קמצ'טקה – הסטוריה עתיקה של שבטי קמצ'טקה

הקבוצות האתניות של צפון מזרח סיביר היו קבוצות פרימיטיביות יותר מן האחרות. הן חיו בתקופת האבן למעשה, הכינו כלי עבודה מאבן ועצמות בעלי חיים, ולא ידעו את השימוש בברזל ובמתכות אחרות.

לגלות את ההיסטוריה העתיקה של קמצ'טקה עם אקו טיולי שייט >>>

תושבי האזור הצפון מזרחי ביותר של סיביר, כמו גם תושבי אזור אלסקה, מן העבר השני של המיצרים, היו שבט האסקימואים, שעבורם המייצרים הגורליים שבין אמריקה ואסיה, לא היו מכשול משמעותי.
שבטים אלו התפרנסו כמעט אך ורק מציד יונקי ים כמו אריות ים, כלבי ים ולווייתנים, באמצעים פשוטים כמו צילצלים עם חוד של עצם מושחזת.
הצ'וקצ'ים הם השכנים של האסקימואים בגבולם הדרומי, בחצי האי קרוי על שמם, מתוך ההיגוי הרוסי של שמם צ'וקוטקה. והטריטוריה שלהם הגיעה עד לצפון חצי האי קמצ'טקה. הם יישבו את אזור החוף, וגם את השטחים הפנים ארציים.
הקוריאקים שכנו מדרום לצ'וקצים, והם יישבו את צפון קמצ'טקה, לאורך החופים, את חוף ים אוחוצק, וגם את שטחי המרעה הפנים ארציים.
שפות השבטים הצ'וקצ'ים והקוריאקים הן שפות דומות, וקרובות למדיי גם לאיטלמנים, אך רחוקות מכל שפה אחרת של קבוצות אתניות בסיביר.
אורח החיים הן של הצ'וקצ'ים והן של הקוריאקים היה קשור בסביבת החיים שלהם, והם התחלקו לקבוצות יושבי הקבע באזור החופים, שכלכלתם התבססה בעיקר על ציד של יונקי ים, אריות ים, כלבי ים ולווייתנים, וקבוצות הנוודים רועי איילי הצפון, שנעו בעקבות המזון לעדרים שלהם, בין יערות ושטחי אחו בהרים, לבין אזורי הטונדרה לאורך החוף.
רועי האיילים החזיקו אמנם כלבים למשיכת מזחלות שלג, אך לא ידעו לאלפם להקהיל עדרי איילים, ולשמור עליהם, ואת עבודת השמירה מפני טורפים והקהלת העדרים עשו אנשי השבטים בעצמם.
עדרי איילי הצפון סיפקו למעשה את כל צרכי האנשים. בשר למאכל אם בשר חי ואם מבושל, עורות מהם תפרו אוהלים, והכינו בגדים, גם מעילים ומגפיים לשלג, רתימת איילים לגרירת מזחלות בשלג.
הם החליפו מוצרים עם אנשי החוף, ותמורת מוצרי האיילים הם קיבלו שומן לווייתנים לתאורה ולחימום, בשר ועורות של אריות ים.
לבוש החורף של שבטי הצ'וקצ'ים והקוריאקים נתפר מעורות איילי הצפון. גברים ונשים לבשו בגדי גוף עשויים מעור עדין ודק, שני זוגות מכנסי עור, האחד עם הפרווה כלפי הרגליים, והשני עם הפרווה כלפי חוץ. מעיל עליון כפול עורות. בתוך הבתים ובימי הקיץ הסתובבו האנשים ערומים או ערומים למחצה. ומחוץ לבתים, גם בעונת החורף, בדר"כ לא כיסו את ראשיהם.
הצ'וקצ'ים והקוריאקים יושבי החוף גרו בבקתות שהיו חפורות למחצה באדמה, עד לעומק של מטר ויותר,
ומכוסות בסככת עץ עליה מתוחים עורות לאיטום, המסוככת על פתח הכניסה לבקתה שהוא גם פתח האוורור וארובת החימום.
הנוודים חיו באוהלים גדולים עד 8 מטר קוטר, בכעין גלילים עם גג חרוט שמרכזו פתוח לאוורור עשן המדורה. בתוך החלל הזה היתה פינה מבודדת ומרופדת בפרוות דובים ששימשה ללינת המשפחות.
השבט העיקרי שאכלס את קמצ'טקה היו האיטלמנים (Itelmen). כמו הצ'וקצ'ים והקוריאקים, גם האיטלמנים היו חסרי מנהיגים שבטיים, וההחלטות השבטיות שלהם נעשו באספות עם בהם התבלטו האמיצים ובעלי המחשבה שביניהם. הם גרו בכפרים גדולים למדי שהוקפו בחומות עץ כנגד יריבויות שבטיות. בתי החורף היו חפורים באדמה עם כיסוי מגן כנגד השלגים, ובקיץ גרו באהלים גדולים.
לבושם של האיטלמנים הוכן מעורות איילים, כלבים ואריות ים. כלי עבודה ונשק הוכנו מאבן ועצמות מחודדות. צלעות לווייתנים שמשו להם להכנת קשתות, ועצמות מחודדות כחודי חיצים, ורצועות עור להשלכת אבנים. חפצי ברזל מעטים הגיעו לידיהם דרך סוחרים יפנים נדירים שהגיעו לחופי קמצ'טקה.
עונת הקיץ בקמצ'טקה היתה עונת השפע כאשר דגי הסלמון עלו בהמוניהם מן האוקיינוס הפסיפי במעלה הנהרות על מנת להשריץ בנהרות ובאגמים. הם אכלו מן הדגים ושימרו אותם ע"י ייבוש והמלחה גם לעונת החורף. יערות הטייגה גם סיפקו להם שפע יחסי של פירות, עלים ושורשים למאכל. האיטלמנים לא עסקו בגידול איילים או חיות משק אחרות למעט כלבים ששימשו למשיכת מזחלות בחורף.
כמו הקוריאקים והצ'וקצ'ים גם האיטלמנים היו ידועים כשבטים לוחמניים, שגם תקפו פעמים רבות כפרים שכנים ולקחו מהם נשים ועבדים, וגם הם היו לוחמים אמיצים שהעדיפו להיהרג ולהרוג את נשותיהם וילדיהם, מאשר להיכנע ולהילקח בשבי האויבים.
התופעות הגעשיות החזקות של חצי האי קמצ'טקה, כמו התפרצויות הרי הגעש, רעידות אדמה, ואפילו תופעות הגייזרים והמעיינות החמים, נחשבו ע"י האיטלמנים והקוריאקים כתופעות מקודשות ומלאות יראה. והם החשיבו כחטא את הניסיון לטפס להרי געש או להיכנס לאזורי מעיינות חמים.
הם האמינו ברוחות הטבע ובאלים טבעיים, ייחסו חשיבות גדולה לחלומות של זקני השבט, ונהגו לקחת חלק בטקסים דתיים בהם אכלו פטריות שגרמו להזיות.
הקצה הדרומי של קמצ'טקה, כמו גם שרשרת האיים הוולקניים הקוריליים והאי סחאלין, היו מיושבים ע"י שבטי האיינו (Ainus), המאכלסים כיום כפרים באי היפני הצפוני הוקאיידו.
הצ'וקצ'ים הקוריאקים והאיטלמנים חיו בקבוצות של משפחות עם קרבת דם, ונהגו להתחתן בינם לבין עצמם. נישואי בני דודים היו נפוצים. במקרים רבים היו לגברים בקבוצות אתניות אלו, מספר נשים, ככל שיכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית. נישואים אורגנו ע"י בני המשפחות, לרוב בעודם עוללים. למרות זה קיום יחסי מין בין רווקים צעירים לא היווה בעיה והיה נוהג נפוץ, ותינוקות מחוץ למסגרת נישואים התקבלו בברכה.
גם לאחר הנישואים, לא היו יחסי המין בלעדיים לבני הזוג. נוצרו קבוצות ברית של גברים שהיו חברים בברית של קיום יחסים עם הנשים, והיתה להם הזכות לקיים יחסי מין עם הנשים של החברים באותה קבוצת ברית. גבר שבא להתארח אצל חברו, זכה להכנסת אורחים ראויה גם מן האישה.
הקשר המיני הזה היה למעשה קשר חברתי חשוב, בעיקר בחברה כזאת שהיתה למעשה חסרת מנהיג שבטי קבוע ומשותף, והיווה בסיס ליצירת בריתות ושותפויות הן לזמני שלום ובוודאי לעזרה הדדית בזמני מלחמה.
למרות "הפתיחות המינית" הקיימת לכאורה בחברות אלו, הרי מעשי רצח ופשיעה שהיו קשורים בקנאה היו רבים למדי, והמשכיות התופעה מוסברת בצורך החברתי החשוב של קיום הבריתות הקבוצתיות.
הדת של רוב שבטי צפון מזרח סיביר היתה דת אנימיסטית, המעלה את כוחות הטבע לדרגות של אלוהות, למשל אלת הים "מיגים אגנה", וכוחות טבע אחרים הטמונים גם בסלעים וגזעי עצים. הם נהגו לפסל דמויות אלים ולמרוח את פיותיהם במנחת דם ושומן מחיות שהקריבו לאלים, בעיקר איילים וכלבים.
הם גם פחדו פחד מוחשי מרוחות רעות.
תנאי הסביבה הקשים של אזורי הטונדרה הקפואים, אורח החיים המלווה בקשיים רבים עקב כך, גרמו ליצירת חברות אדם קשוחות למדי, שלא נרתעות מן המוות, ומגלות אומץ לב נדיר. אלימות והריגה גם בתוך הכפרים עצמם היו תופעה לא נדירה בחיי היומיום. הזקנים שחלו והרגישו שהם נופלים לנטל על החברה, בחרו למות מוות מכובד ממכת חנית או חניקה במקום לסבול מוות מבייש, וזכות ההריגה היתה נופלת בידיו של חבר טוב או קרוב משפחה.
מסורת זו יצרה שבטים של לוחמים נחושים וחסרי פחד מוות, שבבוא המועד התייצבו גם עם חניתות עצם ומגיני עור כנגד כוחות צבא רוסי חמוש בנשק חם.
במאה השבע עשרה, ערב בוא הרוסים לצפון מזרח סיביר, מעריכים כי סך כל אוכלוסיית השבטים באזור מנתה כ-40,000 איש (סך כל תושבי סיביר אז מוערך ב-220,000 נפש).

הכיבוש הרוסי

באמצע המאה ה-16 כבשו צבאות רוסיה בפקודתו של הצאר איבאן האיום את המעוזים הטאטארים קזאן ואסטראחאן על נהר הוולגה. דרך הערבות מזרחה לערבות סיביר נפתחה למעשה בפני הרוסים. משפחת הסוחרים סטרוגנוף קיבלה זיכיון לפתוח תחנות מסחר מזרחה מהרי אורל, ושכירי חרב קוזאקים נשלחו להגן על הסוחרים.
הנהירה הגדולה של לוחמים קוזאקים, ציידים, סוחרים וסתם הרפתקנים בעקבות הפרוות, העושר של המזרח הרחוק החלה.
בשנת 1630 כבר ביססו הרוסים את השתלטותם על ערבות סיביר לכדי שני שליש מן השטח, עד לגבול נהר הלנה. מנהר הלנה המשיכו הרוסים במהלך המאה השבעה עשר גם לכיוון דרום מזרח, ונחתו על חופו של ים אוחוצק, וגם לכיוון צפון מזרח, לכיוון ארצם של הצ'וקצ'ים, הקוריאקים, והאסקימואים.
אל חצי האי קמצ'טקה הגיעו למעשה רק במאה השמונה עשרה.
הרוסים שהגיעו אל צפון מזרח סיביר, לא הגיעו אל מרחבים ריקים, אלא לחבלי ארץ שכבר היו מיושבים בידי קבוצות אתניות שונות במשך אלפי שנים.
הצאר הרוסי היה עסוק במלחמות בזבזניות עם ארצות המערב, והיה זקוק להכנסות רבות למלא את הקופות המתרוקנות. שבטי סיביר שנכנעו בפני הצבא הרוסי, היו צריכים לשלם את ה"יאסאק", מס גולגולת שהיה מיועד לצאר הרוסי, ועקב חמדנותם של הנציגים הרוסיים האזוריים, השחיתות של אנשי הצבא, ואכזריות הקוזאקים, תפח המס למימדים עצומים עד בלתי אפשריים ולעונש כבד שרבץ על השבטים הנכנעים. המס שולם בעיקר ע"י פרוות של מינק, צובל ולוטרות ים שניצודו על ידי בני השבטים, עד כליה אקולוגית של חיות הבר באזור סיביר.
מן החזית הרוסית במחנה יאקוצק על נהר הלנה, יצאו סיירים רוסיים במסעות על סירות, ובמסעות יבשתיים על מנת ליצור קשר עם שבטים נוספים, לשעבד אותם, ולהקים תחנות מבצר צבאיות בנקודות אסטרטגיות. בשנת 1644 נתקלו הרוסים בפעם הראשונה בצ'וקצ'ים, ובהתנגדות קשה לפלישתם שנמשכה עוד 120 שנה בטרם הצליחו לשעבד אותם.
הניצול והדיכוי של השבטים מעבר לנהר לנה, רחוק מן המרכז הרוסי ממערב להרי אורל, היה קשה, ולמעשה חוקי ה"יאסאק" היו רישיון שניתן לאנשי החוק הרוסי, לנצל את אנשי השבטים. פלוגות הקוזאקים אי שם בשדות הטונדרה לא חסו והשתמשו בכוחם ובשיטות טירור, על מנת לקבל את המכסה שהם קבעו של פרוות ומוצרים אחרים, עד כדי החזקת בני ערובה תמורת כופר, הכאה והשפלה, מכירה בכוח של מוצרי ברזל שאמורים היו להינתן להם כמתנת חינם מהשלטון הרוסי, תפיסת אנשי שבטים שלא יכלו לשלם כופר ומכירתם של ילדים ונשים לעבדים למהגרים וציידים רוסיים.
בשנת 1697 יצאה משלחת רוסית בפיקודו של הקצין הקוזאק אטלסוב, דרך שטחי הקוריאקים על מנת להגיע לקמצ'טקה. זה הוביל להתנגשויות ולקרבות בין שבטי הצ'וקצ'ים והקוריאקים לבין יחידות הקוזאקים, בהם נהרגו מאות אנשי שבטים, אך גם הקוזאקים סבלו אבדות קשות.
הרוסים הקימו מאחז בשם אוחוצק לחוף הים, שהפך למרכז הצבאי הרוסי. הם ניצלו את העויינות השבטית וגייסו שבטים שנכנעו בפניהם למאבק נגד שבטי הקוריאקים והצ'וקצ'ים. המאבק נגד האחרונים היה קשה במיוחד כיוון שאלו ברובם לא נכנעו בפני הפולשים ולא נכנעו בפני השיטה הרוסית של לקיחת בני ערובה והעדיפו להילחם עד מוות. לוחמים צ'וקצ'ים וקוריאקים שאפסה תקוותם העדיפו לבתק בחניתותיהם את נשותיהם וילדיהם, ולצאת לקרב התאבדות כנגד הקוזאקים.
רק באמצע המאה השמונה עשרה יצאו הרוסים למתקפה מאורגנת על השבטים הסרבניים האחרונים של צפון מזרח סיביר.

קמצ'טקה והכיבוש הרוסי

הרוסים מציינים את שנת 1648 כשנת הגילוי של המייצרים בין אסיה ואמריקה כאשר שני הסיירים הקוזאקים דזניוב ואלקסייב הגיעו אל החוף הארקטי. הסיירים הרוסים היו חסרי ידע גיאוגרפי ואדמת הטונדרה היתה חסרת ערך כלכלי, ורק הצורך של הצאר פטר הגדול בהכנסה נוספת מפרוות מינק וצובל שהתדלדלו עקב הציד חסר האבחנה במזרח סיביר, גרמו לכך שנשלח צו ליחדות הצבא הרוסי לגלות שטחים נוספים כמקור לפרוות נוספות. שבויים קוריאקים ספרו לרוסים על חצי האי קמצ'טקה.
בשנת 1697 יצאה משלחת רוסית בפיקודו של הקצין הקוזאק אטלסוב, דרך שטחי הקוריאקים על מנת להגיע לקמצ'טקה. השבטים הקוריאקים גילו התנגדות עזה לכניסת המשלחת הרוסית, אך לא היו בעלי יכולת התמודדות שווה. המשלחת הרוסית חצתה את רכס ההרים המערבי והגיע אל יערות הטייגה של עמק הנהר קמצ'טקה, וניצבה בפני הר הגעש הפעיל הענק קלוצ'בסקאייה.
בעמק הנהר קמצ'טקה שכנו שבטי האיטלמנים שלראשונה נתקלו ברוסים. העובדה שלא היתה להם מנהיגות שבטית, למעט החשיבות והכבוד שנתנו לזקני השבט, וכן העובדה שהם נהגו לפשוט על כפרים של שכניהם ולקחת נשים ועבדים, גרמה לכך שהם לא יכלו להוות התנגדות אמיתית למשלחת הצבאית של אטלסוב, והקוזאקים נלחמו בהם, הרגו גברים שהתנגדו להם ושעבדו אותם קלאן אחרי קלאן.
הקוזאקים הפסיקו את מסעם בקמצ'טקה לאחר שנתיים רק כאשר התדלדלה כמות התחמושת שבידיהם והם נאלצו לחזור על עקבותיהם במסע של כ- 1500 ק"מ. הם חזרו עם כמות פרוות מינק וצובל משובחות ועם דיווחים גיאוגרפיים חשובים, ואטלסוב קודם להיות מנהיג גדודי הקוזאקים בכל מחוז צפון מזרח סיביר.
שעבוד וניצול שבטי האיטלמנים וכמות הפרוות הרבות והמשובחות שהושגו בקמצ'טקה העלו את האזור על המפה מבחינת חשיבותו הכלכלית, ובניגוד להוראות הצאר נלקחו גם רבים מבני השבט לשמש עבדים ושפחות אצל אנשי הצבא הרוסים. הדרך אל מרכזי הצבא הרוסי באוחוצק וביאקוצק היתה ארוכה ורבות מהשיירות הותקפו על ידי שבטי הקוריאקים והצ'וקצ'ים, מאות קוזאקים נהרגו ומשלוחים נבזזו.
הדיכוי והניצול הרוסי של שבטי האיטלמנים עורר בקירבם זעם רב, ובתחילת המאה השמונה עשרה, בשנת 1706, הם יצאו להתקפות מרי כנגד מבצרי הקוזאקים שהוקמו בארצם, והרגו קוזאקים רבים.
אטלסוב יצא למשלחת עונשין לקמצ'טקה בראש גדודי קוזאקים. יהירותו ואכזריותו גם כלפי נתיניו גרמו למרי בצבאו, וקשר של יחידות קוזאקים הצליח לרצוח אותו ועוד מספר מפקדים בכירים בצבאו.
התוהו ובוהו הצבאי נמשך מספר שנים, האיטלמנים תקפו מספר מחנות קוזאקים באותו זמן, אך סבלו גם מידי היחידות חסרות המנהיגות, שעסקו בשוד ובציד חסר אבחנה של צובלים שלמעשה כמעט ונכחדו מקמצ'טקה בסוף אותה מאה.
מתקפות העונשין הצבאיות ומגיפת אבעבועות שפשטה בקרב בני השבט דיללו את מספרם מ- 12,700 נפש בשנת 1697, לכ- 7000 נפש לאחר 40 שנה. לאחר 90 שנה מספרם ירד לכ-3000 נפש.

עקב הקשר היבשתי הקשה והמסוכן בין קמצ'טקה לשאר אזורי סיביר, ומתוך תחושת חזון להרחבת השטחים הרוסיים עד לגבול אמריקה, הורה הצאר פטר הגדול ב-1714 לבנות ספינות בעיר אוחוצק, וכך הוקם הבסיס לצי ימי רוסי בחופי האוקיינוס השקט, ולמעשה גם לתגליות ימיות חשובות שנערכו בשנים הבאות.
הקשר הימי בין אוחוצק לבין קמצ'טקה, חיזק את הקשר בין חצי האי לבין השלטון הרוסי. ההפלגה ארכה זמן קצר בהרבה, והקו הימי גם קיצר הדרך במחצית מאורכה היבשתי. הרוסים יכלו כעת לשלוח את הפרוות בזמן קצר ובדרך הים מבלי שהשיירות יותקפו בדרך ויישדדו.
בשנת 1727 יצא לדרכו קפטיין רוסי ממוצא דני בשם ויטוס ברינג, הגיע לאוחוצק, ויצא משם למסעות תגלית ומסעות צבאיים ברחבי האוקיינוס השקט.
בשנת 1740 הושלמה בניית 2 ספינות חדשות במספנות אוחוצק, סט. פטר וסט. פבל ונשלחו לנמל חדש שהוקם במפרץ אבצ'ה – ונקרא ע"ש הספינות, נמל פטרופאבלובסק קמצ'טקה. שנה לאחר מכן הפליג משם ויטוס ברינג למסע ששם על המפה את שרשרת האיים הגעשיים האלוטיים, את המייצר שבין אמריקה ואסיה שנקרא על שמו של ויטוס ברינג, והעלה את מפרץ אלסקה ואת היבשת האמריקנית על סדר היום של התגליות הרוסיות.
ברינג עצמו מת במהלך המסע הזה ממחלת הימאים – צפדינה, שמקורה בחוסר ויטמינים הנגרם כתוצאה מאכילת דיאטה של בשר מומלח ומחוסר אכילת פירות וירקות טריים. הוא מת ונקבר על אי לא רחוק מחצי האי קמצ'טקה, שנקרא על שמו ויחד עם האי השכן, הם נקראים איי קומנדר – המפקד.
עם כל הכבוד שהוענק לויטוס ברינג, אותה שנה בה התגלו תגליותיו הגיאוגרפיות החשובות, היתה שנת האסון הגדול של שבטי האיטלמנים שהוא היה אחראי עליו ישירות.
הוא הורה כמפקד חצי האי קמצ'טקה, על גיוס כללי של האיטלמנים ומזחלות הכלבים שלהם, ולהעביר באמצעותם סחורות ומצרכים חיוניים מקצה אחד של חצי האי אל פטרופבלובסק. הגיוס נערך בתקופת הצייד החשובה כל כך לחייהם של בני השבט. הדרישות למהירות העבודה גרמו למוות של רבים מכלבי המזחלות שלהם, בנוסף לכך לא קיבלו האיטלמנים כל פיצוי על העבודה. המרד פרץ מתוך תחושת הניצול והדיכוי העמוק, וברינג הורה על דיכוי המרד של שבטי האיטלמנים במלוא העוצמה.
הדיכוי גרם לשבר עמוק במערכת הכלכלית של השבט ששיגשג בעבר בסביבה העשירה שלו, ולשעבוד סופי שממנו בני השבט כבר לא התאוששו.
יחידות הקוזאקים שנלחמו באנשי השבטים החלו את עבודת ההכחדה של הילידים המקומיים. ירידת כמות הגברים עקב המלחמות ואונס של נשות השבטים הביאו לעירוב דמם של בני השבטים עם הדם הרוסי. מחלות שהובאו על ידי הרוסים, גרמו למגיפות שפגעו קשה באוכלוסייה המקומית, טיפוס ואבעבועות הכחידו במקומות מסוימים יותר ממחצית האוכלוסייה. פתיחת אזורי סיביר להתיישבות על ידי מהגרים רוסיים, ונתינת שטחים ועדיפות לאותם מהגרים הורידו עוד יותר את האפשרויות הכלכליות של בני השבטים, וכניסת הכנסייה האורתודוקסית אל חיי הילידים המקומיים בצורה אגרסיבית גרמה לאיבוד התרבות והזהות השבטית.
מושלים רוסיים מקומיים במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו רחוקים מכל פיקוח של המרכז הרוסי, ועשו בחצי האי ככל העולה על רוחם. רבים מהם ניצלו את בני שבט האיטלמנים ללא כל רחמים ולצורך השיגיונות הפרטיים שלהם, ואף את אנשיהם, קוזאקים ומהגרים רוסיים. הכל על מנת למלא את כיסיהם במהלך שנות השירות שלהם, ולשוב עם רכוש רב לרוסיה. לדוגמא מספרים על מושל שהיה פוקד על מאות איטלמנים להתייצב ולשאת אותו ואת ציוד הפאר שלו במסעות ארוכים על פני חצי האי, וללא כל תמורה. משלחת ששלחו האיטלמנים עד אירקוצק במרכז סיביר, להתלונן בפני הרשויות הרוסיות, לא זכתה בתגובה.
מספרים על מושל יוצא דופן ב-1770, קפטיין מאגנוס קארל פון בוהם, שניסה לרסן את החיילים הרוסיים, וללמד אותם להתייחס אל האיטלמנים כאל בני אדם, וכאל שווים, והכל במצוות הקיסרית קאתרינה הגדולה, אולם לאחר לכתו המצב חזר מיד לקדמותו אצל יורשיו בתפקיד.
בתחילת המאה התשע עשרה ירד מספר בני האיטלמנים לכ-1900 נפש בלבד, רבים מהם כבר היו בני תערובת של אבות קוזאקים, ביניהם אנסים רבים, ואיבדו את אורח חייהם המקורי והמיוחד. היום הם מונים פחות מאלף איש.
למרות שהרוסים שלטו על רוב רובו של חצי האי קמצ'טקה כבר ב-1742, הם עדיין נאלצו להישמר מפני התקפות של שבטי הצפון. הקוריאקים והצ'וקצ'ים היו לוחמים נועזים שמהר מאוד למדו להשתמש גם בנשק החם שנפל שלל לידיהם. הם הטרידו ללא הרף את מבצרי הרוסים, ונלחמו עד מוות כאשר האחרונים פשטו על הכפרים שלהם. למרות המטרה המשותפת שלהם בהדיפת האוייב הרוסי, עדיין המשיכו הצ'וקצ'ים והקוריאקים ששיתפו פעולה בהתקפות על הרוסים, לפשוט גם אלו על הכפרים של אלו, לבזוז עדרי איילים ולהחליש את עצמם.
הרוסים מצדם עודדו את שבטי הטונגוז-אבנס, להצטרף למלחמה כנגד שבטי הצפון, וכאשר פשטו על כפרים והרגו את הלוחמים, נתנו להם את הנשים והילדים כשלל קרבות.
אחרי מסע עונשין והתקפות של הצבא הרוסי בשנות החמישים, ולאחר שיותר ממחצית התושבים נהרגו בקרבות, נכנעו אחרוני הקוריאקים בשנת 1757.
הצ'וקצ'ים הצפוניים יותר עדיין המשיכו בהתנגדות, התקיפו מבצרי קוזאקים, וסירבו לשלם יאסאק. בסופו של דבר עלתה לשלטון השליטה החזקה קתרינה הגדולה, והרוסים החליטו לעזוב את המבצר באזור הצ'וקצ'ים מטעמים כלכליים בשנת 1764.
שנות הרגיעה שבאו בהמשך הוקדשו לשיקום החיים הכלכליים, ולשיפור היחסים בין השבטים. הקוריאקים שמספרם הצטמצם והם נחלשו איבדו שטחים והשבטים השכנים נכנסו לאזור. שבטי הטונגוז-אבנס הגיעו לאזור קמצ'טקה והתיישבו בצפון חצי האי. הצ'וקצ'ים התפשטו דרומה אל אדמות הקוריאקים. הוקם שוק שבו נפגשו אנשי השבטים להחליף סחורות ביניהם. נוצר קשר מסחרי גם בין הצ'וקצ'ים לבין הרוסים, קשר שהוביל לחתימת הסכם של הכרה בזכויות הצ'וקצ'ים על כל אדמותיהם, ולשיתוף פעולה באמצעים דיפלומטיים.
בזמן שילידי קמצ'טקה נפגעו ממחלות קשות של אנשי אירופה, טיפוס ואבעבועות ומתו בהמוניהם, בידודם של הצ'וקצ'ים הציל אותם ממגיפות אלו ומספרם עלה במהלך סוף המאה ה-18.
הצ'וקצ'ים, כשבט שמעולם לא הוכנע ע"י הרוסים, גם לא קיבל על עצמו את הנצרות הלבנה האורתודוקסית, כמו שעשו שאר השבטים. קתרינה הגדולה והסובלנית לא התירה פעילות מיסיונרית , וגם כאשר במאה התשע עשרה הגיעו משלחות של מיסיונרים לאזור, הם דחו את הצעות המיסיונרים להטביל אותם, והעדיפו לשמור על מנהגיהם, גם לתוך המאה העשרים.

ההתיישבות הרוסית בסיביר

הרוסים חדרו במסעותיהם מזרחה לסיביר דרך הנהרות, ע"י שיט וגרירת סירות בין הנהרות. ב-1763 החלו במבצע גדול של פתיחת דרך יבשתית , כריתת יערות בתוואי הדרך, ויישורה כך שעגלות וכרכרות עם גלגלים ועם מזחלות בחורף, יוכלו לנוע בדרך זו.
פתיחת הדרך הרחיבה את אפשרויות המסחר עם סיביר, והוזילה את הובלת הסחורות.
איכרים החלו להגיע בדרך זו והקימו כפרים חקלאיים לאורך הדרך. מחנות צבאיים ומבצרים מבודדים זכו לשגשוג והגדלת אוכלוסייה שהגיעה להתפרנס מן האזור.
בשנות המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים הגיעו מהגרים רוסים לסיביר ,רובם הגדול איכרים שהגיעו לעסוק בחקלאות במערב ומרכז סיביר, מיעוטם המשיכו עד למזרח הרחוק, ואלו היו בעיקר ציידים והרפתקנים שרובם באו להתעשר מהר ובכל מחיר, ועל חשבון המקומיים.
בסוף המאה התשע עשרה החלה גם בניית הרכבת הטראנס סיבירית למונגוליה, לסין ולחופי האוקיינוס השקט. השלמת קו הרכבת עד לחברובסק ולולאדיווסטוק, הביאה להגירת כשני מיליון רוסים, ועוד מיליוני אוקראינים, בלורוסים, ליטאים ועמים נוספים, בתחילת המאה ה- 19 למזרח הרחוק הרוסי.

אסירים פוליטיים וגולים

כבר בסוף המאה ה-17 החלו השלטונות להגלות אסירים לסיביר. הממשלה הרוסית ביטלה במאה השמונה עשרה את עונש המוות, ועונשים גופניים אחרים, והמירה אותם בעונש הגליה לסיביר עם עבודת פרך, לגבי מספר רב של פשעים.
עונש זה היה נהוג גם בארצות קולוניאליסטיות אחרות כמו בריטניה וצרפת.
הממשלה הרוסית מצאה דרך להיפטר מפושעים ולנקות את הרחובות גם מקבצנים, הולכי בטל, ועוד גורמים בלתי רצויים בחברה האורבנית של מערב רוסיה. פושעים כבדים הועברו למחנות עונשין ולעבודות קשות.
גולים אחרים פשוט הועברו לסיביר, והפכו לאוכלוסייה לא רצויה גם שם. הם היו אמורים לדור בשכנות לתושבים הסיבירים הוותיקים יותר, אולם אלו לא קיבלו אותם בעין יפה, לא נתנו להם אדמות שהיו אמורים למסור להם, ובעצם הם הפכו להיות תלויים בחסדי הסיבירים הוותיקים הן בכפרים והן בעיירות.
באין מוצא רבים מהם התדרדרו לאלכוהוליזם ושוטטות, והפכו לבעיה חברתית מעיקה.
חלק מן הגולים הגיעו לעבודת מכרות קשה במכרות זהב שהתגלו ונפתחו לכרייה בסוף המאה ה-19.
הממשלה הרוסית הגלתה בצד פושעים ונידונים, גם אנשי דת שלא הלכו בתלם, יהודים ומוסלמים שניסו להדיח נוצרים מאמונתם, מורדים קווקזיים ומרכז אסיאתיים, שבויי מלחמה שבדים ופולנים ממלחמות המאה ה-18, חלקם בני אצולה, ורבים מהם בעלי השכלה גבוהה – מורים, גיאולוגים, בעלי מקצוע.
הגליה פוליטית הפכה להיות מאוד נפוצה החל מן המאה ה-17. מנהיגי הקוזאקים האוקראינים, הנסיך מנשיקוב שלאחר מות פטרונו, הצאר פטר הגדול, הוגלה לסיביר על ידי יריביו, ומת שם תוך זמן קצר.
גם הסופר הידוע דוסטוייבסקי ישב בגלות באומסק, סיביר, במשך 4 שנים.
ההגליה לסיביר בוטלה בשנת 1900, אך ההגליה מסיבות פוליטיות נמשכה גם במהלך המאה העשרים, ועברה ידיים אל הבולשביקים והשלטון הסובייטי.
סטאלין החייה את ההגליה לסיביר והתפיח אותה לממדים מפלצתיים בשנות השלושים.
הוא הקים מערכת בירוקראטית רחבה שמטרתה ארגון של יישוב מחדש , מחנות עבודה, מחנות ריכוז, ובתי חולים פסיכיאטריים, בשם גולאגים. הנידונים להישלח לגולאגים היו בדר"כ חשודים בחתירה נגד השלטון, ויכולים היו להיות סתם סופרים, אמנים, פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים, יהודים, וכאלו שנחשדו כלא מתאימים למערכת.
הם נידונו לעבודת פרך של כריתת עצים, חפירת תעלות, הנחת פסי רכבת, ועבודה בבתי חרושת..
עשרות מיליונים נשלחו להתיישבות בכפייה ברחבי סיביר והמזרח הרחוק. מעריכים שכ-20 מיליון איש מתו בגולאגים.
אחד מן הגולאגים הגדולים והאיומים ביותר היה מגאדאן, על חוף ים אוחוצק, מול חצי האי קמצ'טקה.
גם לאחר מותו של סטאלין בשנת 1953 המשיכו הגולאגים להוות מרכזי עונשין וחינוך מחדש, למעשה עד התפוררות ברית המועצות. אלא שרוב האסירים שוחררו מהם והתיישבו בסיביר או חזרו לבתיהם.
סיביר נכנסה לתקופה של מגלומניה של השלטון שרצה לבנות פרויקטים אדירים, יקרים ומרשימים (וגם בזבזניים, לאו דווקא יעילים, ומזהמים) דווקא ברחבי ערבות סיביר. שורה של מפעלים הידרואלקטריים נבנו על נהרות סיביר, לספק חשמל למפעל אלומיניום ענק, ולמפעלי נייר גדולים.

כפרים קולקטיביים

ב- 1930 חיו בחצי האי קמצ'טקה כ-6000 רוסים, וכל השאר היו בני שבטים מקומיים, כ-7000 בני טונגוז-אבנס, ו-7000 קוריאקים, כ- 13000 צ'וקצים בצפון חצי האי, ושרידי קבוצת האיטלמנים, פחות מאלף איש.
עקב הנוכחות הרוסית הדלה, וקשיי העבירות באזור, היו בני השבטים, בעיקר הנוודים שבהם, בלתי מאורגנים בעיני הסובייטים.
נציגי המפלגה הקומוניסטית קיבלו את הפקודה מן המרכז ליצור כפרים קולקטיביים של בני השבטים.
הן שבטי הטונגוז-אבנס, והן הקוריאקים לא ששו לקבל את צורת ההתיישבות החדשה.
הנדידה המסורתית של הקוריאקים בעקבות שדות האוכל של האיילים שלהם, הייתה של כ-65 משפחות עשירות שהיו בעלי אלפי איילים כל אחד, ו-390 משפחות עניות שהיו להם עשרות עד מאות בודדות של איילים. המשפחות העניות עבדו גם עבור המשפחות העשירות וקיבלו בתמורה מחסה ומזון.
הסובייטים קראו לקולקטיוויזציה של כל האיילים תחת בעלות אחת משותפת, וכל זה כנגד המסורת הארוכה והברורה של הקוריאקים. כיוון שהאחרונים לא יכלו להתנגד לצוו המפלגה הם הגיבו בשחיטה מאסיבית של עדריהם. תוך שנים ספורות פחת מספר האיילים ביותר ממחציתם.
הקולקטיוויזציה בקרב הקוריאקים התקדמה לאט. רבים בחרו לא לשוב לכפרי החורף ולהישאר מבודדים ומרוחקים מן השלטון בהרים.
בקרב יושבי הקבע שוכני החוף הדייגים היה קל יותר לסובייטים לכפות את המודל של יישובים קולקטיביים. עבודת דייג משותפת, ויצירת יישובים גדולים יותר מן הכפרים המסורתיים.
ב-1934, רק כ-20% מן הנוודים, וכ-50% מיושבי הקבע עברו לכפרים קולקטיביים.
העלייה של סטאלין לשלטון הסובייטי הביאה ליציאה לתכנית הגראנדיוזית של החומש הכלכלי, שבמהלכו הייתה קפיצה של תיעוש וקולקטיוויזציה של חיים אורבניים וכפריים. מבחינה סוציאלית התכנית הטיפה להתנגדות למעמדות ולרגש לאומיות סובייטית.
מבחינת אנשי השבטים, התכניות הללו היו שוב פגיעה אנושה באורח החיים המסורתי שלהם, והתעלמות מתרבותם השבטית. השלטון החדש לא החשיב מלאכות מסורתיות כמו גידול איילים, דיג יונקי ים, אלא אם כן הייתה להם הצדקה כלכלית, והם לא הפריעו לתכניות האזוריות הכלליות, ומנהגים שבטיים כולל שפות מקומיות, וכמובן פולחן דתי שמניסטי, היו מנוגדים לרוח הלאומיות הרוסית סובייטית החדשה, שקראה לזנוח מנהגים, מסורות ודתות ישנות, ולהתאחד ברגש הלאומיות הסובייטית.
אנשי השבטים ייחסו חשיבות עצומה לשמאנים שהיו אנשי רוח ודת, מרפאים ומנהיגים. הם הובילו את האמונות האנימיסטיות העמוקות שהיו טבועות בחייהם של אנשי השבטים. רוחות הטמונות בהרים, במעיינות, בעדרי האיילים שלהם, וללא האמונה בדרך המסורתית, לאן הם יגיעו?

המלחמה הקרה

לאחר מלחמת העולם השנייה, באווירת המלחמה הקרה ששררה בין אמריקה, ברית המועצות, סין ומדינות נוספות, הפך החוף של האוקיינוס השקט לחזית המזרחית של רוסיה מול האיום האמריקאי, היפנים, הסינים והקוריאנים.
קמצ'טקה הפכה לשטח צבאי סגור, ונבנו בה בסיסים לחיל האוויר הסובייטי, כולל מכשירי רדאר עצומים. הנמל הצבאי התפתח וצוללות אטומיות ישבו בו כנמל הבית, ויצאו ממנו לגיחות מבצעיות. אזורים נידחים שימשו לניסויים צבאיים כמו בחינת טילים. כל זה השתנה עם התמוטטות ברית המועצות ב-1990.