אי שם בלב דרומה של אמריקה הלטינית, לצד אחד משבעת פלאי עולם מצוי קו תפר תלת-לאומי המאתגר את רעיון הגבולות המודרני. עם הזמן נוסדו, כל אחת בתורה, שלוש ערים בכל אחת משלושת צלעותיו של הגבול אשר הפכו לאחד מיעדי ההגירה הפופולאריים ביבשת. מהגרים רבים ביכרו את משולש הגבולות על פני יעדי הגירה אחרים משום האטרקטיביות שלו, הנובעת מההזדמנויות הכלכליות והפוטנציאל המסחרי הקיימים במרחב הבינלאומי של מפגש בין שלוש מדינות. היבט נוסף הוא השוליות הגיאוגרפית של האזור, אשר אפשרה הגעה בלתי-לגאלית, יכולת תמרון ללא תלות משמעותית ברשויות, כמו גם כר נוח להיווצרותו של ממשק רב-תרבותי. התיחום הגיאוגרפי הוא מפגש הנהרות פארנה (Paraná) ואיגואסו (Iguazu) אשר משיק בין שלוש מדינות: ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי. מדובר על שטח של 2,500 קמ"ר, בעל משאבים רבים ואוצרות טבע כדוגמת 'מפלי האיגואסו' הידועים.
הכירו את משולש הגבולות עם אקו טיולי שטח בטיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל >>>
מפת משולש הגבולות
עם אוכלוסייה קוסמופוליטית שמנתה בפתח המילניום כ- 700 אלף נפש, מ-62 מדינות ומ-22 דתות שונות, משולש הגבולות מאכלס בתוכו שלוש ערים המקושרות באמצעות גשרים:
פוס דה איגואסו (Foz de Iguazu) - נוסדה בשנת 1904 תחת השם וילה איגואסו (Vila Iguassu) בשטחה של ברזיל. ההתיישבות באזור זה החלה מספר שנים קודם לכן, בשנת 1889, כקולוניה צבאית שנועדה לייצב את הגבול הבינלאומי ולשים סוף למחלוקות הטריטוריאליות של ברזיל עם פרגוואי וארגנטינה. בשנת 1918 נקבע השם פוס דה איגואסו. הפיתוח והצמיחה הכלכלית המהירה של העיר הפכה אותה ליעד הגירה אטרקטיבי למהגרים. כבר בשנים הראשונות נעשו ניסיונות להכליל את משאבי הטבע והתיירות של מפלי האיגואסו בתחום ברזיל, למורת רוחה של ארגנטינה שניסתה לעשות את אותו הדבר באותן שנים. בתחילת שנות השלושים הופקעה הקרקע המכילה את המפלים על ידי הממשלה הברזילאית, והושקעו כספים רבים ליצירת הפארק לאומי, שנוסד באופן רשמי בשנת 1939.
בשנת 1960 אוכלוסיית העיר מנתה 9,754 תושבים, ולא הייתה גישה יבשתית נוחה לאזור. שני אירועים שהתרחשו בשנים הבאות, אשר היו תולדה של הסדר הגיאו-פוליטי החדש במרחב, שינו את פני המציאות: פתיחת גשר הידידות בשנת 1965 בין סיודאד דל אסטה ופוס דה איגואסו, ושיקומו של הכביש המהיר BR-277 בשנת 1969, אשר קישר את פוס דה איגואסו לערים אחרות במחוז פרנה. לפי נתונים משנת 1970, העיר הכפילה את אוכלוסייתה ל- 20,147 נפש בתוך 10 שנים בלבד.
הגידול המשמעותי יותר בגידול האוכלוסייה הגיע בעקבות הבנייה של תחנת הכוח ההידרואלקטרית הבינלאומיות איטאיפו (Itaipu). בשנות השבעים, בשיא עבודות הבנייה של מפעל זה, האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר ומנתה 101,447 תושבים, כאשר 40,000 מתוכם עבדו במסגרות השונות של המפעל ואלפים אחרים היו קשורים לפרויקט באופן עקיף. הממשלה הברזילאית יישמה מספר צעדים מבניים לטובת מענה הולם לצרכים הגוברים של אוכלוסייה זו, כגון שיפוץ והרחבה של שדה התעופה, סלילת כבישים עם גישה נוחה יותר לעיר, שיפור של תשתיות תקשורת ועוד.
גם בתחומים אחרים, כמו הסקטור המסחרי, נהנו מפירותיה של הצמיחה הדמוגרפית. מאז, ובעקבות הקמת הגשרים המחברים בין שלוש המדינות, הפך המסחר לבסיס עליו מושתתים יחסי הגומלין של משולש הגבולות בעיקר על ציר ברזיל-פרגוואי. מספר המפעלים המסחריים, התעשיות והעסקים, בשלל ענפים כדוגמת טקסטיל, הלבשה, מזון וכו', שצצו ברחבי העיר וסביבתה בשנים אלו גדל לאין שיעור. ענפי הייבוא והייצוא שגשגו בשנים אלו, מה שתרם לשוק המקומי לצמוח ולעמוד בהיקפי הצריכה הגוברת. חשוב לא פחות הוא הפוטנציאל התיירותי הטמון באזור. מלבד המפלים, הופעתו של סוג חדש של תיירות הקרוי 'תיירות קניות' בצד הפרגוואי, הביא ליצירתה של תשתית תיירותית תומכת לקהל היעד הפוטנציאלי. עבור רבים, המוטיבציה העיקרית להגיע לאזור הייתה לא רק הפלא הטבעי של המפלים אלא גם הפלא של רכישה של מוצרי צריכה וסחורות מיובאות בסיודאד דל אסטה השכנה. לסיכום, פוס דה איגואסו היא המרכז הכלכלי והתיירותי של מדינת פרנה והיא אחד המוקדים התיירותיים הפופולאריים ביותר בברזיל. נכון עשור השני של המאה ה-21, מדובר על המרכז האורבני הגדול במשולש עם אוכלוסייה של כ-270 אלף איש על פני מרחב אורבני עירוני המשתרע על 191.46 קמ"ר.
פוארטו איגואסו (Puerto Iguazú) - פוארטו איגואסו נוסדה בשנת 1901 כפוארטו אגירה (Puerto Aguirre) בשטחה של ארגנטינה, על מנת ליצור גישה נוחה למפלי האיגואסו הנמצאים 17 ק"מ מהעיר. בשנת 1934 נוסד הפארק הלאומי של מפלי האיגואסו ושלוש שנים לאחר מכן התכנון העירוני של העיר יצא לפועל. בשנת 1985 נחנך גשר טנקרדו נבס (Tancredo Neves), הידוע גם כגשר האחווה (Fraternidad), באורך של 489 מ' על מנת לגשר בין ברזיל לארגנטינה מעל נהר האיגואסו. למרות בניית הגשר והניסיונות לקשר בין פוארטו איגואסו לבין שני המוקדים העירוניים האחרים, מעולם לא התפתחה אינטגרציה משמעותית ולא נוצר גוש אורבני כלכלי גדול שכלל את שלוש הערים. מעבר לכך, נראה כי גשר האחווה, אשר כל תכליתו הייתה להחיות את הצד הארגנטינאי של המשולש, יצר משבר כלכלי בפוארטו איגואסו, שהרי כוח הקנייה הארגנטינאי עבר לסיודאד דל אסטה, ובכך תרם לפילוח האזורי ולהיותו של ציר פוס דה איגואסו-סיודאד דל אסטה המנוע הכלכלי של האזור.
במהלך מרבית המחצית השנייה של המאה העשרים, לא הוחלו בדק גבולות ורגולציה ממשלתית בנושא המיסוי והמכס בין סיודאד דל אסטה ופוס דה איגואסו. יתרה מזו, הקרבה הגיאוגרפית והתדירות הגבוהה של תחבורה ציבורית הקלה על הדינמיקה הבין-עירונית הזו. זאת בניגוד גמור למעבר בין פוארטו איגואסו לפוס דה איגואסו, המצריך רישום והמתנה במעבר גבול בכניסה וביציאה, כאשר התחבורה הציבורית לא מצטיינת בזמינות ובמחירים אטרקטיביים. זאת ועוד, המעבר בין פוארטו איגואסו לבין סיודאד דל אסטה הוא רק דרך פוס דה איגואסו או באמצעות כלי ימי. מכלול גורמים אלו יצר דיכוטומיה וריחוק תודעתי בין שתי הערים הצפוניות, סיודאד דל אסטה ופוס דה איגואסו, לבין זו היושבת מדרום.
הדלת האחורית של פרגוואי: מחוז אלטו פרנה וסיודאד פרסידנטה סטרוסנר
סיודאד דל אסטה (Ciudad del Este) - נוסדה בשנת 1957 בשם פלור דה ליס (Puerto Flor de Lis). זמן לא רב לאחר מכן שונה שמה של העיר הצעירה לפוארטו פרסידנטה סטרוסטנר כאות הוקרה לשליט דאז ומייסד העיר. היווסדה קשור הדוקות לצורך בן הזמן להקים מרכז מסחרי אורבני בראש החץ הגיאוגרפי של פרגוואי על גדת נהר הפרנה, כחלק מן התכנית האסטרטגית של ממשלת פרגוואי לחבר את המדינה לאוקיאנוס האטלנטי דרך נמלי ברזיל. עם קריסת משטרו ארוך השנים של סטרוסנר בשנת 1989 שונה שמה בשלישית. הפעם הפלורליזם האתני של העיר הכתיב את שמה - סיודאד דל אסטה (עיר המזרח) המציין את כיוון רוח השמיים ממנו הגיע חלק ניכר מתושביה.
הקמת העיר בפאתים המזרחיים של מחוז אלטו פרנה הייתה חלק מהמדיניות הרשמית שהתווה הגנרל סטרוסנר תחת השם 'ההתקרבות למזרח', אשר בין מטרותיה לסיים את התלות הנצחית של פרגוואי בנמלי ארגנטינה, סיוע בהקמת חלופות מסחר עם ברזיל, ואכלוס של הצד המזרחי של פרגוואי על גדת נהר הפרנה. חשוב לציין שלפרגוואי אין מוצא לים, דבר אשר מגביל את עצמאותה במסגרת סחר החוץ. נוסף לכך, צעדי הממשלה במשך שנים רבות לא כללו מדיניות של תחליפי ייבוא, כפי שקרה בברזיל וארגנטינה, שהשכילו להגביל את הייבוא על ידי הטלת מיסים כדי לעודד תצרוכת מקומית. פרגוואי מצדה, בחרה לאורך השנים דווקא להגביר את הייבוא של מוצרי צריכה לשטחה. מאפיינים גיאוגרפיים וכלכליים אלו תורגמו לתלות כלכלית במדינות השכנות במיוחד בארגנטינה, בכל הקשור לייבוא סחורות ומוצרי צריכה. עדות לכך היא שבמסגרת הסכמים בינלאומיים, נקבע שכניסה ויציאה של סחורות אל ומפרגוואי תוגבלנה לנמל בואנוס איירס. בלעדיות זו גרמה, לתלות כלכלית חד צדדית של פרגוואי בארגנטינה.
עם עלייתו של סטרוסנר לשלטון, מדיניות ההתקרבות הדיפלומטית לברזיל, שכבר החלה בשנת 1940 - תורגמה הלכה למעשה דרך מגמות של התייעלות, יוזמות ורפורמות כלכליות במטרה להפחית את התלות של המדינה בשכנה אחת בלבד. ברזיל מצדה, הגיבה בחיוב למדיניות חיזור זו, מאחר והתעשייה הלאומית הברזילאית גדלה והאפשרות לייצא סחורות לפרגוואי עוררה עניין רב. ברית כלכלית זו שינתה את פניו הגאו-פוליטיים של האזור, שכן פרגוואי יצרה נתיב כניסה ויציאה נוסף למדינה, וברזיל מצדה הבטיחה שוק חדש עבור התעשייה המקומית. על מנת להוציא לפעול את תכנית הפיתוח הכלכלית השאפתנית של פרגוואי וברזיל, נכרתו בריתות אזוריות ונחתמו הסכמי סחר בין שתי המדינות אשר הניחו את היסודות לפיתוחו וביסוסו של אחד ממרכזי המסחר והקניות הפופולאריים בעולם. ניתן לחלקם לשלושה סוגים:
הסוג הראשון של ההסכמים עסק בבניית מערכת כבישים בין הבירה הפרגוואית דרך נהר פרנה שעל גבול ברזיל עד לנמלי האחרונה על החוף האטלנטי, בעיקר לנמל פרנגואה (Paranaguá). מכלול הכבישים הקושרים את שתי המדינות נסללו ברציפות בין השנים 1969-1954: תחילה החלק המוביל מאסונסיון לעיר אוביידוOviedo) ); המשך סלילת הציר לפוארטו פרסידנטה סטרוסנר בשנת 1957; פתיחת גשר הידידות בשנת 1965; ולבסוף השיקום של כביש BR 277 המקשר בין פוס דה איגואסו לפרנגואה בשנת 1969.
תכלית הסוג השני של ההסכמים הייתה להרחיב את שיתוף הפעולה הכלכלי. עם חתימתו בשנת 1956 הסדיר ההסכם את היחסים המסחריים בין שתי המדינות. הסכם נוסף העוסק בסחר והשקעות קבע כי כלל הסחורות משתי המדינות ,תיהנינה מפטור במכס, לייבוא ולייצוא. בתוך כך החילו ממשלות ברזיל ופרגוואי מדיניות של סחר חופשי בעיר הפורחת סיודאד דל אסטה, במטרה לקדם מסחר אזורי ולייצר נישה תיירותית במשולש הגבולות. בתוך זמן קצר הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב המספק סחורות ומוצרים זולים, בעיקר בתחום האלקטרוניקה, אלכוהול, סיגריות וביגוד. בשנת 1970 ממשלת פרגוואי השיקה מספר תקנות במטרה לעודד את הייצוא, תוך הגדרת העיר כ'נמל' ייצוא בשל צמיחתה הכלכלית וקרבתה לגבול. מסים ואגרות כמס ערך מוסף, מס צריכה סלקטיבי ומס הכנסה, לא חלו על מוצרים מיובאים. הסוג השלישי של ההסכמים נועד להקל על תנועה של אזרחים ותיירים במעבר בין המדינות. בשנת 1958 חתמו הממשלות על 'הסכם התיירות והתנועה' אשר מאפשר לאזרחי שתי המדינות לשהות בשטחה של השנייה עד 60 יום ללא דרכונים.
האמצעים, הרפורמות, היוזמות וההסכמים הפכו בחלוף השנים את סיודאד דל אסטה למנוע הכלכלי של משולש הגבולות, וליעד הקניות המבוקש ביותר של קהל הצריכה המקומי ושל שוק הקונים הברזילאי. האטרקטיביות של הסחורות המיובאות ופטורות ממס משכה אל העיר סוחרים מן הצד הברזילאי של הגבול וקידמה את שמה כיעד של קניות ותיירות. מרכזי קניות, בתי עסק קטנים, דוכני רחוב, חנויות המתמחות באלקטרוניקה, בנקים ומשרדי חליפין של מטבע החלו נפוצים בעיר. מציאות זו מובילה למעבר תדיר של אנשים במעבר הגבולות, 40-20 אלף איש עוברים את גשר הידידות כל יום.
הפיתוח והשגשוג של שתי הערים המקבילות הגיעו לשיא מסוים, כאשר ברזיל ופרגוואי חתמו בשנת 1974 על הסכם איטאיפו (Itaipu) לבניית סכר הידרואלקטרי בינלאומי על בסיס נהר הפרנה, אשר סימן שינוי גיאו-כלכלי באזור. ההסכם שהושג בין הממשלות בשנת 1974 עתיד היה לספק לשתי המדינות אנרגיה בקנה מידה בינלאומי. בתהליך הבנייה של פרויקט בינלאומי בסדר גודל מעין זה יש פוטנציאל תעסוקה בלתי-מבוטל, הכרוך בגיוס עשרות אלפי אנשים לביצועו. בניית הסכר היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לפיתוח של פרויקט משותף שהייתה לו השפעה כלכלית, חברתית וסביבתית גדולה על שתי הערים.
כך אפוא, הגידול המשמעותי יותר באוכלוסייה הגיע בעקבות הבנייה של הסכר ותחנת הכוח, אשר הובילה לעלייה דמוגרפית לא מאוזנת במרחב לאורך מרבית שנות השבעים. בעוד שבפוארטו איגואסו האוכלוסייה גדלה מ- 2,298 ל- 9,151 נפשות, המספרים בפוס דה איגואוסו נעו מ- 33,966 ל- 136,321 נפש (לפי נתוני עיריית פוס דה איגואסו מדובר על עלייה של 401.3%). נתון אחר מראה שבטווח הארוך הקפיצה הדמוגרפית דרמטית גם כן – מ-60,000 תושבים בשלוש צלעות המשולש יחד בשנת 1971, ל-700,000 בשנת 2001. בסיודאד דל אסטה מדובר על צמיחה של פי שבעה בשנות השבעים, מ-7,085 ל-9,423 נפש. כך הפכה העיר לשלישית בגודלה בפרגוואי, אחרי אסונסיון הבירה וסן לורנסו.
השינוי שחל בבכורה הכלכלית של משולש הגבולות מן הצד הברזילאי לצד הפרגוואי ניכר לאורך שנות השבעים והשמונים. פרננדו רבוסי מציין שאחד ממרואייניו מתאר את חוויותיו לאורך השנים כמדריך טיולים של ברזילאים בצד הפרגוואי וממחיש את השינוי שאירע עם השנים. מדריך הטיולים מספר כי בין השנים 1981-1977 מקובל היה שעם לילה היו יוצאים המטיילים לצד הפרגוואי לבקר בבתי הקזינו ושאר מקומות בילוי. לעומת זאת, בחווייתו השנייה כמורה דרך בשנת 1987, הבין כי עליו לשנות את מסגרת הזמן של עבודתו לשעות היום במקום הלילה, ובכך להתאים את עצמו לביקוש הלקוחות/קונים, אשר עתה היו מגיעים לעיר במהלך שעות היום במטרה לקנות מוצרים מיובאים במחירים נמוכים.
במרוצת שנות השמונים עד למחצית שנות התשעים, חוותה סיודאד דל אסטה את תור הזהב שלה, עת הפכה להיות אחד ממרכזי הקניות הגדולים בעולם, שלישית רק למיאמי והונג קונג. העיר מהווה עד היום מרכז צרכנות גדול ברמה בינלאומית, בו נמכרים במחירים נמוכים סחורות ומוצרי צריכה כמו סיגריות, אלכוהול, ביגוד והלבשה, בשמים, מוצרי אלקטרוניקה ועוד, אשר מופצים סיטונאית לכל רחבי היבשת. בכל יום היו חוצים אלפי קונים וסוחרים פוטנציאלים את גשר הידידות, בעיקר ברזילאים, במטרה לקנות סחורות במחירים נמוכים ולמכור אותם ברווח בשווקים אחרים ברחבי היבשת.
נכון ל- 2016 סיודאד דל אסטה היא הבירה של מחוז אלטו פרנה והעיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בפרגוואי רק לבירה אסונסיון. העיר ממוקמת 330 ק"מ מזרחית לאסונסיון, בנקודה אסטרטגית חשובה על ציר דרכים פאן-אמריקאי המוליך מאסונסיון לקוריטיבה (Curitiba) בברזיל הנמצאת כ-100 ק"מ מערבית לנמל פראאגואה. לפי נתוני ה-DGEEC, אוכלוסייתו של מחוז אלטו פרנה מונה 785,066 אלף נפש, כשהמטרופולי של סיודאד דל אסטה רבתי מונה 546,643 נפש, ומניין התושבים של העיר המוניציפלית עומד על 293,817 נפש.
לסיכומו של דבר, ניתן לומר כי חוויות ההגירה בעידן המודרני חורגת מהצורך הבסיסי בידיים עובדות בלבד ועומדת בקשר ישיר ועקיף להתפתחויות קפיטליסטיות שהיו לזרז למהגרי רבים. מניעי בבגירה של המהגרים מגוונים ועשויים להשתנות על פי הנסיבות בארץ המוצא ובמדינה בה הם קובעים את ביתם החדש. במקרים מסוימים מתכוונים המהגרים מלכתחילה להשתקע ואילו במקרים אחרים יש המתכוונים להגיע לפרקי זמן קצרים בלבד בתקווה לצבור הון ולשוב אתו הביתה. משולש הגבולות הינו דוגמא בולטת ליעד הגירה אשר יושביו המהגרים נעו מתושבים ארעיים שהגיעו בעקבות הידיעה על ההזדמנויות הכלכליות לזמן מוגבל ולכאלו אשר בחרו להתיישב קבע באזור.
לאורך ההיסטוריה מהגרים רבים בעלי שאיפות יזמות והשקעות נהגו להגיע לאזורי גבול בינלאומיים, בהם מטבע הדברים המסחר מפותח מאוד. מהגרים רבים ידעו לתעל לטובתם את היתרונות המובנים במרחבי גבול כמו שערי החליפין הנמוכים ותמריצים ממשלתיים. באופן טבעי, היכן שיש יזמות גובר הצורך בכוח עבודה, שבתורו מהווה זרז להגעתם של מהגרים נוספים מחברת המוצא של היזמים עצמם. באופן זה יכולות להתקיים זו לצד זו מספר קהילות אתניות אשר יוצרות מדרג היררכי סוציו-אקונומי בתוכן. בדיוק כפי שקרה במשולש הגבולות. מרחב תלת לאומי המאופיין בצמיחה כלכלית, שהפך עם השנים למוקד משיכה של מהגרים. המרחב מאכלס, בנוסף למקומיים מספר רב של קבוצות אתניות. הרב-גוניות האתנית נוכחת בדינאמיקה המסחרית בין שתי הערים הצפוניות ובולטת לעין, בשלטי פרסום בשפות השונות, במסעדות אתניות, במוזיקה, ושאר היבטים של חיי היומיום. הנוכחות של קבוצות אתניות וקולקטיבים לאומיים שונים במשולש הגבולות הקנתה לאזור אופי אורבני מיוחד.