דבר מקובל כאן וישנם אף אנשים המחזיקים במספר אמונות דתיות. מקום מעניין היא סרי לנקה - ישנה חשיבות רבה לערכי הדת והפולחן, אך יחד עם זאת המאמינים אינם כבולים למסורות שמרניות נוקשות ויכולים לבחור בעצמם את הדרך הנוחה להם להתקרב אל האלוהים.
פיתולי הכביש נסתיימו באחת ולפתע נתגלתה העיר קנדי (Kandy), פרושה לה על מישור יחסי בגובה 465 מ' ומוקפת מסביב בהרים גבוהים יותר, כאילו מבקשת מהם לשמור על חשיבותה כבירה הדתית- תרבותית של המדינה וכמקום בו שרדה הממלכה הסינהלית האחרונה של סרי לנקה. למעשה, לטופוגרפיה המקומית יש חלק חשוב בהצלחת התגוננותה של ממלכת קנדי מפני נסיונות הכיבוש הפורטוגזי וההולנדי בין המאות ה-16 ל-18, כאשר חיילי צבא המלך ארבו במעבה הג'ונגלים ההררים לצבאות הזרים, ואלה אשר לא היו מיומנים בלחימה בשטחים מסוג זה, נהדפו חזרה אל החוף. לבסוף היו אלה הבריטים שבשנת 1815, 19 שנים לאחר הגעתם, שמו קץ לשושלת המלוכה והצליחו לראשונה לשלוט בצורה מלאה בכל האי.
עלינו על אחת הגבעות מדרום לעיר דרך רחוב ראג'פהילה מאווטהא (Rajapihilla Mawatha) הרצוף בבתי הארחה קטנים, עד שהגענו לנקודת התצפית ממנה ניתן להשקיף על קנדי מלמעלה. "מקדש השן", גולת הכותרת של העיר, עמד בוהק בלובנו בגדה הצפונית של אגם קנדי המלאכותי. מצידו האחר נמצא מנזר מלוואטה (Malwatte), אשר נזיריו, יחד עם אלו של מנזר אסגירייה(Asgiriya) הממוקם על גבעה ממערב לעיר, מתחזקים ומפעילים את המקדש ברוטציה פנימית המתחלפת כל שנה. מאחורי המקדש נמצאת שמורת הטבע אודוואטקלה (Udawattekele), מקום נהדר להימלט אליו מהמולת העיר וכן בית למינים רבים של ציפורים, פרפרים וקופי מקוק.
קנדי היא העיר השנייה בגודלה בסרי לנקה, אך הראשונה בחשיבותה. אונסק"ו הכריזה על העיר כאתר מורשת עולמי, בעיקר מפני שהיא משכנו של "מקדש השן", הדלאדה מאליגוואה (Dalada Maligawa). השן של בודהא הובאה לסרילנקה מהודו במאה הרביעית לספירה במעטה סודיות, ומאז נדדה בין הבירות השונות של הממלכה הסינהלית. בעיני המאמינים הבודהיסטיים, סימלה השן סטאטוס של מעמד וכבוד, ומי שהחזיק בה היה לשליט החשוב ביותר בזמנו. בשנת 1590 הגיעה השן לקנדי, ובמתחם הארמון בנה לה המלך ווימלה דהרמה סוריה מקדש דו-קומתי מפואר בו שוכנת השן עד היום. סידורי האבטחה במקום קפדניים מאוד בעקבות פיגוע הטרור שקרה כאן בשנת 1998, כשמחבל מתאבד של המחתרת הטמילית פוצץ עצמו בלב המקדש, הרג שמונה אנשים והרס את המבנה. למרבה המזל השן לא נפגעה והמבנה שופץ ושוקם.
לצד המקדש והארמון ישנו מוזיאון בו ניתן לראות חפצים בעלי ערך דתי והיסטורי אשר שימשו בעבר את שושלת מלכי קנדי, ולהתרשם מההוד וההדר שפיארו את המקדש ואת הריטואלים שנסובו סביב השן הקדושה במשך השנים.
כאשר נכנסנו בשעות הערב אל המקדש האווירה הייתה מחשמלת. את פנינו קידמו תופים וכלי נשיפה אשר בישרו לנו על הריטואל שמתקיים בקומה השנייה. שלוש פעמים ביום נפתח צוהר קטן להיכל בו נמצאת השן, הסגורה בתוך כלי זהב טהור דמוי סטופה. תור ארוך של תיירים ועולי רגל בודהיסטיים נשרך עוד מגרם המדרגות. כולם רוצים להתקרב לקודש הקודשים ומחכים בסבלנות לשנייה האחת בה יחלפו על פני החלון, ישאו תפילה וימשיכו. בצדו השני של האולם נערכים עולי רגל שהתמזל מזלם ובתיאום מראש עם מוסדות המקדש, הם נכנסים בתורם אל החדר בו נמצאת השן ומניחים לצדה מנחת פרחים.
פעם בשנה, בחודשי יולי-אוגוסט, כעשרה ימים לפני שהירח המלא מאיר את השמיים, מוציאים את השן החוצה מהמקדש. או ליתר דיוק, את ההעתק המדויק של השן, הסגור בתוך סטופת זהב מוקטנת. זה קורה מדי יום, כחלק ממה שנחשב כפסטיבל הגדול והססגוני של סרי לנקה, ה"אסאלה פראהרה". עשרות פילים מקושטים ונוצצים, מלווים ברקדנים, מתופפים, ופעלולני אש, הולכים ברחובות העיר, כאשר בראש מוביל פיל בעל חטים, עליו מונח ארון הזהב.
מקומה של קנדי כשריד האחרון לתרבות הסינהלית העתיקה יצר תרבות ייחודית למקום. בעיר ישנם בתי ספר לריקוד ומוסיקה, אולמי הופעות וסדנאות לאומנויות מקומיות כמו פיסול בעץ, ריקוע מתכות וליטוש אבנים יקרות שמקורן במכרות שבאזור רטנפורה (Ratnapura), כ-60 ק"מ דרומית לעיר. יציאה החוצה ממתחם המקדש לכיוון העיר מביאה אותנו למארג שתי וערב של רחובות, סמטאות קטנות עם שלל מבנים קולוניאליים, חנויות, מסעדות, מעדניות ואפילו שני סניפים של רשתות מזון מהיר בינלאומיות. ניחוחות של ישן וחדש מתערבבים.
באחד הרחובות בולט בצבעונותו מקדש הינדי שהוקם לכבודו של האל מורוגן, בנו של שיווה, אל פופולארי מאוד באזורים הטמיליים של דרום הודו. נכנסנו פנימה וגילינו שבתוך המקדש מתחבא לו מקדש נוסף, בודהיסטי, עם נזיר שחי בתוכו ומפעיל אותו. שוב הצליחה המורכבות הדתית הזו להוציא אותי משלוותי. סטודנט טמילי למדעים שנכח במקום, הסביר לי שלמיתולוגיה ההינדואיסטית וגם לבודהיסטית יש הרבה מן המשותף בסרי לנקה: האל מורוגן שנדד מדרום הודו לעיר קטרגמה (Kataragama) שבדרום סרי לנקה, התחתן עם נסיכה מקומית סינהלית בודהיסטית, וכך נוצרה לגיטימציה של פולחן מקומי משותף לשתי הדתות המקדש את האל מורוגן. שלושה מקדשים הינדים נוספים חשובים נמצאים בקרבת "מקדש השן". כל אחד מהם מוקדש לאל אחר שמשחק תפקיד חשוב במסורת המקומית, וכולם לוקחים חלק מעשי בחגיגות ה"אסאלה פראהרה".
כחמישה ק"מ דרומית לקאנדי נמצאת עיירת הפרברים של פרדניה (Peradeniya), מקום משכנה של האוניברסיטה הגדולה במדינה ושל הגנים הבוטניים המלכותיים. הבריטים בנו מספר גנים בסרי לנקה, אך הגן הזה שנוסד ב-1821, הוא פנינה בוטנית מהמעלה הראשונה ואחד היפים באסיה כולה. אפשר לטייל שעות בין המרחבים הגדולים של הגן, להתרשם מאלפי זני הצמחים והעצים, חלקם אנדמיים לסרי לנקה וחלקם יובאו ממדינות אחרות. את הגן מקיף נהר המאהוולי (Mahaweli), הנהר הגדול ביותר במדינה, ובתוכו מדשאות רחבות, אגם, שדרות עצים, גינה יפנית, גינת תבלינים, אוסף של עשרות סוגי במבוק וחממת סחלבים המכילה זנים מיוחדים שפותחו במקום. זהו מקום נפלא למנוחה והתרגעות, שבו אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים ולפגוש זוגות מאוהבים הבאים ליהנות מהאווירה הרומנטית שבמקום.
המשכנו בדרכינו דרומה ולמעלה לכיוון ארץ התה ההררית של סרי לנקה. מרבדים יפהפיים של מטעי תה נפרשו מכל צד ואת שולי הכביש עיטרו פרחי קנה הודית (Canas) בגוונים של אדום וצהוב. מדי כמה דקות נראה באופק מבנה גדול, הלא הוא המפעל המקומי שאליו מביאות קוטפות התה את סחורתן.
תחילתו של גידול התה מקורו בכלל בניסוי ותהייה של הצמח בגני פרדנייה. לאחר שראו המגדלים הבריטיים כי מזג האוויר הקריר, הלחות ותנאי הקרקע יוצרים יבול איכותי, החלה במחצית השניה של המאה ה-19 תנופת תה אדירה באזור. בעלי ההון רכשו קרקעות עצומות ויבאו כוח אדם זול של פועלים הודים ממדינת טמיל נאדו הסמוכה, כך שיגדלו את התה ויקטפו את עליו. עד היום המצב נשאר דומה, וקוטפות התה הטמיליות, צאצאות הקוטפות הראשונות, הן חלק הארי בעוח האדם במטעים. בעלי החוות כיום כבר אינם בריטים, אלא סינהלים ומוסלמים מקומיים, אך קוטפות התה הטמיליות עדיין שם, והן נמצאות בתחתית הסולם החברתי, שכרן נמוך מאוד והן מתגוררות עם משפחותיהן בכפרים עניים לצד הדרך.
בין הכפרים והמטעים של אזור רמבודה (Ramboda) אנחנו עוצרים ומשתאים לנוכח מפלים אדירים שוצפים מים הנופלים מגובה רב וחותרים את דרכם מטה אל המישורים. כמויות המים באזור הזה הן בלתי נדלות ומקורן בכמויות המשקעים הרבות שיורדות כאן כל השנה. אנחנו ממשיכים לעלות בגובה והרכב עובר דרך עננים ערפיליים, הטמפרטורות צונחות, גשם יורד ורוחות חזקות מתחילות לנשוב. התחושה היא שאנחנו נכנסים לעולם אחר. מבנה כחול וגדול מזמין אותנו להיכנס. זהו מפעל תה פעיל שמשמש גם כמרכז הסברה לתהליך הכנת התה, החל משלב האיסוף והייבוש דרך הסינון והאריזה בשקים ענקיים.
עוד שעה של נסיעה ואנחנו מגיעים לבירת "ארץ התה", נוארה אליה(Nuwara Eliya) . משמעות השם בסינהלית היא "עיר האורות", אך הבריטים שייסדו את העיר,כינו אותה "אנגליה הקטנה". כשאנחנו נכנסים לעיר אני מבין מייד למה. מרבית מהמבנים בעיר משמרים את הסגנון הויקטוריאני הקולוניאלי שהביאו הבריטים עימם במאה ה-19. הכיכר המרכזית הגדולה, בית הדואר הישן, מגרש הגולף (אחד הגדולים באסיה), אגם גרגורי בו ניתן לשוט ולדוג, והפארק ע"ש המלכה ויקטוריה שנמצא בלב העיירה, כולם תורמים לתחושה שאנחנו נמצאים במדינה אחרת. אל מול מגרש הגולף עומד מלון "גראנד" (Grand) הוותיק -. זה יותר ממאה שנה שהמלון הזה מקפיד על כל הפרטים הקטנים היוצרים אווירה קולוניאלית אופיינית. רצפת העץ, הנברשות, שולחנות הביליארד העתיקים, והריהוט המקורי, בצירוף כוס התה והעוגיות, נותנים תחושה חמימה שמחזירה אותנו אחורה בזמן.
מעל לעיר מתנוסס ההר הגבוה בסרי לנקה, פידורוטלגלה (Pidurutalagala), לגובה של 2,524 מ'. כרגע ההר משמש כמחנה צבאי סגור ולא ניתן לבקר בו, אך לאוהבי הנוף והטבע, נוארה אליה היא בסיס יציאה לטיולים רבים באזור. חובבי הטיפוס וההשכמה המוקדמת יכולים להצטרף אל עולי הרגל הבודהיסטים שעולים אלפי מדרגות כדי לראות את הזריחה מפסגת אדמס (Adam’.s Peak), ממנה אפשר לראות את האוקיינוס ביום טוב וגם להתקרב אל בודהא, שטביעת כף רגלו מונצחת במקום. יום טיול נוסף ניתן לעשות בשמורת הטבע "מישורי הורטון" (Horton Plains) הנמצאת כשעה וחצי נסיעה דרומה מנוארה אליה. המישורים הגבוהים הירוקים הם בית למינים רבים של צמחים ובעלי חיים ייחודיים למקום, וכן מקור התחלתם של שלושה מהנהרות החשובים של סרי לנקה: המאהוולי (Mahaweli), הקלאני (Kelani) והוולאווה (Walawe). הליכה נעימה של 5 ק"מ מפתח השמורה מביאה אותנו ל"סוף העולם" (World’.s End) - מצוק תלול הנופל באחת לגובה של 870 מ' - מחזה מרהיב ביופיו ומומלץ לאוהבי הגבהים. אטרקציות נוספות בשמורה הן "סוף העולם הקטן" (מצוק נמוךיותר - רק 270 מ') ומפלי בייקר (Baker’.s Falls) היפהפיים - 20 מ' של אשדים קטנים ומדורגים.
הפסטורליה הזאת והרוגע ששורר במקום, מופסקים כל שנה באפריל, בעת שהאביב מגיע וחגיגות ראש השנה הסינהלי והטמילי יוצאות לדרכן בקול תרועה רמה. אלפי אנשים ממלאים את העיר וצופים בתחרויות ספורט שונות כמירוצי סוסים, אופנועים ורכבי שטח ובתחרויות גינון. משם הם ממשיכים אל המסיבות בבתי המלון הנמשכות אל תוך הלילה. בינתיים, בסופו של יום טיול עמוס, ישבנו בפאב האנגלי, היחידי בעיירה, לוגמים בירת Lion מקומית, כמעט לבדינו. אף תייר לא נכח במקום ולקראת השעה 22:00 כבר רמזו לנו שהמקום הולך להיסגר. בדרך למלון הרחובות היו ריקים מאדם, ואני חשבתי לעצמי ש"עיר האורות" נכבית מוקדם.
מאת: ברק לבוביץ. באדיבות מגזין "מסע אחר"
