בֶּרְבֶּרִים – בין להיות חלק לבין להיות עצמם (חלק ג: הברברים הקנריים)

מאת ליאור עלמא וקסלר

צרו עימנו קשר

חלקים א וב עסקו בברברים שמצפון לסהרה, בתחומי המגרב (צפון אפריקה). חלק זה יעסוק בברברים הרבה פחות מוכרים – הברברים הקנריים (Canarii Berbers)  – האוכלוסייה הילידית של הארכיפלג הקנרי. אם אתם כבר הייתם באיים או אם אתם מתכוונים לנסוע אליהם בקרוב (ואני כמובן מאוד ממליצה על טיול מקיף לארכיפלג הקנרי) תרימו גבה ותאמרו – הם, ברברים, לא הגיוני. אך מסתבר שמוצאה של האוכלוסייה הילידית באיים הקנריים היא משבטי הברברים האפריקאיים. בשנים האחרונות הם זוכים לעדנה כששלטונות ספרד (אליהם שייכים האיים) מוכנה לאפשר להם להביא לידי ביטוי את המקומי, הילידי והמיוחד, ובאוגוסט 1997 אפילו התקיים באיים הקנריים הקונגרס האמזיר'י (ברברי) העולמי הראשון.

 

יש ויכוח גדול במחקר מתי הגיעו הברברים הקנריים לאיים, חלק מהערכות טוען שהם היגרו לארכיפלג סביב 1000 לפנה"ס וחלקם – לפני 50,000 שנה, וההגירה נמשכה לאורך שנים רבות. בכל מקרה, ראיות גנטיות מראות שעמי צפון אפריקה הילידיים תרמו תרומה משמעותית לגנום של האוכלוסייה הילידית הקנרית: ניקולו מאייר פירסם ב-2003 בכתב העת האירופי לגנטיקה של האדם השוואה בין ה-DNA של ילידי האיים הקנריים, שנאסף מאתרים ארכאולוגיים באיים, לבין האוכלוסייה הקנרית של היום והסיק כי "למרות השינויים המתמשכים שנגרמו לאוכלוסייה (קולוניזציה ספרדית, סחר עבדים) ה-DNA הקדום מהווה כ-73% ממאגר הגנים של האוכלוסייה הנוכחית; זאת ועוד, הוא אף הסיק כי הברברים הם האבות הסבירים ביותר של הילידים הקנריים. הגעת הברברים לארכיפלג הובילה להכחדת כמה זוחלים גדולים ויונקים שחיו באיים, למשל, לטאת גוליית Gallotia (עד 1 מ' אורכה) ו-bravoi Canariomys – עכברוש ענק של טנריף, ועדויות לכל זה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מדעיות ומסודרות.

האיים זכו לביקור של מספר עמים בהיסטוריה, ואלו "תרמו לגנטיקה" של הילידים – פיניקים, קרתגיים, מאוריטניים, רומיים (וכמובן הימאים הספרדים והפורטוגזים). הן המחקר של ניקול ומאייר (2003) על אוכלוסיית טנריף והן המחקר של פרגל ושות' (2009) על אוכלוסיית לה פלמה מצאו שרוב ה-DNA ששייך לקבוצות אירופאיות (כגון H/HV/U*) מלמד שהיו הרבה "תרומות גנטיות" בין זכרים ונקבות אירופיים קדמונים לבין אוכלוסיית האיים, וש... והנה ההפתעה – שאצל הנשים יש תרומה קטנה יותר, ואצל הגברים יש "הרבה אירופיות"; דבר זה לא מפתיע בשל הכיבוש הספרדי שהרג והיגלה בעיקר את הילידים הזכרים והשאיר את הנשים שתשמשנה עובדות, משרתות, וגם אובייקטי מין. הילדים שנולדו מכך נחשבו נחותים, תועלו לעבודות חקלאות ומשק, או נמכרו לעבדות – כלומר לא היו להם הרבה הזדמנויות באיים ליצירת דורות המשך.

 

אז מה אנחנו יודעים על הילידים?

ראשית, חשוב לומר שאנחנו יודעים מעט מאוד כי הכיבוש הספרדי היה אלים מחד, ומי מהגברים שלא נהרג בקרב הוצא להורג או נמכר לעבדות. כך שמהאוכלוסייה המקורית נשארו בעיקר נשים וילדים, וזו שועבדה לכובש, והפכה להיות עובדות הבית והמשק של "המתיישבים החדשים". וכמו שאנו רואים בסרטים, עובדות הבית היו נתונות לבעל הבית, קיימו אתו לפי דרישתו יחסים, וילדו ילדים "מעורבים" ושווים פחות, שחלקם המשיך ונמכר לעבדות בתוך האיים או מחוצה להם. הידע התרבותי והדתי שהועבר בע"פ על ידי שאמאנים זכרים נעלם די מהר, וכיוון שהאוכלוסייה הילידית לא כתבה (השפה הייתה רק בע"פ) לא נשאר ידע מסודר. חפירות ארכיאולוגיות והצטברות של ממצאים אנתרופולוגיים והזיכרון הקולקטיבי מאפשרים לנו לדעת קצת על התרבות הילידית.

שנית, לילידים הקנריים (שכבר אמרנו שהם בעצם ברברים) קוראים אחרת בכל אי: בטנריף קוראים להם גוונצ'ס (Guanches גם Guanchis), והיו להם ערב הכיבוש הספרדי-פורטוגזי 9 ממלכות קטנות באי (menceyatos) שבראשן עמד מלך; פסליהם של המלכים ניצבים היום בחזיתה של "כנסיית גבירת קלנדריה" (Nuestra Senora de la Calandria) בקנדלריה, כל אחד עם הלבוש והאטריביוט האופייני לו. את שמות המלכים ערב הכיבוש אנו מכירים כי הספרדים תיעדו את המלחמה עימם והשמיצו את "הפרמיטיביות" ו"חוסר התרבות" שלהם – Acaimo, Adjona, Añaterve, Bencomo, Beneharo, Pelicar, Pellinore, Romen, Tegueste. בגראן קנריה, האי של המקומות המקודשים לילידים, הם נקראו טארגורור (targoror). הטארגורור נאבקו קשות בפולשים האירופים, והיה ביניהם ויכוח גדול האם לוותר לכובש הזר או להילחם. ילידי האי לה פלמה מכונים אאוריטס (Auaritas), ילידי פורטו ונטורה מכונים מוהרירו (Mahorero/Majorero) (מוהו Maho בקיצור) וילידי היירו (אומרים יירו) מכונים בימבאצ'ס (Bimbaches). כינוייָם של ילידי לנזרוטה ולה גומרה – שפיתחו שפה מיוחדת שהתגברה על המבנה הגאוגרפי הדרמטי של האי – לא נשתמרו.

שלישית, בשפה של האיים הקנריים יש שמות ומילים שנשארו לאחר "מות התרבות" הילידית. למשל טיידה – שמו של ההר הגבוה ביותר באיים (ובספרד), היירו – האי הכי מרוחק והכי מערבי בארכיפלג, מוחו – רוטב אופייני על השולחן, ארוקס וטרור – שני ישובים באי גראן קנריה. ילידי האי לה גומרה פיתחו שפת שריקות, הנלמדת היום בבתי הספר, כדי לתקשר ממרחק גדול בשל המבנה הגאוגרפי הדרמטי של האי. כל אלו ידועים היום בזכות עבודתו של חוקר מגנואה – ניקולסו דה רוקו (Nicoloso de Recco), שתיעד כ-1,341 מילים מקומיות. קשה לקבוע בודאות אם מקור השפה הוא אפרו-אסייתי, ובלשנים רבים נוטים לקשור אותה לשפות ברבריות.

רביעית, הדת של הילידים כללה פנתיאון של אלים, שבראשו אלוהות זיכרית בשם אחמן (Achamán) האל העליון והאב היוצר ואלוהות נקבית צ'סירסי (Chaxiraxi). לאחמן יש עוד מופע (כמו בפנתיאון ההודי) – אחוחוקנק (Achuhucanac) – אל הגשם. תרצו, גם זה סוג של יוצר. על פי המסורת, אחמן וצ'סירסי חיו בהרים, שמהם ירדו לשמוע את תפילות האנשים. ילדם צ'יחורחי (Chijoraji) הוא "ילד אלוהי". הילידים העריצו את השמש, הירח, כדור הארץ והכוכבים (כמושגם הברברים האפריקאים העריצו); "אלת השמש והאור" שנחשבה לאלה עיקרית וחשובה, ואחוגוויו (Achuguayo) "אל הירח" יוצרים באופן דואלי ירח-שמש, נקבה-זכר. הם גם האמינו ברוח רעה – השד גוויוטה (Guayota) שאוהב את הגיהינום (Echeyde), כלומר את הר הטיידה. באיים טנריף וגראן קנריה לבשו השדים הקטנים צורה של כלבים צמריים שחורים ופראיים, שנקראו חוקנצ'ס (Jucanchas) – ילדים של השד גוויוטה. הם חיו במערות עמוקות בהרים, התעוררו בלילות כדי לתקוף את בעלי החיים ובני אדם. לצדם היו גם רוחות מקומיות ושומרי מקומות ספציפיים.

אחד הטקסים הדתיים היה מתקיים ע"י הגוונצ'ס בתקופות בצורת – הם היו מפרידים עדרים לפי גילים, כי כך הפעייה הנוגה של העגלים עשויה להמס את לב הרוח הגדולה. במהלך החגים הדתיים – אסור היה לבצע פעולות איבה, מלחמות או מריבות.

הפולחן של הגוונצ'ס נעשה בשטח פתוח, מתחת לעצים מקודשים: אורן או דרקונית, או בסמוך להרים קדושים, משכן של האל או של השד. גם היום נחשב הר טיידה ועץ הדרקונית מקודשים. אבל לפעמים היו הגוונצ'ס מבצעים פולחנים במערות, כמו במערת אכביניקו (Achbinico) שבטנריף.

הכוהנים היו שאמאנים, והיו קשורים לאלים. הם היו יועצים רוחניים עליונים ומנהלי הטקסים. לא הייתה הפרדה בין נשים לגברים, וגם כוהנות לקחו חלק בפולחן ובטקסים. ידוע על פולחן קנכוס (Kankus) באי טנריף שבא להוקיר ולהזכיר את רוחות האבות, ופולחן מקסיוס (Maxios) שנועד לרצות את האלים זוטרים או את השדים. בפסטיבל בנסמר (Beñesmer) שהיה מתקיים לאחר האסיף והקציר (אמצע אוגוסט) ציינו את השנה החדשה והקדישו חלק מהיבולים לאלה צ'סירסי – מוצרי חלב, קמח גופיו, בשר עזים או כבשים (דבר שהמשיך להתקיים לאחר שהנצרות נכפתה על אוכלוסיית האיים ונעשה בכנסייה של הבתולה הקדושה ופטרונית האיים בקנדלריה).

ודבר אחרון שאנו יודעים עליהם, זה שהקבורה מבטאת היררכיה חברתית: היו שנקברו ללא מנחות, היו עם מנחות, והיו כאלו שזכו לחניטה. כ-65 מומיות נמצאו בשתי מערות בטנריף. תהליך החניטה מגוון: או שהגופה נעטפה בעורות עזים וכבשים או שעשו שימוש בחומר שרף כדי לשמר את הגוף. אפשר לראות את המחקרים בחנוטים בשני מוזיאונים, הנמצאים בלאס פאלמס באי גראן קנריה ובסנטה קרוז שבטנריף. חוויה שווה. עוד תמצאו בשני המוזיאונים חלק מהמחקרים האנטומיים פיזיים שעשו בהם הכובשים הספרדים, בעיקר במאות האחרונות.

 

אז מה היה לנו: סיפור ילידי מעניין ומסקרן לצד בנייה וארכיטקטורה ספרדית עם טוויסט, ואיים שחורים על אוקיינוס אינסופי כחול.

טיולים הקשורים למאמר