הקרנבל בברזיל

החגיגות של ברזיל

אצטדיון הסמבודרומו של ריו היה מלא אדם בעת שהחלו הרמקולים לרעום. ראשוני הצועדים היו חבורת זמרים, רמקולים בידיהם, ונוצות אדומות צמודות לבגדיהם. הם צעדו במקביל לרמקול ענק, נישא על גלגלים, ונדחף בידי קבוצת צעירים. הקהל המשולהב קפץ על רגליו מייד והחל לנוע עם הקצב, אלפי עכוזים מתנענעים בקצב המוסיקה. נראה היה שזרזיף הגשם, המרטיב את הראשים אינו מפריע לאיש. מושבים מסומנים יש, אבל ליושבים אין אפילו סיכוי להציץ בנחשול האדם הצבעוני, הנע, קבוצות קבוצות על המסלול.

בואו לחגוג בברזיל עם אקו טיולי שייט >>>

כאשר שומעים את המילה "קרנבל" חושבים מיד על ריו. כאן, בארץ שטופת השמש, בה הסמבה והכדורגל ממוקמים כמעט תמיד בכותרות הראשיות של העיתונים, רוקדים הברזילאים במשך ימים ולילות עד כלות כל הכוחות.
התהלוכה המפורסמת של ריו משודרת ברוב רשתות הטלוויזיה בעולם. הקרנבל ב"עיר הנהדרת", כפי שקוראים לה הברזילאים, הוא תחרות שנתית בין בתי ספר לסמבה. בתי הספר הם למעשה מועדוני ענק, הכוללים 3,000-5,000 חברים, ומשמשים כמקור רב לגאווה. חברי המועדונים מגיעים ממקורות מגוונים, חלקם מן השכבות העשירות, וחלקם מן הפבלות העניות. חברי המועדונים עושים זאת לא למען הכסף, אלא בעיקר למען הכבוד. ההשתתפות בהכנות לקרנבל, בריקודים לכל אורך השנה, וכמובן בניצחון בתהלוכת הקרנבל, מביאה לגאווה, לשמחה ולתחושה של תוכן חיים אמיתי. כל מועדון בוחר נושא אותו הוא רוצה להמחיש בתפאורות המפוארות, בתלבושות הססגוניות, וכמובן בשיר הנושא.
חבורת שופטים בוחנת את המועדונים על פי קריטריונים קבועים מראש, נותנת ציונים, ולבסוף בוחרת בקבוצות המובילות, שזוכות לצעוד פעם נוספת, במצעד המנצחות, כשבוע לאחר הקרנבל.
את חגיגות הקרנבל ניתן למצוא בכל עיר בברזיל. במנאוס, לדוגמא, בלב האמזונס, במקום בו עדיין קיימת אוכלוסייה מסוימת של אינדיאנים, לובש הקרנבל אופי שונה, והתהלוכה החוצה את הרחוב הראשי, מדגישה את ייחודם של תושבי הג'ונגל.
בעיר רסיפה בצפון מזרח ברזיל, ובעיר הקולוניאלית אולינדה, הסמוכה אליה, מתקיימות תהלוכות רחוב, בהן משתתפות להקות צעירים מקומיים. הלהקות צועדות ברחובות הראשיים ובכיכרות, עולות על במות, נותנות קטע קצר של ריקוד ומוסיקה, וממשיכות הלאה. ההופעות בדרך כלל אינן מתוחכמות, אך הקהל יוצא מגדרו, ומשתף פעולה במוסיקה, בריקודים ובשתייה.
הקרנבל של סלבדור נחשב לחושני ולפרוע בברזיל. מספר שבועות לפני הקרנבל מתחילה העירייה בהכנות. העיר כולה מקושטת באלפי שלטים וכרזות, המכניסות את המבקרים והתושבים לאווירה של אפריקה. סלבדור, בירתה הראשונה של ברזיל, הייתה במשך שנים רבות מרכז עבדים גדול, ולא צריך להיות מומחה גדול במוסיקה בכדי להבחין באופי האפריקני של התרבות והמוסיקה.
כחלק מההכנות מוקפים כל פסלי הרחוב והמונומנטים בעיר בחומות מגן. כמות האנשים בימי הקרנבל היא כה גדולה, עד כי אין שום סיכוי לפסל או לפיסת דשא שאינם מוגנים, לשרוד את ים האדם. במרכז העיר צפיפות האנשים הרוקדים ברחובות היא כה גדולה עד כי מי שמרים את ידו לאוויר מתקשה לעיתים להורידה בחזרה.
המוסיקה נשמעת מבמות המפוזרות בעיר, אך את מכוניות הטריו אלקטריקו אין איש מנצח. אלו הן משאיות קטנות ועמוסות רמקולים, שהופכות בתקופת הקרנבל להיות ל"רמקול נוסע". את המוסיקה הזאת אפשר לשמוע גם באי איטפריקה, הנמצא בתוך הים, 13 קילומטרים מסלבדור.

לעזוב את הבשר

האופי האפריקני של הקרנבל בברזיל גורמים לאנשים רבים לטעות, ולחשוב שמקורו של הקרנבל באפריקה או בברזיל. מקורותיו של הקרנבל קשורים למעשה דווקא לאירופה. בתקופת האלילות, שקדמה לקבלת הנצרות, היו נהוגים במקומות שונים חגיגות אביב. פולחן הבכחנליות, לדוגמא, שהוקדש לאל דיוניסוס, כלל שתיית יין לשכרה, אכילת בשר נא, וקיום אורגיות בלב היער. בחגיגות הסטורנליה שהתקיימו ברומא העתיקה לכבוד האל סטורנוס היה נהוג היפוך תפקידים: למשך יום אחד היו האדונים מגישים את המזון למשרתים, שהסבו בהנאה ובחירות גמורה בטרקלינים המפוארים. במקרים מסוימים היה נבחר ראש המשרתים כ"מלך הכאוס", ובתפקידו זה יכול היה אף לשכב עם פילגשי האדון. בסוף היום היה הסדר מושב לכנו על ידי הוצאת ה"מלך" להורג.
נושא זה של היפוך תפקידים קיים גם בקרנבלים המודרניים של ימינו (להוציא כמובן את הסוף הטרגי). תקופת הקרנבל היא התקופה להשתולל, לרקוד, ולהפיג את המתחים שנצברו במשך השנה. רק בתקופת הקרנבל יכולים העניים לעלוב בעשירים, להשיח את כל אשר ליבם ללא חשש, ולחיות, לזמן קצר, במציאות שאולה שכולה אושר ושחרור.
הנוצרים לא ביטלו את הפולחנים הפגאניים, אלא נתנו להם משמעות חדשה. לצורך זה גויסו הניסיונות, שניסה השטן את ישו. על פי הברית החדשה לקח השטן את ישו אל המדבר, והושיבו במשך 40 יום ולילה ללא מזון ומשקה. מידי שנה ב 40 הימים הקודמים לפסחא, מציינים הנוצרים את צום 40 הימים, על ידי הימנעות מאכילת בשר.
זהו גם המקור לשמו של הקרנבל, מילה שמקורה מצמד המילים הלטיניות "Carne Levarum", שמשמעם "לעזוב את הבשר".
שלושת הימים הקודמים לצום 40 הימים הם ימי הקרנבל. היות והפסחא הוא חג נייד, החל כל שנה בתאריך אחר, כך הוא גם הקרנבל הקודם לו ב 40 יום.

מסגרת - תרבות החוף של ברזיל

בחוף, ההבדלים בין עניים לעשירים נעלמים. כולם כאן בשביל השמש, בשביל החול הלבן, בשביל הים וכמובן בשביל לשטוף את העיניים בחתיכים וחתיכות המסתובבים על החוף בבגדי ים מינימליסטים.
החוף הוא המקום בו נפגשים לאימוני קפואירה, כאן מטיילים על החול הלבן לצלילי סמבה ובוסה נובה, או סתם יושבים בשמש ושותים אגווה דה קוקו מתוך אגוז קוקוס גדול.
לאורך החופים הלבנים של ברזיל הנמתחים מצפון לדרום, ניתן למצוא חבורות צעירים משחקים כדורגל. גוף שחום במידה זו או אחרת, שיזוף מושלם של צעירים המבלים זמן רב מידי יום בחוף הים.
מספר השחקנים כאן הוא עניין גמיש: משהו בין 7 ל-15 בכל קבוצה. על החוף לא ממש מקפידים על המספר הרשמי. גם האדישים הגדולים ביותר למשחק יודעים כי ברזיל וכדורגל יש לאמור בנשימה אחת. מצחיק לחשוב שבשנת 1894, כאשר הביא צארלס מילר, יליד ברזיל ובן להורים אנגלים, את הכדורגל הראשון מאנגליה לברזיל, נחשב זה למשחק של האריסטוקרטיה. אזרחים אנגלים ששהו בברזיל ומשפחות האצולה של ברזיל הקימו מועדונים ושחקו במשחק שנתפס בעיניהם אירופאי ואקסקלוסיבי. תוך שנים ספורות תפס המשחק החדש תאוצה ומצא את דרכו גם אל חוף הים, המקום היחיד בו יכלו העניים לשחק ללא הפרעה.
ב 1915 יצא לאור מילון אנציקלופדי שכלל בין דפיו תיאור רשמי ראשון של כדורגל בברזיל. "...המשחק פופולארי מאד, אך דורש מאמצים גופניים שאינם מתאימים לברזיל החמה והלחה..." לפחות על החוף, כאשר מידי פעם הכדור (או אחד השחקנים) מוצאים את דרכם אל הים, נראה המשחק טבעי מאד.
כך עברו להם שניים וחצי עשורים: העשירים והלבנים משחקים במגרשים מסודרים בחסות עסקנים, פוליטיקאים ותעשיינים, העניים והשחורים משחקים על החוף בחסות השמש והרי הגרניט.
על החוף החלו כל גדולי הכדורגל את דרכם. כדורגל החופים הפך למושג שיש בו הרבה גאווה, השחקנים רומריו וג'וניור משחקים עד היום כדורגל חופים להנאתם. אשתו של רומריו, אגב, מעדיפה פוטוולי, מין שילוב של כדורגל וכדורעף.

הסמבה משתלטת על האצולה

בתחילת המאה ה - 16 הגיעו הפורטוגלים אל ברזיל, והאקלים הנוח והאידיאלי לגידול קני סוכר לא נעלם מעיניהם. הקנים היקרים נשתלו במרץ רב לאורך החוף באזור הצפון מזרחי של ברזיל, ולצורך עיבודם היה צורך בכוח אדם רב.
בתחילה ניסו הפורטוגלים לרתום לשירותיהם את האינדיאנים, אך אלו מתו במהירות מבהילה בשל מחלות שנשאו האירופאים בגופם.
הפורטוגלים לא אמרו נואש, וניצלו את הניסיון הרב שצברו בסחר העבדים. העברה אינטנסיבית של אנשים, שהעולם לא ידע כמוה. ההגליה הגדולה ביותר שידעה האנושות כללה מיליוני עבדים שחורים, שהועברו משני אזורים עיקריים: אזור אנגולה-קונגו, שם ישבו שבטי הבאנטו (Bantu), ואזור ניגריה-דהומי, שם ישבו שבטי היורובה (Yuruba).
מאות שנים של דיכוי פורטוגלי לא הצליחו כנראה לעקור את המקצב הטבעי הטבוע עמוק בנפשותיהם של השחורים בברזיל. אבות אבותיהם נחטפו ממערב אפריקה בידי הפורטוגלים, והובאו לברזיל כעבדים. יחד איתם הגיעה תרבות שלמה - אמונות דתיות, שפה, ומוסיקת קצב התופים, המכונה סמבה.
מקור המילה סמבה הוא מן המילה Semba, שמשמעה בשפת הבאנטו של מערב אפריקה, יצירת קשר או יצירת מגע. הרעיון הבסיסי היה יצירת קשר עם האורישאס - הם האלים האפריקאים שיובאו מאפריקה בידי העבדים.
אחד הריקודים הנפוצים היה ריקוד הבאטוקה (Batuque), שהיה החלפה של זוגות רקדנים במעגל. ההחלפה הייתה נעשית לאחר נגיעה באזור הטבור. הנגיעה הזו כונתה גם היא בשם Semba.
בעיני הפורטוגלים, שליטי המדינה, שידרו הנגיעות הללו משהו מאד לא מוסרי, וכבר במאה ה - 17 הוציאו את הריקודים האפריקאים אל מחוץ לחוק. במשך מאות שנים נותרו פיתולי הגוף, לפי מקצבי התופים, נחלתם של השכבות העניות.
הקרנבל שהובא לברזיל מאירופה על ידי הפורטוגזים כחג נוצרי לכל דבר, הפך לתקופה היחידה בשנה בה יכולה הייתה המוסיקה האפריקאית לבוא לידי ביטוי.
בתאריך 3.5.1888 הכריזה הנסיכה איזבל, בתו של המלך דון פדרו השני, שגדלה בברזיל את ההכרזה הדרמטית של סיום תקופת העבדות. העבדים שהשתחררו המשיכו לקיים את הקרנבל, לשמוח, לרקוד ולהשמיע את הסמבה, הרוויה בתופים ובמקצבים האפריקאים.
בשנת 1915 תאר המילון האנציקלופדי של ברזיל את הסמבה כ"מילה הרווחת בצפון מזרח ברזיל, ופירושה מנהג עממי של ריקוד, שתייה ושירה". עד למאה
ה - 20 לא הייתה לברזיל מוסיקה עממית משל עצמה, והסמבה נותרה "מוסיקה של המעמדות הנמוכים". עד שנות השלושים העדיפו האצולה והמעמדות העליונים, לחגוג את הקרנבל במסיבות יוקרתיות ופרטיות תוך עם ריקודי ואלס, פולקה וריקודים קלאסיים נוספים. תהלוכות הרחוב ושחרור החושים של הרחוב זכו להתעלמות מוחלטת.
ואז בשנות ה-30 בימי הנשיא ז'טוליו ורגס, עברה הסמבה מעין מהפיכה, ובהדרגה חלחלה אל כל שכבות החברה עד שהפכה ל"מוסיקה של ברזיל".
בשנת 1984 החליטו שליטי ברזיל שהגיע הזמן להפסיק את קיפוח הסמבה. הרעיון היה שאם הברזילאים בנו את האצטדיון הגדול בעולם למשחק הלאומי -. כדורגל, הרי שיש גם לבנות אצטדיון למוסיקה הלאומית - הסמבה. כך נבנה האצטדיון הענק של הסמבודרומו, שבו נערכת מידי שנה התהלוכה הראשית של הקרנבל בריו דה ז'ניירו.

לישראלים ציניים ופרגמאטיים כמונו קשה להבין מצב בו אנשים מקדישים את רוב זמנם לכדורגל ולריקודים. את כל החסכונות יכולים אנשים להוציא בשלושת הימים של הקרנבל, לשמוח, לרקוד, לשתות, ועם סיום החגיגות, לקום בבוקר ולהתחיל בציפייה לקרנבל הבא.
בברזיל זוהי דרך חיים של ממש. לצאת למשחקים, לרקוד ולשיר כאילו אין מחר.