fbpx

בֶּרְבֶּרִים – בין להיות “חלק” לבין להיות עצמם (חלק א: הברברים האפריקאים)

מאת ליאור עלמא וקסלר

צרו עימנו קשר

"גלות היא אחותו של המוות".

"האדמה שרגביה ואבניה מכירים אותך היא בעלת ערך נעלה יותר מהארץ שאנשיה מכירים אותה".

"עדיפה תרנגולת מאדמתי מאשר חוגלה מאדמה של אדם אחר".

אלו הן אימרות בֶּרְבֶּרִיות, המלוות את הילד הברבר מיומו הראשון ועד מותו. מבחינתם הקשר אדמה-קיום הוא משמעותי במובן היותר עמוק ממה שמצוי על פני השטח: הברברים מכירים את אזור המחיה שלהם לבוריו, גם אם הוא משתנה בקצב מהיר... החוליות במדבר יכולות להשתנות כליל מרגע לרגע עם כל רוח חזקה, והמרחבים הבלתי מסתיימים נראים דומים (בעין שלנו) – אבל לא לברבר. לברבר יש חוש התמצאות וניווט ייחודיים ונדירים.

השם ברברים ניתן להם על ידי הרומים, שנהגו לכנות כך את כל העמים שאינם דוברים לטינית או יוונית. הם מכנים עצמם אימזיע'ן ( (Imazighen"החופשיים". ובאמת כשנתקלים בהם הם מעין אנשים עם רוח חופשית, פחות פורמליים ויותר נגישים –מצויים באזורי מחייתם בריסני שבסהרה, וביישובים ומאהלים באותו אזור, בחולות שבהם אנו הולכים ליהנות מהשקיעה או הזריחה, במרקש – העיר שלהם, ובריף... וגם בחריגות מהמסלול הקיים, האופייניות לטיולי אקו, באזורי האטלס הגבוה או במעמקי הסהרה.

הבֶּרְבֶּרִים הם תושבי אל-מגרב (צפון-מערב אפריקה) ונחשבים לתושבים הקדומים ביותר באזור החל מהתקופה הניאוליתית (האלף ה-5 לפני הספירה). זהותם הגזעית של הברברים אינה ברורה, וסביב זה יש הרבה "סיפורים": בעת העתיקה ובימי הביניים נפוץ הסיפור שמוצאם מהמזרח התיכון. עד היום יש מדריכים מרוקנים שמספרים שהם צאצאי הפלישתים, שגורשו על ידי דוד המלך ושר הצבא יואב בן צרויה. רעיון זה אף מופיע ב"ספר היובלים" – ספר חיצוני לתנ"ך שנכתב במאה ה-2 לפני הספירה – וחוזר שוב בספרו של היסטוריון הביזנטי פרוקופיוס (המאה ה-6). עכשיו מובן הנוהג לכנותם "פלישתים" בספרות היהודית-ערבית. סיפור אחר הוא הסיפור האנתרופולוגי (שלאחרונה זוכה לאישוש ממחקרים גנטיים) שחילק את תושביה הקדומים של אפריקה לשלושה מוצאים – שם, חם ונגרואידי – מזכיר משהו? בכל מקרה, הברברים הם צאצאי חם, בנו של נוח. והסיפור השלישי הוא שמוצאם של השבטים סנהג'ה (טוארג כיום) וקוטאמה הוא כנראה בשבטי ערב הקדומים (קודם להגעת האיסלאם לחצי האי ערב), ורעיון זה זכה לבדיקה חוזרת ונישנית לאורך ההיסטוריה, שכן בעולם המוסלמי הייחוס השושלתי והקירבה למוחמד מאוד חשוב, והוא בסיס ללגיטימציה שלטונית ולשייכות אתנית. גם אם איננו יודעים מאיפה הם הופיע על במת ההיסטוריה, ברור שהם הילידים המקומיים, אשר "התמזגו" מאוחר יותר עם עמים שהתיישבו בצפונה של אפריקה – פיניקים, יוונים, רומים, ונדלים, ערבים, ספרדים, צרפתים ועוד.

את כולם מאפיינת רוח לחימה, כוח סבל והתמדה, חסכנות והסתפקות במועט, זריזות וכושר טכני, קנאות לחופש, רוח מרי ופלגנות. עם זאת, הם נוחים לקשור מגע עם זרים ומסתגלים מהר למצבים שונים. אנו פוגשים אותם בטיולנו בהרי האטלס התיכון והגבוה, באזורי מדבר החול ומדבר האבן, ובערים כמו מרקש. מופעם החיצוני הוא משחור אפריקאי ועד לבן עם עיניים בהירות, ולא אחת אנחנו מתלהבים מנער או נערה עם עיניים כחולות או או עם שיער בלונדיני או ג'ינג'י.

 

החברה הברברית היא שבטית-פטריארכלית, ויש לה מבנה חברתי מורכב למדי: היא מפוצלת ליחידות שבטיות על פי קשרי דם (מעין חמולות), המחולקות למשפחות קטנות יותר או לבתי אב. לכל חמולה יש "אב מייסד" משלה, הזוכה להערצה. בין המעגלים השונים בשבט יש קשרי נאמנות הדוקים. קבוצות של כפרים (תקבילת) מנוהלים על ידי מועצה של ראשי בית אב – הג'מע (Jama'ah) או הארש (Arsh), שמתוכה נבחר מנהיג ואיש הקשר עם השלטונות. חלק מהשבטים (בעיקר המקובעים) שמרו על צורות שלטון מקומי, מעין דמוקרטיה, ואז ראש כפר נבחר לזמן מוגבל; יש שבטים נודדים להם יש מנהיג לכל החיים. לתפקידי ההנהגה נבחרים שריפים (טוענים להיותם צאצאי הנביא מוחמד), או ראשי סופים, בעלי נכסים ואדמות, בעלי סגולות של קדוש או בהיותם מנהיגים (למשל, שקראו לרפורמה דתית או להקמת שושלת פוליטית [כמו המורביטון והמוואחידון]). ההנהגה מתבססת על עקרונות האיסלאם, על מסורות ומנהגים ברברים קדומים, וכן על קודים של התנהגות – האשומה (Hashumah), הכוללים כבוד וצניעות.

ההיסטוריה מספרת שקודם להתאסלמותם, עוד במאות הראשונות לפני הספירה חלק מהשבטים (בעיקר אלו שבהרי האטלס ובהרי הריף) התקבעו בכפרי קבע עם אימוץ החקלאות מהקרתגים. חלקם אף שירת בשורות הצבא הקרתגי במאות ה-3–2 לפני הספירה והשתתף במלחמות הפוניות בין קרתגו לרומי. אותם יושבי קבע הקימו שתי ממלכות ברבריות: מאוריטניה (בשטחי מרוקו ומאוריטניה של היום) ונומידיה (בשטח אלג'יריה). גם הכיבוש הרומי של צפון אפריקה כחלק מהיווצרות האימפריה הרומית הגדולה, הביא עמו שינויים בחברה הברברית: חלק מהשבטים אימץ את אורח החיים הרומי (שכלל שימוש בשפה הלטינית וחקלאות מפותחת) ואף הגיע לעמדת השפעה באימפריה. הידוע ביותר הוא ספטימיוס סוורוס (Septimus Severus) שהתמנה לקיסר רומי במאה ה-2.

התפרקות האימפריה הרומית איפשרה את חדירת השבטים הוונדלים ב-429 לצפון אפריקה ואת הכיבוש הביזנטי והנצרות במאות ה-2–3 – דבר שהביא להתנצרותם של ברברים רבים לפלגים נוצריים מורדים באפיפיור – מוניסטים (Montanism), אריאניים (Arianism) והדונסטים (Donatism). בין התיאולוגים הברברים הבולטים היו טרטוליאנוס (Tertullian) שטבע את המשפט על טיב האמונה הנוצרית "אני מאמין דווקא כי האמונה אבסורדית" וסיפריאן (Cyprian) הקדוש המעונה הנוצרי הראשון באפריקה.

לבסוף זה אף איפשר את חדירת האיסלאם לאזור המגרב במאה ה-7. בשנת 700 הגיעו הכובשים הערביים לחופי האוקיינוס האטלנטי – אל קצהו המערבי והמרוחק של העולם!! כניסת הערבים והאיסלאם לאזור לוותה במאבקים קשים בין הערבים מהמזרח התיכון לבין הברברים בראשות קוסילה (Kusaylah) מנהיג שבט אורבה (Awraba) ודהיא אל-כהינא (Kahinah) המלכה-כוהנת של שבטי הח'וורה (Jawara) (שיש הטוענים שהייתה יהודיה). מרידות אלו נמשכו במאות הראשונות לחדירת האיסלאם, בין השאר בשל העובדה שהשליטים המוסלמים התייחסו אל החיילים הברברים כאל מוואלי (mawali, לא מוסלמים), דבר שחייב אותם לשלם מסים כבדים. בכל מקרה, חלק מהשבטים הברברים נטמעו בערבים ובערביות, אימצו את האיסלאם, ופרשיהם המעולים הפכו לחלק חשוב מצבאות ערב, וסייעו בפלישה לספרד ב-711. כשאנו מדברים על "מאפיינים מורים" בארכיטקטורה ובאמנות בספרד, פורטוגל או צפון אפריקה – אנו מדברים על שיבוש השם מאוריטניה על ידי יושבי האי האיברי ל"מורים"!!

הברברים הפכו להיות סונים קנאים מהאסכולה המאליכית (Malikiyah) או מהמסדר הצופי, המקיימים פולחן ייחודי להם, שכולל אמונה מוסלמית "אדוקה" עם פולחן הקדושים (מרבוטים), חוקות של מסדרים דתיים, "אמונות תפלות" (ברוחות, ג'ינים וקמעות), טקסים טרום-איסלאמיים – שאמאניים ואנמיסטיים, הקשורים לעונות השנה ולאמונה ברוחות ובכוחות הטבע (השמש, הירח, ההרים ואיתני הטבע), וגם בכמה אלים מהעולם הפיניקי, היווני והרומי שנספגו לעולם הדתי הפאגאני שלהם. גם ההלכה המוסלמית, השריעה, וניסיונות הכפייה והאפליה של השלטונות כלפיהם לא דחקו את המנהגים הברבריים הקדומים, אלא דחפו אותם לתנועות שכפרו בסמכותם, כמו הח'אריג'יים (Kharijite) או המיסטיים (עד עליית המורביטון שדיכאם). אך זה ייחודם. ייחוד שנספג גם אצל מאמינים מונותאיסטים אחרים באזור, כמו יהודים.

 

מאבקם המתמיד לעצמאות מוחלטת וניסיונות הדיכוי של "הדת השונה" שלהם גרמו דווקא להתחזקות הזהות הברברית ולהקמת ממלכות ושושלות ברבריות: השושלת הזירית (Zirid) ששלטה בתחילת המאה ה-10 בטוניס ובאלג'יר, שושלת המורביטון (Almoravids) שעלתה בסוף המאה ה-11 ושלטה בחלק נרחב מהמגרב ובספרד המוסלמית, שושלת המוואחידון (Almohads, "המייחדים") בהנהגת אבן תמרת (Ibn Tumart) ויורשו, עבד אל-מואמין (Abd al-Mu'min), ו-3 שושלות ברבריות קטנות יותר (וואטס, בני מרין ובני סעד) שהתמקמו בגבולותיהן של מרוקו, אלג'יר וטוניס של היום. אלו השאירו אחריהם הרבה עקבות יפות באמנות ובארכיטקטורה – המסגד של הכותוביה במרקש, הנראה מכל מקום בג'מע אל פנה – הכיכר של ההוצאות להורג שהפכה להיות הכיכר המיסתורית והקסומה המתכסה כל יום בהמון אדם ובדוכנים ולהקות, ומוזיקה וקוסמים, ומספרי סיפורים ורופאי שיניים... מדרסות בו עינניה שבמקנס ובפאס, שהן פאר היצירה המרינית... קברי הסעידים המאוד אכזריים, שמעל קבריהם המעוצבים כאחד משיאי הארכיטקטורה מצוין ש"כאן נקברו עושי הטוב"... השערים היפיפיים של באב מנסור במקנס ובאב מנסור במרקש... וכמובן ההשפעות ארוכות הטווח שלהם, הן בצפון אפריקה ובחצי האי האיברי והן עד למאה ה-20 – בניית המסגד הגדול של חסן ה-2 בקזבלנקה, ארמונות המלוכה בערים רבאט, פאס, מרקש, טטואן, מלונות פאר במגרב ומחוצה לו ובתים פרטיים בגל רחבי העולם בהשראת הסגנון הזה.

 

טיולים הקשורים למאמר