הרהורי יום, תקופה ומהפיכה בסנטיאגו דה קובה

קוביטה והקוהיבה, השבי והקלאבס (הוואנה קלאב, הרום. הוואנה סושיאל קלאב, הלהקה). קולוניאליזם בגמלאות וקומוניזם מזדקן, תפאורת אורות, צלילים וטעמים לחיי אנשים וסיפורים. קובה, סיפור אהבה מפוכח. מאת עומר דותן

בואו להכיר את קובה עם אקו טיולי שייט >>>

חלק א

מוזיקת לילה, בייסבול והיסטוריה הזויה

בריזת אחר הצהריים מטפסת מהמפרץ שלמטה, עולה דרך סמטאותיה המיוזעות של סנטיאגו דה קובה. ממרום מרפסתו של ולסקז, מייסדה הספרדי של קובה, אפשר לסכם יום, תקופה, מהפיכה.
הלך הרוח האיטי, המאפיין חברה בה אין מקום ליעילות, משרה אוירה רגועה בבית הטרובה הקרוב, המקדש הלא רשמי של המוסיקה הקובנית. זוג מבוגר שכבר ראה הרבה אחד לשני, מחבק וחולק עם הקהל שירי סון אהובים, הוא בגיטרה מלטפת, היא בקול קטיפתי. אמור, סווניו, טה-קיירו - מילים שמתנגנות היטב בספרדית.
לא הרחק משם, בכיכר העיר, להקת נגנים שחורים מתקבצת על ספסל. שילוב של שחורים ועוני, תמיד הניב מוזיקה משובחת. שרים על קומנדנטה צ'ה גווארה, שלא הספיק להסתאב. שירים מקומיים מעומק הנשמה מחפשים בערגה כיסי כסף לבנים.
העולם החדש התחיל כאן, לפני 500 שנה, עם גילוי אמריקה ע"י קולומבוס. בעקבותיו הגיעו הספרדים, נלחמו, כבשו, הקימו קולוניות, ייבאו עבדים, שיעבדו וניצלו את כל הנקרה בדרכם. 300 שנה נמשכה החגיגה עד, שלהפתעתם, דווקא אחד נמוך, שמו נפוליאון, בא והצריח להם מלך. הקולוניות האמריקאיות, באובדן המלך הספרדי, אביהם הרוחני, יצאו לעצמאות מנוקדת במלחמות אזרחים ומהפכות. בסופו של תהליך ההיתוך והגיבוש הכואב נוצרו אזרחיה הנוכחיים של מדינות מרכז ודרום אמריקה, אי שם בתחילת המאה ה 19.
פליימות' מודל 53' חוצה את הכיכר בנסיעה איטית. צעירה, חצופה ונוצצת היתה עת הצטרפה בעל כורחה לקניינה של המהפיכה הקובנית. לו רק יכלה לספר.. איך, בלא הודעה מוקדמת, נמנעו ממנה באחת חלקי חילוף הכרחיים ושמן מזכך. עבד נאמן, כלואה בקפסולת זמן בת חמישים שנה, מזדקנת לאיטה משנה לשנה, עתידה ברור וסופני.
בקובה הנאראטיב ההיסטורי היה ועודנו שונה. שם מסרבים לעזוב באופן עקבי, החוזר על עצמו כמעין דה-ז'וו כפייתי. הספרדים, מתוך חזיון תעתועים פוסט-נפוליאוני, סירבו להרפות וניסו להחזיק בקובה עד הרגע האחרון, עד המאה העשרים, עשרות שנים לאחר שכבר ויתרו על יתר הקולוניות שלהם. וכל אותם שנים, נלחמו הקובנים למען עצמאותם, ללא הצלחה. ואז, דקה לפני כניסתה המפוארת של המאה הנאצית, נפתחה ב 1898 מלחמת ארה"ב-ספרד-קובה, ששיאה בתבוסה משפילה של הצי הספרדי לפתחו של נמל סנטיאגו דה קובה. ספרד התקפלה הביתה, מעדנת את יצר הכיבוש בשערי ריאל מדריד ואת יצר ההרס במלחמות השוורים. כך, במחטף היסטורי של הדקה התשעים, קיבלה קובה את עצמאותה לא מספרד, כי אם מארה"ב, המנצחת ללא עוררין במלחמה. עצמאות קובה ב 1902, לוותה בחתימה על הסכמים משפילים בכל קנה מידה. נמל חיל הים האמריקאי בגואנטנמו, הנמצא בלב ליבה האסטרטגי של קובה, הוא דוגמא אחת מני רבות לכפייה אימפריאלית מכאיבה.
שאגות שמחה מרעידות את מרפסתו של ולסקז, מהדהדות עד המפרץ וקוטעות את הרהורי. בטלויזיה ובכיכרות משודר משחק בייסבול במסגרת חצי גמר הפלייאוף. סנטיאגו דה קובה שוחטת את יריבותיה, בדרך לגמר, בו היא תפגוש את יריבתה משכבר הימים, ה"אינדוסטרייל" מהוואנה. הערב, לאחר 4 שעות משחק בלבד, סנטיאגו ביתרון 17:8. בייסבול הוא לא רק ספורט אלא גם ובעיקר מקום מפגש חברתי. מי כמו האמריקנים והקובנים יודעים ואוהבים זאת כל כך, וסולדים זה מזה באותה מידה.

תחבורה המונית, מבצר על הר, וינקים שנשארים

על מנת להגיע למבצר אל-מורו, ניתן להעזר בתחבורה מקומית. משאיות מכל סוג לשעבר הפכו עם השנים לכלי הסעה המוניים. לכשיגיע הרכב יעלו כולם לפי הסדר. זקנים ונשים בהריון יקבלו קדימות, אך כל השאר יעזרו במרפקים ומשמני גוף על מנת להבטיח את מקומם. המסע במשאיות מעורר מחשבות על תמונות מימים חשוכים. מאה איש דחוסים כסרדינים. עשרים בעלי מזל יושבים על שני ספסלי עץ מתפוררים בדפנות המשאית. יתר הנוסעים דחוקים בעמידה. חום אימים, לחות בלתי נסבלת וריחות גוף מגוונים מלווים את הנסיעה המקרטעת. הכרטיסן דוחק עוד קצת וסוגר בשרשרת בטחון את המדרגות האחוריות המאולתרות. כובד המשא ובלאי המנוע משפיעים לרעה על קטעי העליות ועשן אגזוזי שחור מזהם את אוויר הריאות. נאחז בשארית כוחותי בזנבה של ידית חלודה, מתעלם לחלוטין מהוראותיו של הכרטיסן הדוחסני, צלחתי את הנסיעה עד לתחנה הסופית למרגלות מבצר אל-מורו.
המבצר, הבנוי על צלע הר לפתחו של נמל סנטיאגו, מספר את סיפורם של הפיראטים, אדוני הקאריביים. פאר והסטוריה חבויים בנקבוביותיו. המבצר אדיר, עתיר טרסות הגנה ותותחים המתריסים כנגד הבוקנירים והפיראטים שיבואו מהים. והם אכן באו. עוצמת אבן ופלדה לא יכלה לעוז הרוח ואומץ הלב, ויש עדויות רבות להשתלטות פיראטית על סנטיאגו. מאותו מקום בזמן אחר, יכלו צופי המגדלים בזמן מלחמת ספרד-ארה"ב להשקיף על תבוסת הצי הספרדי הנמוג הביתה, לימי פרנקו החשוכים. מסעדה וחנויות לתיירים נבנו על דפנו הצפונית של המבצר. בקבוק קוקה קולה קפיטליסטי וגאה מוצג לראווה בחנויות, סיגריות תוצרת חוץ ומזכרות צבועות משלימים את ההצע הדל. זהו מקום מרגוע לתיירים שזקוקים לקניות כמו דג למים חיים.
בדרך חזרה אני עולה ל"וואה-וואה", הכינוי הכללי לאוטובוס. נדחקים, נדחקים ועוד קצת נדחקים. בתחנה הבאה עולים נוסעים נוספים והנהג שואג "להתקדם". עוזרו מהדהד אחריו "קדימה, קדימה, יש עוד הרבה מקום". הגוף מסרב להידחס עוד אולם הלב מלא רחמים על אותם אלו שחיכו שעתיים בתחנה תחת שמש יוקדת, בדרכם לילדיהם המחכים להם בבית. צרת רבים חצי נחמה, מציע הלב הקרוע. מסת רבים, חצי נשימה, טוען הגוף. ומבעד צעיפי הפיוט וטרטורי המנוע, נושר לו צינור. ודווקא אחד שחיוני לתפקודו התקין של האוטובוס. האוטובוס הפצוע נעצר לקול אנחותיו של הנהג המתוסכל. עוזר הנהג בעל התושייה מצנתר את הצינור הוותיק בעזרת מפתח שוודי, אותו קיבל מאחד השכנים שבאו לעזרה. נוסע בריא גוף מתנדב להחזיק את מכסה המנוע פתוח במהלך הנסיעה, במצב נוח לתפעול שוטף. עוזר הנהג מדי פעם מתכופף, מחזק ומתפלל. רעות ואחווה בין מכונה ואדם מאפשרים את המשך הנסיעה האיטית. חום ולחות אנושיים מתערבבים עם אדי צינורות ורעש מפלט. ולפתע, כנס עמוד האש, שערי העיר נפתחים לפנינו, וכיכר העיר מתגלית במלוא הדרה. ומתוך מרכבות האש והעשן יורד אנוכי, מנפנף לשלום לכרכרת המזל.
כמו הספרדים בזמנם, כעת הגיע תורם של האמריקנים לא ללכת. למרות שרשמית קובה הינה מדינה עצמאית מראשית המאה העשרים, הרי שבפועל היתה לא יותר מאשר חוף השעשועים של מיאמי. כל מושליה היו בובות חוטים אמריקניות, כשהאחרון ביניהם, בטיסטה, אף העצים עצמו לרודן אלים וחסר רחמים שרצח אלפים על רקע פוליטי. וטוב היה לאמריקנים בקובה, חיים חיי תענוגות במדינת הבת הכנועה שמעבר לים. ולא רצו ללכת.
ומשורשי ההסטוריה הגרודים הללו צמחה המהפיכה הקובנית. הזויה ויומרנית, אך גם המעניינת והמרתקת מכולן. המהפכה, בהנהגתו של פידל קסטרו ובכיכובו של צ'ה גווארה, החלה ב 1953 והסתיימה ב 1959, בכניסתם המפוארת של המנצחים להוואנה הבירה. המהפיכה הביאה עימה שינויים חברתיים מרחקי לכת, ומדינת פאר-הקפיטליזם לשעבר תהפוך למעוז קומוניסטי, מרחק שייט אבובים ממעצמת העל שמצפון. ארה"ב, בתגובה, תנתק את כל קשריה עם קובה. ומאז, אוטוטו חמישים שנה, שורדת קובה בבידוד מדיני וכלכלי כמעט מוחלט.

ארץ האגדות של הסיפורים הקטנים

בולעני הזמן נותנים אותותיהם בכל קיר ופיסת צבע מתקלפת. בכיכר הקרובה משחקים ילדים במשחק בייסבול מאולתר, צועקים זה לזה קריאות עידוד וגערות בונות. בהמשך הרחוב, התקהלות קטנה מסתירה בחמוקיה קיוסק מאולתר בפתח בית ישן. שלט עץ ובו פיסות נייר מתחלפות מודיע לקהל על היצע המרכולת היומית - עוגת קוקוס יבשה, לחם ישן עם קמצוץ מרמלדה, וכמה ממתקים חסרי צורה לקינוח. אולגה, המוכרת, אישה בת שמונים ושתיים, מנענעת את גופה היגע על כסא נדנדה, השעון על מפתן הבית. היא מפנה אותי לשלט ממשלתי קטן ממתכת התלוי בפינה השמאלית מעל דלת הבית. בשלט ניתן להתוודע לאחיה, שהיה אחד מגיבורי המהפכה הקובנית. שמו אורלנדו רגלדו והוא נהרג בקרב בשנת 1959. אחותו, אולגה, מתפעלת כבר 45 שנה את הקיוסק העצוב של צהרי היום. לו לפחות ניתן היה להפיק צל מהשלט, חייה היו קלים יותר.
קובה היא ארץ האגדות של הסיפורים הקטנים. לכל אחד פה יש סיפור חיים מרתק, סיפור שאין לו קיום מחוץ לסביבה השיתופית. חורחה, נהגה של מונית הפז'ו 404 בצבע תכלת (כמו זאת של הבדואים בסיני) סיפר לי כי הוא חי תקופה בישראל. הוא סיפר רבות בשבחי הישראלים, שכמו הקובנים, הינם אנשים פתוחים ואוהבי חיים. הוא המשיך וסיפר כי הגיע לישראל מטעם הצבא הקובני בזמן המלחמה של 73'. תחשיב פוליטי לא מסובך מבהיר כי אולי הוא מכיר אותנו דרך משקפת, דמיון מודרך ונחמדות גרידא, אבל בתקופת המלחמה הוא דווקא שירת בצד השני, ברבת עמון...
מבצר המונקדה, במרכז העיר, חושף לראווה את נקבי הכדורים בקירותיו הפצועים, זכר לגבורה ולצדק בני חמישים שנה. המבצר נבנה ע"י הספרדים בתקופת שלטונם והוסב למבנה צבאי בימי השלטון האמריקני העקיף. שם התחילה המהפיכה הקובנית - בכשלון חרוץ.
בשחרו של ה 26 ליולי, שנת 1953, מאה צעירים בהנהגתו של הסינדרלה המהפכנית, פידל קסטרו, תקפו את שער מספר שלוש בכניסה למבצר. פעולת הסחה מקדימה בבית החולים הקרוב תוכננה בקפידה. אלות הגורל החליטו כי טרם הגיעה זמן מהפיכה ואחת המכוניות בפטרול הצבאי המיועד לתקיפה שבקה חיים. כאשר מנועה התעורר, באיחור, נפלה באחת תוכנית התקיפה השאפתנית, שהתבססה על מודיעין נטול הפרעות אקראיות. סנטיאגו דה קובה, אבן שואבת להתחלות חדשות, שימשה שוב כתפאורה טרגית ליצירה חדשה, שנגדעה באיבה.
שישים ואחד צעירים עונו ונרצחו במרתפי המבצר. ביניהם גם האבל סנטה-מריה, שעל שמו קרוי המוזיאון הממוקם בבניין בית החולים דאז. חדר דל ובו לא יותר מחמישה כסאות, ארון קיר ומכונת כתיבה ישנה, אוצר בין כתליו את אחד המשפטים המפורסמים של המאה העשרים, להם היה עד נאמן. פידל קסטרו, במהלך משפטו על תקיפת המונקדה, מעניק לעולם את החזון המהפכני החזק מכולם: “.הרשיעו אותי, זה לא משנה. ההסטוריה תמחל לי" (Condenadme, no importa. La historia me absolvera).
נבואה זו אכן תתגשם לאחר שש שנים, עת צעדו פידל, צ'ה ויתר גיבורי המהפיכה בשערי הוואנה הבירה.
לא היו אלו שש שנים קלות לפידל. בתחילה הושב בכלא ואח"כ הוגלה למקסיקו, שם חבר לצ'ה גווארה, הארגנטינאי המפורסם. יחדיו האמינו והתאמנו, התאמנו והאמינו. לאחר מלחמה ממושכת שצירפה אזרחים רבים לשורותיה, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולהעניק לאזרחי קובה נצחון היסטורי וחד פעמי.
אך, אבוי. חמישים שנה אחרי וגם המהפיכה הקובנית שוכחת ללכת. ואיתה שוכח עד מאוד להרפות המהפכן הותיק ביותר של ימינו -"קומנדנטה אן חפה", פידל קסטרו.

בית שח, תעמולה קריאטיבית וכלכלה מסוגפת

בכיכר המרכזית של סנטיאגו שמש חזקה מכה ואני תופס סייסטת צהריים בבית השח המקומי. בכל כיכר עיר קובנית יש מקום המוקדש כולו למשחק השח הציבורי. דיימן מתנדבת לשחק עימי. בחורה צעירה, שחורה, עצורה מעט ובעלת מח חריף ביותר. לאחר שלושה משחקי בזק אני עסוק באיסוף חלקי אגו פגוע. שלא יהיו אשליות. דיימן מדורגת בדרגת "אמן בינלאומי" ומשחקת עימי לא למען האתגר, אלא למען הדרכון. בלית ברירה, היא גם תזדיין למען שחרורה הפרטי מציפורני המהפיכה שלא עוזבת.
שני רחובות מהכיכר שוכן לו בבטחה משרד ממשלתי לא ברור, ספק תפעולי, ספק תעמולתי. מעל מפתן הכניסה לחדר הפנימי מודבקות כרזות ממשלתיות המציגות המבורגר אימפריאלי קשור בשלשלאות וטלפון מקולקל ופרוע חוטים בדמותו של הנשיא בוש. פרסומת מגויסת, צבעונית במיוחד, חוגגת את יובל השנים לנחיתתה של יאכטת ה"גרנמה" על חופי דרום קובה, לא רחוק מסנטיאגו. ההיסטוריה העניקה לפידל, בנדיבות נדירה, הזדמנות שנייה, אותה כמעט ובזבז שוב בשעה שהנחיתה נתקלה בקשיים רבים. רק באורך נס שרדו תשעים הנחתים והצליחו לבסס עצמם ביערות הסיירה מאסטרה, צעד ראשון בדרך למהפיכה הגדולה.
במשרד הממשלתי העזוב שני עובדים, אחד מהם משמש גם כמנהל. הם מסבירים לי בשמחה כי המשרד אחראי על הטיפול בעוני באיזור סנטיאגו. מי שרוצה עזרה ממשלתית מוזמן להרשם. למרות העוני הגדול, תנועת המבקרים במשרד דלילה ביותר. אזרחי קובה אינם מאמינים עוד ביכולתו של המשרד לעזור.
מילה על כלכלה. שכרו של רופא בקובה יכול להגיע עד לכדי 25 דולר לחודש. משם המשכורות רק יורדות. עובדי ניקיון ושרתי בתי ספר, לדוגמא, לא מרוויחים יותר מ 10 דולר לחודש. כך, במשכורת ממוצעת של שמונה פזות ליום ניתן לקנות פיצה וחצי ולהישאר ללא גרוש. תעשו חשבון כמה צריך לחסוך על מנת לרכוש מאוורר קטן בעלות של ארבעים דולר, להקל על החום הנורא. והמצב רק מורע. אם לפני ארבע שנים פיצה מקומית עלתה עשירית דולר, הרי שהיום מחירה חמישית דולר. המחיר הוכפל, בעוד שגובה המשכורת נשאר בעינו. מעניין כי שכר השוטרים הוא בין הגבוהים, יש האומרים כי אף יותר מרופאים. זה מסביר את מספרם הגדול של השוטרים, כמו גם, ולו באופן חלקי, את התייחסותם הרצינית לעבודתם והעדר שחיתויות יחסי.
מאידך, ראו כוחו של סבסוד. במחירה של כוס מוחיטו רעננה בערב שירה, ניתן לנסוע 375 פעם באוטובוס מקומי! מחירם של מנוע וברזל, נהג וכרטיסן, עובדי מנהלה ותחשיבן מגולמים כולם בכוס אחת קטנה, 375 פעמים במדויק. עד כדי כך שונה ודחוקה כלכלת קובה, שנהוגים בה בשיטת כסף כפולה, אחת למקומיים ואחת לזרים, כאשר ערך כספם של הזרים גבוה פי עשרים וחמשה מזה של המקומיים.
קובה שוברת את חוקי המשחק העולמי בהציגה מודל ייחודי המשלב כלכלת עולם חמישי עם שירותי בריאות ורווחה שלא מביישים עולם ראשון, וחינוך שעולה עליו בהרבה. ויתור על נוחות חיים למען איכות חיים, עוני כגאווה לאומית. לשם כך נדרש סיגוף חברתי מודע לעצמו ודבקות עיקשת באבי האומה, פידל. אם תרצו, דמגוגיה שלטונית מוצלחת.

שכונה צרפתית וכבוד למתים

טיבולי ,שכונה צרפתית לשעבר, מזכירה מעט את ניו-אורלינס לאחר פגיעתו של הוריקן "קטרינה".
הצרפתים היו אלה אשר לקחו את מוזיקת הסון המסורתית, עירבבו והפיקו את הסלסה המודרנית והבינלאומית. המכוניות האמריקאיות שופעות החמוקיים מפנות דרכן לכרכרות סוסים חשופי צלעות וריקשות אופניים מיוזעות-נהג. בין מרפסות האבן הנוטות ליפול ועמודי העץ הנאכל, חיים להם אנשים שעיסוקם בידם. אישה מבוגרת עם מטפחת ראש בצבעי הדגל הקובני מנקה באהבה פסל רחוב של חוזה מרטי, חוזה המדינה. חבורת צעירים משחקת דומינו בהמולה רבה. מבעד לאחת הדלתות אני מבחין באיש השוכב לו להנאתו על ריצפת הבית, מקשיב לתסכית רדיו צרוד, שמציף בי געגועי נוסטלגיה לתוכנית "לבת ולבן ולמי שמתעניין" של ילדותי ול"מה יש" של נעוריי. בתחילת הרחוב, מעל אנדרטה לזכרו של גנרל רבי, בית קולוניאלי משופץ בולט מבין בתי השכונה הדהויים. בית זה שימש כיעד התקפה שמטרתו להסיח את דעת השלטונות מנחיתתה של יאכטת ה"גרנמה" על חופי קובה. שלושה חברי מחתרת נהרגו כאן. שאר הפצועים נכלאו ועונו. פעולת ההסחה ההרואית בבית ברחוב גנרל רבי מספר אחד, מתועדת לפרטים במוזיאון הלאומי שבקרבו. בגדיהם המגואלים בדם של גיבורי הסיפור מוצגים לראווה בתיבות זכוכית. מודל מוקטן של יאכטת ה"גרנמה" ניצב בחדר המרכזי. קשה שלא להתרגש מסיפור ההקרבה הבלתי נתפסת של קומץ צעירים מאמין. קשה שלא להעריך את הצלחתם הלא תאמן במלחמת השחרור מעול משטר אכזר וכוחני.
בית הקברות של סנטיאגו הוא מקום מטופח. בקובה יש מקום של כבוד גם לאלו שאיבדו את כח הקנייה. פעם בחצי שעה משמר כבוד מחליף צוות שמירה מתחת לקברו של חוזה מרטי. קבורים פה גיבורי עצמאות רבים ועימם גם גיבורי המהפיכה. אלו זוכים לדגל כפול - דגלה של קובה והדגל השחור-אדום של תנועת ההתנגדות "26 ליולי", שחרתה על דגלה את תאריך התקיפה על המונקדה.
ערב יורד על העיר. שחקני בייסבול הרחוב חוזרים לבתיהם. מבעד לחלון, בחור צעיר מאכיל דג זהב באקווריום מושקע. אני זורק מבט אחרון על הנמל והמפרץ הטבעי שראה ימים יפים יותר, עת אוניות רבות חיזרו לפתחיו ואישים חשובים, ששינו את פני העולם החדש, צעדו לראשונה על יבשה יציבה. זכרונות מפוארים צרובים בין בנייניה הכמושים של בירתה הגאה של ערש המהפיכה הקובנית.

חלק ב'

סייסטת צהריים, נוסטלגיה לא פתורה ובעל במנוסה

אי בגודל בינוני צף לו במימי הים הקריבי כקפסולת זמן שניתקה ממעי האנושות, מסרב להטמע, להפתח להעכל... מקום בו ספריו של גרסיה מרקס רוקמים צורה וצבע, קמים לתחייה. תום ואהבה צרורים יחדיו עם קושי ועצב, תחת כנפי אמא מהפיכה.
שעת סייסטה בעיירה הקטנה ברקואה, השוכנת ממזרח לסנטיאגו דה קובה, מרחק של חמש שעות נסיעה בנוף מהמם של גבעות ירוקות. ברקואה זכתה להיות העיר הספרדית הראשונה על אדמת קובה. ולסקז קבע כאן את משכנו, לפני שהעביר את הבירה, כמו גם את מרפסתו, לסנטיאגו. בכנסייה הישנה במרכז העיירה ניתן לראות את הצלב אותו קולומבוס הביא עימו כל הדרך מספרד. אותו צלב שבשמו יושמדו עמים שלמים (הצלב המקורי הוחלף לאחר שריפה גדולה, אבל יודעי דבר טוענים כי הקדושה הועתקה במלואה).
האנשים יוצאים לרחוב, וזהו זמנם הגדול של מוכרי מזון הצהריים. פיצות בעל כורחן מיטגנות על מחבת מאולתרת. סנדוויצ'ים עייפים וגלידות על בסיס אבקתי משלימים את הרפרטואר הקולינרי המשמים. שמחה רבה ברחובות. אנשים מנצלים את זמן הסייסטה לשיחות רעים תוך עמידה משותפת בתורים המתארכים. זיכרונות ילדות נעימים קוראים לי אליהם, לתקופה נאיבית ושמחה, בה פרשנו מרכולתנו על המדרכה, ובאמתחתנו סליל קפצונים ישן, נייר דבק חצי לא משומש, וגולות זכוכית.
שעת משחק השח ובית הקפה הפינתי מתקשט במשבצות שחור-לבן, ממתין בכובד ראש לבואם של ילדי העיירה לטורניר שח מקומי. בשעה היעודה עומד בפתח הכניסה איש חמור סבר ומקריא רשימת שמות. כתיבת נח אנושית, צועדים הילדים בסדר מופתי ומאיישים בזוגות זוגות את העמדות המוכנות. ילד שחור מול ילדה לבנה, ילד קטן מול ילד גדול. כל המינים, כל הצבעים, כל הגילים. אם כבר שחור, עדיף בקובה השוויונית.
נערות צחקניות, לבושות במדים החומים של בתי הספר התיכוניים, מקשקשות בסלנג מקומי. בערב הן תמלאנה את בתי המוזיקה ורחבות הריקודים, מחפשות בעל אפשרי. ואולי, אם יתמזל גורלן, ייפגשו בנוכרי מתאהב שיעניק להם אף כרטיס כניסה להרמון הקפיטליסטי הנכסף.
אין בנמצא בעלים בקובה. שילוב של תרבות טרופית, חפה מעכבות מיניות, ועוני כרוני, חף מתשלומי מזונות, מעודד שגשוגה של חברה מטריאכלית. בבית קובני טיפוסי תמצא אמא גדולה (סבתא), אמא קטנה (לעיתים צעירה עד מאוד) ובת או בן, אולי שניים. הבעלים, בתורם, התאדו בדרכם לעוד משגל קאריבי עליז.

ציפור אחת פטורה, קירות עם אוזניים וטבע משחרר

בתחנת האוטובוס של חברת האוטובוסים הממלכתית ויה-אזול, נזקקתי לשירותיה של אשת המודיעין. אשה צעירה, אנרגטית ונאה יושבת על כסא עץ מול שולחן קטן מפלסטיק. על השולחן מונח יומן עבודה משומש ובו מידע יקר ערך על זמני הנסיעות המתוכננים. ועסוקה האשה ומלטפת היא ברוך ציפור קטנה ומתה החבויה בין דפי היומן. עת התקרבתי, הרימה ראשה ושאלה האם אני מעוניין בציפור. בעודי מהרהר מה אעשה בבת הכנף המנוחה, מלמלה האשה עד כמה עצוב לראות ציפור שמתה, ככה סתם, והחלה לבכות חרישית, סוחפת את קהל הממתינים עימה.
ברקואה מציעה לאורחיה מטעמי טבע רבים. בדרכי לחוף הלבן ומערת מי מעיין, על חוף ים בו זרוקים אגוזי קוקוס מיובשים, פגשתי את דניאל, המלווה המקומי. הוא בתורו, בחר בי כמודרך. אני, בתורי, בחרתי שלא לסרב. איש בן 40, רזה, גבוה ושחום, ושפם זעיר מעטר את שפתו העליונה. הוא החזיק בידו כלי מאולתר מפח וצנצנת בנזין, המשמש להרחקת חרקים. קולו הצייצני היכה אותי בתדהמה. דומה היה עד כאב לקולה של הציפור המתה, השבה לרדוף אותי על אדישותי המוקדמת. מאוחר יותר התברר לי כי זהו מום מולד, וסיוטיי נעלמו. בדרך ניתן לראות פירות טרופיים שונים ומשונים, כמו פרי האהבה, פרי הבומבה (השם המקומי לפאפאיה) ומאמאי. לעיתים, רק לאחר כניסה לאזור לא מוכר אתה מבין את חשיבות המדריך. אזהרה כפולה בל אגע בצמח הרעיל המכונה "וואו", והצלה ברגע האחרון ממפגש לא נעים עם כוורת צרעות, חידדה את הכרת התודה. המערה עצמה קרירה ומים צוננים נובעים בתחתיתה, מפתים כל עובר אורך מיוזע. תענוג. בדרכי חזרה, מספר חבר'ה שפגשתי ליווני עד לביתו של חואן, שהכין שוקו טעים להפליא ללא שימוש בחלב. על כוס המשקה ניהלנו שיחה כנה, מוגנת באוויר טבעי מוגן מציתות. הוכח זה מכבר כי לקירות הקובניים יש אוזניים יעילות. את המשך השיחה המעניינת עם חואן, בדרך חזרה על החוף, נאלצנו לבצע בזיג-זג לשוני. בכל פעם שמצאנו עצמנו במרחק שמיעה מאדם החשוד בהאזנה (כולם, למעשה), החלפנו ספרדית באנגלית וחוזר חלילה. בשיחה שוב הועלו השאלות הנוקבות והמציקות, לגבי מצבה העכשווי של קובה ועתידה הקרוב.
האופטימיסטים צופים לקובה פוסט-קסטרו גדולות ונצורות, בה החינוך, הבריאות וההשכלה הגבוהה יובילו את המדינה לבום היסטרי. הפסימיסטים, מצידם, מפנים לארצות שנכשלו במעבר (רוסיה לדוגמא), מצביעים על הפשע שמרים את ראשו באחת, עם שחרור הרסן.
קובה, התוכלי לשמר את יופייך, טוהרך ותמימותך, גם תחת מפל מזומנים מסיטים ומסמאים? האם תשכילי לפרוח לחבצלת הקאריביים האבודה או שמא תהפכי למדינת סרסורים אלימה?

מנהרת זמן, מתנת יום הולדת, לובסטר ופרידה

שכרתי אופנוע ונסעתי לקמפו, הכינוי לאיזור הכפרי, בדרכי לכפר יומורי, 30 ק"מ מזרחית לברקואה.
האופנוע, למרות שלא צלח את מחסום 50 הקמ"ש, נדמה היה שטס הוא על הכביש כבמנהרת זמן, בה הקצב עומד מלכת. בליל תחבורתי של הולכי רגל, אופניים, ריקשות, כרכרות סוסים ואף שוורים רתומים לעגלות מאולתרות חולפים בעצלתיים בשולי הכביש הסדוק. צידי הדרך מקושטים בירוק טרופי רענן ובתי עץ, מוקפים בגדרות חיות ופרחים צבעוניים, משובצים פה ושם. האנשים מחייכים לשלום, מנופפים בידם, מדי פעם שורקים לי לעצור, מחפשים טרמפ מזדמן. מרבית הטרמפיסטים "שיפרו עמדות" מבית הסבא לבית הדוד, או לחלופין לבית הספר הרחוק או למקום העבודה. בשל המחסור באמצעי תחבורה, עמידה בזמנים היא לא ערך עליון. קשה להפיק יעילות סבירה בתנאים שכאלה, אבל בקומוניזם למי באמת אכפת? בקמפו חיי הטבע חזקים ממכונות או ממשלות והעבודה נעשית באופן ידני, לעיתים בעזרת שוורים, בסבלנות ואורך רוח. אנשי הכפר מסבירי פנים ושמחים. עם השנים, הם למדו לפצות עצמם על קשיי החיים שבכפר בהנאות קטנות של עישון סיגר על מרפסת ירוקה לעת ערב.
בדרך חזרה עצרתי במכולת לקנות בקבוק "Tu Cola", התחליף המקומי לקוקה-קולה הינקית. מאחורי אני שומע את קולו הגוער של אב בילדתו, שהצביעה לעברי בידה הקטנה. האיש החזיק בידו משולש עוגה לא מפתה בעליל והצביע על בתו, העומדת נבוכה לצידו. הוא חוגגת היום את יום הולדתה השביעי ובקול מתנצל ונבוך הסביר לי כי הילדה מעולם לא זכתה לטעום טעמו של משקה מוגז. ליבי, השבור מגעגועים לביתי בת השלוש, המחכה לי בבית, לא עמד בזה, ומסרתי את הבקבוק לילדה. לקול צהלותיה, הרגשתי כעושה מצווה של מחט בערימה של שחת.
ערב אחרון בברקואה ואני יושב במרפסת עם בני הבית בו אני מתארח. אנו מרוקנים עוד בקבוק הוואנה קלאב ומשתפים זה את זה בקורותינו היום. ארבעה דורות חיים בבית ועוד עוזרת בית בת-בית, שכנים וידידים, הממלאים את הבית בקולות שמחה וצהלה. בעלת הבית, דייוידס, ניהלה בעבר את מפעל הסיגרים המקומי ותפקד תחתיה צוות בן 40 עובדים. משכורת זעומה של 13 דולר לחודש הסבה אותה להשכרת חדרים לתיירים, עסק אותו היא מנהלת כבר 15 שנה. המשפחה עוזרת ואימה של דיווידס משמשת כשף הבית. הבישול הקובני מזכיר במידת מה את בישול הפיוז'ן מהמילואים - תוצאה של מצאי השוק היומי, אלתור כיד המלך והרבה אהבה. לובסטרי הבית הינם תענוג לחיך ומצווה לכיס, עסקה לא רעה לאורח מסואב (עבדכם הנאמן). באותו ערב כנה, הודתה בפניי דיווידס, כי העדפתה האמיתית ניהול מפעל הסיגרים, אך לשם כלכול משפחה יש להתפשר. נפרדנו בנשיקה מצלצלת על הלחי. Porque te vas? , למה אתה הולך? שאלה אותי בקולה של מאהבת, ערב פרידה אחרונה.

בגן העדן של ילדות

ושוב בסנטיאגו דה קובה, בירת הדרום, פורץ לו לפתע, יש מאין, רגע קובני קסום.
צעקות ילדים קורעות את עור התוף. אני מחטיא בסנטימטר, לא יותר, את כדור הטניס שעף לו היישר לבסיס הראשון. בייסבול רחוב. חוקי המשחק האמיתי תקפים ושרירים, אולם חוקי הרחוב מכתיבים משחק ללא אלה ובכדור מאולתר. קצה רחוב אחד הוא בסיס הבית. ערימת אבנים באמצע הרחוב משמשת כבסיס שלישי. אני מתיישב לי על מפתן הבית ומתמזג עם הקיר הקולוניאלי המזמין. צבעי שקיעה בכתום וצהוב מורחים את צבעי הבתים המתקלפים בפסטלים רכים, מערטלים. פנס רחוב מחכה לתורו להידלק לתוך הלילה היורד. ובין חבטה לויכוח (2:3 או 2:2) מגיע מוכר הלחם, גורר מזחלת עץ בעלת גלגלי ברזל חלודים. על המזחלת הורכב ארגז עץ פשוט ובתוכו תכולת היום - לחמניות טריות.
ומכל הדירות יוצאים השכנים, מביטים בנכנס, מסבירים לו פנים. זאת עם הרולים וזאת עם בנה הבכור, השלישית עם דלי וסמרטוט מיואש, הרביעית סתם לראות מה חדש. בעוד מוכר הלחם ניגש לחברו במורד הרחוב לשאול לשלומו, הנשים מרכלות ביניהן תוך בחירת לחמניות. אחת מהן אף לוקחת פיקוד ומזיזה את העגלה, כך שלא תפריע למשחק הבייסבול המתנהל במלוא תוקפו. ובין בסיס ראשון לבסיס שלישי עוברים אופנוע קנטרני ומכונית עייפה. ובין פסילה להצלחה עובר לו איש רגלי שמפטיר ברכה עסיסית. והשכונה חיה ורועשת, בועטת ומצחקקת. זיכרון ילדות של משחק "שבע אבנים" עם ילדי השכונה, מגרה את הבלוטה ודמעת נוסטלגיה מחליקה ברכות על לחיי הימנית. פנס הרחוב, שנדלק זה עכשיו, מאיר לי את מילותיו של שלמה ארצי - "בגן העדן של ילדות, אשר היה פורח, הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח".

סנטיאגו דה קובה, ערש המהפכה. ומה יהיה בסופה?

ערב יום שבת קסום מתנגן לו מעצמו. החשיכה מכסה בשמלתה המנחמת את הכיכר, המתחגגת לה בלהקות רחוב מזדמנות של סוף השבוע. אני יושב על הבר, שותה רום מקומי ומעשן חצי סיגר. מרגיש המינגווי וחושב דוסטויבסקי.
חצי שעה מקודם יותר, מסרתי בקבוק שמפו חצי ריק לחבורת בנות עשרה ששוחחו לידי. סתם, כי נשאר לי בתיק. את קפיצות השמחה של הנערה עם הצמות לא אשכח בחיים. אני משכיל להבין בצער כי אף סיסמא, הפגנת הזדהות או מהפיכה, מוצדקת ככל שתהיה, לא מסוגלים לייצר שמחה ספונטנית שכזו, כמו שראיתי במו עיניי בקובה, שנת 2007, על שום בקבוק שמפו ריחני.
פידל, ההיסטוריה סלחה לך. בבקשה קבל את סליחתה והשב את קובה לאנשיה היגעים. הם סובלים, אנשיך הנאמנים. הם היו איתך, הם שמחו בשבילך, נלחמו למענך, אף הבינו וקיבלו עליהם את התשלום המר על נתק קפיטליסטי מתמשך. אבל הם לא רוצים יותר, לא יכולים. קשה להם ורע להם.
פידל, השב להסטוריה את אשר שלה. שחרר את עמך! ההסטוריה לא תסלח לך פעמיים.
ואת , קובה, אהובתי, האם זה באמת הסוף? האם את כל זה את נוטשת? אולי, בכל זאת, חכי מעט? קל יותר להתפתות לגשמי, מאשר לדבוק במוסרי, בערכי. מה בוער לך בחוץ? הפיכחון גם צורב, הכסף שורף. אל תתפתי כל כך בקלות לעולם הגדול, האכזר.
סנטיאגו כבר מובילה 2-0 על האוונה ויוצאת היום למשחקי החוץ. בעולמנו המרוחק, אי שם מעבר לים, לא מדברים על שיחרורו מהכלא האמריקני של הטרוריסט הדרום-אמריקאי מספר אחד. כנראה שגם לא יזכירו את תוצאות הפלייאוף האגדי הזה. אם אזכור, אשאל כשאחזור.