נגורנו קרבך היא נס כלכלי. מדובר במדינה קטנה שלא זכתה להכרה רשמית מהעולם. היא עומדת במרכזו של סכסוך שקט בין שכנותיה, ארמניה ואזרבייג'ן. עד אמצע שנות ה-90, היא היתה שרויה בעיצומה של מלחמה. זהו אזור נידח, הררי, ללא יציאה לים, ושדה התעופה שלה מושבת מסיבות פוליטיות. ולבסוף – חיים בה 150 אלף איש בלבד. אז איך הישות הזו מצליחה להחזיק את עצמה, ואיך הכלכלה שלה צמחה כל כך מהר?
נתחיל בנתונים היבשים- ב- 1999, 5 שנים לאחר סיום מלחמת נגורנו קרבך, התל"ג היה 59 מיליון דולר, נמוך ב- 80% מהתל"ג בתקופת בריה"מ. ב- 2005 הוא כבר הגיע ל- 114 מיליון דולר, וב-2010- ל- 1.6 מיליארד דולר. במילים אחרות, התאוששותה של נגורנו קרבך מאז המלחמות של שנות ה- 90 היתה מהירה. בתקופות מסוימות, נגורנו קרבך אף היתה בצמיחה ריאלית של 60%!
כדי להבין את הסוד הכלכלי של המקום המעניין הזה, נציגת אקו ישבה עם קבוצה של עיתונאים מרחבי העולם לשיחה עם גריגורי מרטירוסיאן, מזכיר מדינת נגורנו קרבאך.
"אחד מהתחומים המתפתחים מהר הוא תחום התיירות", אומר מטירוסיאן, "מספר התיירים הזרים בנגורנו קרבך גדל בשנתיים האחרונות ב- 60%, עם יותר מ-20 אלף תיירים בשנה". לדבריו, לא היה קל להגיע למספרים האלה. "אזרבייג'ן עושה מאמצים רבים למנוע ממנו למכור מוצרים, וכשאנו רוצים להקים דוכנים בפסטיבלים וירידי תיירות בעולם, אנו מוצאים את עצמו חסומים". למרות זאת, בעשורים האחרונים נגורנו קרבך השתנתה מאזור מוכה מלחמה, לאזור שקט שמושך תרמילאים והרפתקנים, ולבסוף גם את חברות התיירות. אך התיירות, המתרכזת בעיקר בחודשי הקיץ, היא לא קרש ההצלה היחיד של נגורנו קרבך.
"אחד התחומים המשמעותיים כאן הוא האנרגיה ההידרואלקטרית", אומר מרטירוסיאן, "שנה שעברה ייצרנו 30 מיליון קילוואט, ואנו מתכוונים בשנים הבאות לייצא אנרגיה למדינות אחרות". עד לפני מספר שנים, רוב החשמל של נגורנו קרבך היה מגיע מארמניה, מה שחיזק את תלותה בירוואן. כעת, נגורנו קרבך מייצרת את החשמל שלה באופן עצמאי.
תחום משמעותי אחר הוא החקלאות. מאז ומעולם, נגורנו קרבך התפרנסה בעיקר מחקלאות. היינות הטובים ביותר של בריה"מ לשעבר הגיעו מהקווקז, ובייחוד מנגורנו קרבך. כדי לחדש ולהחיות את התעשייה, התושבים החלו לחגוג את פסטיבל היין, המתקיים ב- 15 לספטמבר בכפר טוג, והממשל עושה מאמצים כדי לקדם אותו בקרב התיירים. קיומו של הפסטיבל נושא סמליות חשובה – בטוג, שנבנתה במאה התשיעית, הנסיך אסאיי הביס 200 אלף חיילים של הצבא הערבי והחזיר לנגורנו קרבך את חירותה.
אך כדי להבין את משמעות ההצלחה הכלכלית של המקום, צריך להבין את ההקשר הרחב. בתקופת בריה"מ, נגורנו קרבך היתה חבל ארץ אוטונומי בתוך הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן. למרבה האירוניה, רובם המוחלט של התושבים היה ועודנו ארמני-נוצרי, ולא חפץ להשתייך לאזרבייג'ן. לקראת סוף ימיה של בריה"מ, הממשל המקומי של נגורנו קרבך החל לדרוש התנתקות מאזרבייג'ן והצטרפות לארמניה. ב- 1991 הם כבר הכריזו באופן חד צדדי על הקמתה של מדינה עצמאית בשם רפובליקת ארצאך. הדרישה הזו וההכרזה החד צדדית הביאו לעימותים בין התושבים הארמנים למיעוט האזרי בנוגרנו קרבך, ולממשל באזרבייג'ן. עימותים אלה הידרדרו למלחמה בין אזרבייג'ן לארמניה, שנמשכה עד 1994. בשנה זו כבשה ארמניה את נגורנו קרבך וחתמה מול אזרבייג'ן על הפסקת אש.
מאז, שתי המדינות נמצאות בהפסקת אש, או שלום קר. כדי לשמור על גזרה שקטה ולמנוע הסלמה מול אזרבייג'ן, שדה התעופה של נגורנו קרבך מושבת, ומבקרים בעלי פרופיל גבוה (נציגי ממשלות, עיתונאים וכו') נמנעים מלהכריז על בואם לאזור. מצב זה, מין הסתם, עלול להרתיע חלק מהחברות הזרות.
מאז סיום המלחמה, מעמדה של נגורנו קרבך הוא נושא מעניין. רשמית, היא מוכרת בעולם כחלק מאזרבייג'ן שנכבש על ידי ארמניה. בפועל, מדובר במדינה דה פקטו, שכוחות ארמניים שולטים בה ושומרים על הגבול בינה לבין אזרבייג'ן. לעומת זאת, הגבולות בין נגורנו קרבך לבין ארמניה פתוחים, ואין מכס בגבולות. תושבי נגורנו קרבך ותושבי ארמניה נושאים את אותו הדרכון. המטבע הוא אותו מטבע, הדראם הארמני, והמערכת הבנקאית היא ארמנית, כך שניתן לומר שכלכלתה של נגורנו קרבך תלויה בכלכלה הארמנית. עם זאת, מערכת גביית המיסים נפרדת. "אנחנו בחרנו במיסוי נמוך יותר, כדי למשוך משקיעים זרים", אומר מרטירוסיאן, "חברות חוששות להשקיע בגלל הפוליטיקה והמעמד המיוחד של האזור, והקלות המס מפצות".
לדבריו, למרות צמיחתה המהירה של נגורנו קרבך, עדיין השכר הממוצע שם נמוך מזה של ירוואן. בנגורנו קרבך, השכר הממוצע הוא כ- 340 דולר, ובירוואן – כ- 400 דולר. אך מרטירוסיאן אופטימי – "אנחנו כן רואים התמקצעות רבה יותר בתחום טכנולוגיות המידע", הוא אומר, "ואנו מתכוונים לייצא מוצרים טכנולוגיים ברחבי העולם. שם לא ניתן להטיל עלינו מגבלות".
