החוג הארקטי – ארץ הענק הלבן

בשדות הקרח העצומים של סוולברד, שם השמש אינה שוקעת במשך ארבעה חודשים, דובי הענק הלבנים עדיין שולטים. גליה גוטמן יצאה למסע ימי עם חוקרי האזור הארקטי אל האיים הללו, השייכים לנורווגיה אבל ממוקמים בחצי הדרך ממנה אל הקוטב הצפוני.

הצטרפו לשייט לקוטב הצפוני ואיי שפיצברגן עם אקו טיולי שייט >>>

שייט לקוטב הצפוני איי שפיצברגן - פרויקט שימור סביבה אקולוגי  >>>

שייט לאיים הארקטיים שפיצברגן ופרנץ יוזף, הדרכה באנגלית, עם אקו טיולי שייט >>>

בשעה ששטנו בארכיפלג סוולברד (Svalbard), בצפון נורווגיה, נודע למנהל המסע, הביולוג הדני טרולס יקובסן, שלווייתן מת נסחף למפרץ סליהמנה (Sallyhamna) וכי נצפו במקום כמה דובי קוטב (Ursus maritimus). הקפטן ארנסטו בארייה ורגס שינה מיד כיוון, וברגע שהצוות איתר את המקום וכמה דובים אכן נראו במשקפות ירדנו ללא דיחוי לסירות הזודיאק המתנפחות.
הסירות התקרבו בזהירות. במים הרדודים בסמוך לחוף יכולנו להבחין בפגר של לווייתן מצוי (Balaenoptera physalus) ועל גבו עמד ענק לבן ושעיר. הדוב הלבן קרע בציפורניו את עורו הצפוד של הלווייתן, התענג על שכבת השומן העסיסית, אחר כך המשיך לנבור והגיע לשכבת הבשר. עד מהרה הגיע דוב נוסף, ובעוד הוא וחברו זוללים באו עוד דובים לסביבה.
שבעה דובים ספרנו שם באותו בוקר. הסירחון שנדף מהפגר לא עשה עליהם שום רושם. בכל פעם אחד או שניים אכלו, והאחרים גלשו בשלג, התגוששו, שחו במי המפרץ הקרים וניכר בהם שהם נהנים מכל רגע. למי בכלל היה ראש להתבונן בשחפים לבני הכנף (Larus hyperboreus) שעמדו גם הם על גב הלווייתן? או בשני השחפים השנהביים (Pagophila eburnea), הנדירים למדי? אפילו כלב הים המזוקן (Erignathus barbatus) שהגיח פתאום, ריסות צפוניות (Rissa tridactyla) ואוריה שחורה (Cepphus grylle) נזנחו בחגיגת הדובים הגדולה.
כשהגדולים שבעו הגיע תורה של הדובונת, גורה כבת שבעה חודשים. למרות גילה הצעיר היא ידעה בדיוק מה לעשות. את עור הלווייתן היא קרעה בציפורניה, חפנה מהשומן, חפרה בתוך קרביו, שלחה לשון שחורה וארוכה, זללה והתלקקה. במשך כשעתיים שייטו הסירות סביב הלווייתן המת, ואנחנו זכינו למחזה של פעם בחיים.

עיר ללא הפסקה, גרסת הצפון

את מסענו בסוולברד התחלנו בלונגיירביין (Longyearbyen), העיר הגדולה ביותר באזור, שבה מתגוררים כ-2,000 תושבים. ארכיפלג סוולברד נמצא במחצית הדרך בין נורווגיה היבשתית לקוטב הצפוני. פירוש השם סוולברד באיסלנדית עתיקה הוא חוף קר או צוקים קרים, אך לעתים קוראים להם איי ספיצברגן (Spitsbergen), על שמו של האי הגדול ביותר בארכיפלג.
השעה היתה אחת עשרה וחצי בלילה כשנחתנו בשדה התעופה הקטנטן של העיר. בחוץ היה זרזיף דק וטמפרטורה של חמש מעלות מעל לאפס, והעיר היתה מוארת כמו בשתיים בצהריים. רק בשתיים וחצי בלילה השמש עשתה טובה, נשקה לאופק, ומיד נסקה בחזרה. גם הווילונות באכסניה שלנו, שבעבר התאכסנו בה כורי פחם, לא הצליחו להסתיר את אור השמש הלילית.
בבוקר יצאנו לקרוע את העיר. הטמפרטורות התקרבו לאפס והתעטפנו בשכבות של בגדים: חולצה תרמית, חולצת מיקרופליס, תחתונים תרמיים, מכנסיים, כובע צמר, צעיף, שני זוגות גרבי צמר עבים, כפפות, ומעל לכל מעיל סקי. אפשר רק לדמיין איך מתלבשים פה בחורף, במינוס שלושים מעלות. בקו רוחב 78 מעלות ו-14 דקות צפון, לונגיירביין היא אחת מהערים הצפוניות ביותר בעולם. היא התפתחה מעיירת כורים לקהילה בינלאומית קטנה וצבעונית ובה תושבים שהגיעו מכארבעים מדינות. האוכלוסייה צעירה ברובה –. משפחות עם ילדים שבאות לכמה שנים להיטיב את פרנסתן בכריית פחם, במחקר אקדמי או בתיירות. יש בה רחוב ראשי אחד, שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי ותיכון ומרכז אוניברסיטאי המהווה מוקד משיכה לסטודנטים הבאים לחקור את הטבע הארקטי.
הרחוב הראשי מסתיים בקרחון ענקי, ותמרור אזהרה משולש עם ציור של דוב מבהיר שאסור להתקדם לעבר הקרחון ואין לצאת מתחומי העיירה ללא נשק. אף שהדובים מעדיפים להימנע מחברת בני האדם, ובצדק, הם מהווים סכנה ברורה ומוחשית. איש אינו רוצה להיאכל על ידי דוב לבן, ובאותה המידה גם לא רוצים לפגוע בהם, והנהלים קשוחים מאוד.
בסוף אוקטובר, כאשר השמש שולחת את קרניה האחרונות של השנה, מגיע החורף הארקטי. מ-28 באוקטובר עד 14 בפברואר השמש אינה מתרוממת מעל לקו האופק, ומאמצע נובמבר ועד תחילת פברואר השמש נמצאת יותר משש מעלות מתחת לאופק. אבל מ-19 באפריל ועד 23 באוגוסט השמש אינה הולכת לישון, ואז לונגיירביין היא עיר ללא הפסקה, לפחות מבחינת האור.
נכנסנו לגלריה המקומית לאמנות. ציוריהם של האמנים המקומיים ושל אמנים אורחים ששהו כאן זמן מה מזכירים פילם נואר. כך נראים החיים בשחור ולבן ופסטל. אולי כמפלט מהדכדוך בחודשי החשכה הארוכים חוגגים כאן בכל בדל של הזדמנות. בסוף השבוע האחרון של אוקטובר מציינים את בוא החורף הארקטי בפסטיבל בלוז, בתחילת פברואר מתקיים פסטיבל ``ג`אז ארקטי``, ואת חזרתה של השמש חוגגים בשבוע של 8 במרס בתערוכות, בקונצרטים ובמרוץ היתולי של מזחלות שלג מאולתרות. נראה שגם בתי העץ של העיר, הצבועים בצבעים עליזים, נועדו לשמח את העין ולהשכיח את דיכאון החורף.
"בשבילי דווקא חודשי האור הבלתי פוסק הם בעיה", חייכה בעלת הגלריה. "קשה לדעת מתי להשכיב את הילדים לישון ולהגיד להם לילה טוב כשאין בכלל לילה. בחורף האוויר פריך ורענן, הזוהר הצפוני מרקד בשמים ואור כחלחל אופייני חודר את הלילה הארקטי הארוך. אבל זה לא סוד שרבים אכן חשים דכדוך כשהחושך יורד למשך חודשים ארוכים, ויש עם זה לא מעט בעיות".
ובכל זאת, רוב התושבים אוהבים את המקום. "זאת קהילה נעימה שבה כולם מכירים את כולם, ובסך הכל החיים פה שקטים ונחמדים. במשך חודשים ארוכים אמצעי התחבורה העיקרי הוא אופנועי שלג. הם נמצאים בכל פינה, מכוסים בברזנט וערוכים לחורף". קנינו כמה מזכרות ומיהרנו לנמל.

כל חיות הטונדרה

בשש בערב הפלגנו מהנמל הקטן של לונגיירביין צפונה בים ברנטס (Barents), הנקרא על שמו של ספן וחוקר ארצות הולנדי בן המאה ה-16, על סיפונה של האנטארקטיק דרים (Antarctic Dream). הספינה נבנתה בהולנד ב-1961 עבור הצי הצ`יליאני, ולפני חמש שנים רכשו אותה משקיעים מצ`ילה והסבו אותה לספינת נוסעים המשייטת באזור הקוטב.
לפני עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ג`, קראתי באנציקלופדיה "מעין" על הטונדרה הארקטית, אותם מישורים קפואים המקיפים את הקוטב הצפוני. עכשיו, כשהספינה עגנה בפיורד טמפל (Tempelfjorden), דרכתי על אדמת הטונדרה הקפיצית, הספוגית, הבוצית, המדיפה לעתים סירחון של רקבובית. צעדנו במגפיים במעלה גבעה. המגפיים אמנם לא נוחים ונוטים להיתקע בבוץ, אבל אי אפשר לטייל באזור הארקטי בלעדיהם. הנוף הצפוני היפהפה שנשקף מלמעלה –. במרחק מה קרחון וון פוסט (Von Postbreen) ומעברו האחר של הפיורד הר טמפלט (Templet) –. היה שווה כל מטר של מאמץ.
אדמת הטונדרה קפואה במשך רוב חודשי השנה, אך כאשר שכבתה החיצונית מפשירה בחודשי הקיץ הקצרים בוקעת ממנה צמחייה נמוכה הנאחזת בכוח באדמה הקשה הזאת, ופרחיה נוגעים ללב. פרחי בקעצור (Saxifraga oppositifolia) שנראו כמו סיכות ורודות הנעוצות בכריות ירוקות, צמרונים (Eriophorum scheuchzeri) שיצרו משטחים של כדורים דמויי צמר גפן ונוריות שלג (Ranunculus nivalis) נצנצו כמו פנסים צהובים.
הכל כאן כל כך ננסי. הערבה הארקטית (Salix Polaris) והשדר הננסי (Betula nana) מגיעים בקושי לגובה הקרסול. אך הצמחים האלה, נמוכים ככל שיהיו, מתניעים שרשרת מזון אדירה, מחרקים ומספר עצום של עופות נודדים ועד שועלים ארקטיים, איילי צפון ודובי קוטב, שמצליחים להתקיים בטבע פראי וחסר רחמים. לפתע נתקלנו בכמה זכרים של איילי צפון (Rangifer tarandus). הם פסעו כמו במצעד גאווה, זקפו קרניים ענקיות, וחזרו ללחך את הצמחייה הנמוכה בשקט הצפוני הבלתי מופרע.
בישימון הארקטי הצחיח באזור פיורד בוק (Bockfjorden) צעדנו על אבנים ועל הפרשות של אווזים. איילים עקבו אחרינו מתוך הערפל. המוני אווזים מסוג ברנטה (Branta) חלפו מעלינו, נובחים כמו כלבים. שני חמסנים זנבתנים (Stercorarius longicaudus) ניסו לגרש כּסמָה (Larus sabini, מין של שחף), בעוד נקבת חמסן גמלוני (Stercorarius skua) ענקית מדדה על הקרקע כפצועה על מנת למשוך אליה טורפים פוטנציאליים ולהגן על גוזליה. צבעיו העזים של צוללן אדום גרון (Gavia stellata) התנוצצו במימי לגונה כחולה.
קו דה קורט, מומחה הולנדי לציפורים וחוקר טבע, הוביל אותנו לחוף בסמוך לקאפ לי (Kapp Lee). לפני כארבעים שנה, כשהיה בן עשרים ומשהו, הוא שהה כאן במשך שנה שלמה בבקתה מבודדת עם עוד שלושה חוקרים הולנדים צעירים שבאו לערוך מפקד לדובי הקוטב באזור.
"לא היית בודד?", שאלתי. "היתה לנו משימה", הוא ענה ברצון. "לכל אחד מאיתנו היתה עבודה רבה לעשות, ובאמצעות מכשיר הקשר קיבלנו דרישות שלום. אני מרגיש לעתים הרבה יותר בודד באמסטרדם של היום". במפרץ היפה הזה ניצבת היום בקתת עץ מתחילת המאה ה-20 ששופצה לאחרונה והיא מותאמת לתנאים הקיצוניים השוררים במקום.

המחרשה של אלוהים

הספינה שייטה על ים אפור מטולא במדפי קרח ענקיים, צפונית לאיי שואוין (Sjuø.yane). זה היה כמו חלום לבן בממלכה חסרת גבולות. לפתע, כמו בסרט טבע, הופיע על מדף קרח דוב ענקי. הספינה התקרבה לעברו, והוא רחרח בחוטמו הארוך, נשכב על גבו, הרים רגל תורנית, התגלגל ונשכב על בטנו כשכפות ידיו מתחת לסנטר. אחר כך קם והתרחק מהספינה כשהוא מדלג בקלילות מפתיעה בין גושי הקרח, ענק לבן בודד, המלך הבלתי מעורער של ממלכת הצפון. הוא קפץ למים ושחה, עד שנעלם מן העין.
במשך שנים ניצודו דובי הקוטב בידי ציידים ממדינות כמו נורווגיה, דנמרק, קנדה, ארצות הברית ורוסיה, עד שבאמצע המאה ה-20 הגיעו כמעט לסף הכחדה. בסופו של דבר, הרוסים, שבעבורם הדוב הוא סמל, הם שדחפו לשימורו של הענק הלבן. רוסיה אסרה על ציד הדובים כבר ב-1956, וב-1973 חתמו המדינות הנוגעות בדבר על אמנה לשימור דוב הקוטב, הוגדר מספר הדובים שמותר לצוד, והיום הם מוגנים בחוק. הארגון הבינלאומי לשימור הטבע (ICUN) העריך ב-2008 כי מספר דובי הקוטב עומד על 25-20 אלף, והמין עדיין מסווג על ידי הארגון תחת ההגדרה "פגיע" (vulnerable).
המשכנו להפליג צפונה, אל גבול כיפת הקרח. כשחצינו את מעלת הרוחב 81 צפון כבר היינו במרחק אלף קילומטר מהקוטב. בדרך חלפנו על פני קרחונים ורודים, שמקור צבעם העז באצות שהתפשטו מנבגים שעפו ברוח ונאחזו בקרח. ``הקרחונים הם המחרשה של אלוהים``, אמר פרופ` ג`ובני בדינו, אסטרופיזיקאי, ספלאולוג וחוקר קרחונים בעל שם עולמי, וסיפק הסבר תמציתי להיווצרות העמקים הקרחוניים ואינספור הפיורדים של הצפון. ירדנו מהספינה וצעדנו על קרחון חורק ומחוספס. בסדקים שבתוכו זרמו קילוחי מים דקיקים שיצרו מערות של תכלת. בועות האוויר שנכלאו בקרחון בזמן היווצרותו פרצו החוצה בקול פצפוץ. זוהי שריקת הקרחונים, אמר פרופ` בדינו.
ביום התשיעי למסע הפלגנו לאורך חופי האי אדגויה (Edgeoya). על חוף אנדרטנגן (Andreetangen) שבמפרץ ביורנבוקטה (Bjornbukta) ראינו ניבתנים (Odobenus rosmarus). הניבתנים נכחדו כמעט לגמרי. במאות קודמות צדו אותם הפומורים (Pomor), אנשי ים שמוצאם בצפון הרחוק של רוסיה, כמו גם ציידים נורווגים. בזמן המהפכה התעשייתית הונעו מכונות הענק במפעלים בעזרתם האדיבה של הניבתנים, שמעורם ייצרו חגורות תמסורת. באזור קאפ לי ראינו שדה זרוע בגולגולות ובעצמות ניבתנים, עדות אילמת לטבח שנעשה בהם במאות קודמות. ב-1952 אסרה נורווגיה על ציד הניבתנים במימיה, ו-IUCN מעריך שמספרם בסוולברד עולה באטיות.
עכשיו ראינו אותם, אחדים שוכבים מחובקים בחברותא גדולה על החוף ואחרים שוחים במימי המפרץ. סקרנים מטבעם, הם התגודדו במרחק של מטרים ספורים מסירות הזודיאק שלנו –. יצורים מגושמים ואדירי מידות שמשקלם יכול להגיע ל-1,400 קילוגרם, אורך גופם ליותר משלושה מטרים וניביהם מטילים אימה אפילו על דוב קוטב. הם בחנו אותנו בעיניים עגולות אדומות, געו כמו פרות, צללו והשתעשעו במים. קרומי השחייה הוורדרדים שברגליהם נראו לי כמו סרטי מלמלה. לחגיגה הצטרפה גם נקבה עם גור. היא התהפכה על גבה והניפה באוויר את סנפיריה הקדמיים. הגור עוד חייב להתאמן בשחיית גב. מצחיק לחשוב שהיצורים האימתניים הללו ניזונים רק מצדפות ומרכיכות. מעבר להם ברווזה ואפרוחיה הקטנטנים שחו להם בשקט. האם ישרדו האפרוחים את הנדידה הקרבה לארצות החום?
קרחון הורן (Hornbreen) נחשב לקרחון המרשים ביותר בחצי הכדור הצפוני. גובהו כ-25 מטר, והוא ניצב כמו פרסת ענק בפתח פיורד הורנסונד (Hornsund), הדרומי בפיורדים שבארכיפלג ספיצברגן. בסמוך לאמפיתיאטרון הקרח המרהיב הזה צפו גבישי קרח שצבעם כחול דמיוני והם מעוטרים בפסי מורנה (Moraine) חומים של סלעים ואדמה, שנכלאו בעידן קדום בקרחון הראשי שממנו ניתקו. לרגע דמיינתי שאנחנו בקריפטון, הכוכב שממנו הגיע סופרמן להציל את כדור הארץ.

החוג הארקטי - גבולות מתעתעים

המונח "ארקטי" נגזר מהמילה arktikos, שפירושה ביוונית "בקרבת הדובה", כלומר מערכת הכוכבים הדובה הגדולה. על פי עדויות מהעת העתיקה, הספן היווני פיתיאס, בן תקופתו של אריסטו, הגיע לאוקיינוס הארקטי בסביבות שנת 325 לפני הספירה. עוביו של משטח הקרח הארקטי הוא שלושה-ארבעה מטרים, ושטחו הממוצע בין שנים ובין עונות נאמד בשמונה מיליון קילומטרים רבועים. בעשרות השנים האחרונות חלה נסיגה משמעותית בקרחונים רבים באזור הארקטי, וחוקרים רבים מייחסים זאת להתחממות הגלובלית, ומזהירים מפני התוצאות.
על גבולותיו המדויקים של האזור הארקטי אין הסכמה ברורה – לא גיאוגרפית ולא פוליטית. הקרטוגרפים משרטטים את גבולו הדרומי ב-66 מעלות ו-33 דקות צפון, בהתאמה לחוג האנטארקטי. הגבול הזה מגדיר את התחום שבו מתקיימת לפחות פעם אחת בשנה תופעת הלילה הארקטי, שנמשך 24 שעות, ופעם אחת בשנה אור יום שנמשך 24 שעות. אבל יש הגורסים כי הגבולות משתרעים דרומה ממה שנהוג לשרטט.
מבחינתם של חוקרי האוקיינוסים, האזור הארקטי הוא התחום המכוסה בשכבת קרח נצחית, אם שכבה שלמה, אם מדפי קרח ואם קרחונים צפים. עבור ביולוגים מדובר באזור הנמצא צפונית לקו שבו מסתיימים יערות הצפון של כדור הארץ, ומבחינת חוקרי האקלים הוא נמצא מצפון לאזור שבו הטמפרטורה הממוצעת ביולי היא עשר מעלות מעל לאפס. כך או כך, נראה כי השפעתו של האזור הפראי הזה, חסר הגבולות והמיושב בדלילות, משתרעת הרבה מעבר לקו הדמיוני שמשרטטים סביבו.

באדיבות מערכת מסע אחר מקבוצת מוטו תקשורת