טיול לזמביה

צרו עימנו קשר

מטרת 'משלחת המחקר' שיצאה אל דרום-סודן בשלהי מרץ 2012 ומנתה את גלי, שירי ואנוכי, הייתה לבדוק האם 'קלו פני המים'. דהיינו, האם הוכשרה הקרקע להחזיר את הדרום-סודנים השוהים בישראל - אל ארצם. לבדוק - מה מצב הביטחון, מה מצב התעסוקה... נחתנו בג'ובה, הבירה הזמנית של המדינה החדשה (מדינה ששטחה כ-620,000 קמ"ר גדול משל קניה ופי 31 מישראל, ובה כ-8 מיליון תושבים בלבד), הממוקמת על הגדה המערבית של הנילוס הלבן.

טיולים ייחודיים ליעדים מרתקים ברחבי העולם רק עם אקו טיולי שטח >>>

ג'ובה היא בירה זמנית משום שכבר התקבלה ההחלטה להקים עיר מודרנית מתוכננת ומסודרת כ-500 ק"מ צפונה לכאן, במורד הנילוס ובמרכז המדינה: מרכז בין דרום לצפון ובין מזרח למערב. הסינים הם האחראים על הפרויקט ובימים אלו עסוקים בהכשרת הקרקע - עקירת הצמחייה ויישור השטח (פרויקט בסדר גודל רב - שדורש וידרוש ידיים עובדות רבות, אני מניחה). ג'ובה, אנו למדות - הייתה עיירה של בתי בוץ עד לפני כחמש שנים, והיום מתפתחת בקצב אדיר ומונה מעל מיליון אנשים. בה נמצאים כמעט כל 50 הקילומטרים של כבישים סלולים שקיימים במדינה!
בשדה התעופה הקטן, בעל מסלול נחיתה אחד, נמצאים ברחבת החנייה לפחות 12 מטוסים - אני רואה חברות תעופה אפריקאיות: מקניה, אתיופיה, אריתראה וגם - לפחות שישה מטוסי או"ם. הנחיתה בו זמנית של מטוסים רבים יוצרת צפיפות ודוחק באולם הנכנסים הקטן והלוהט מחום. יותר מאוחר הרגשתי מאושרת שנחתנו בשעת בוקר מוקדמת שכן בצהרים החום האמיר לטמפרטורות בלתי אפשריות... אולי 47 מעלות בצל, חום כזה עשוי עדיין להיות 'סביר' אבל מכת המחץ היא הלחות! משעה 10:00 ועד בערך 16:30 זורמים מאיתנו נהרות של זיעה.. עם כל כך הרבה יובלים, לא פלא שהנילוס הזורם בסמוך כל כך מלא...
אנו שותות כמו פילים (ארבעה ליטר בגמיעה אחת!) ולא זקוקות לשירותים - הכל מתנדף בזיעה.
התושבים המקומיים מתלוננים - שלהי מרץ כעת, הגשמים אמורים להגיע ולצנן קמעה את האוויר, ברם - אין ענן בשמים. גל החום הזה, הם אומרים - איננו אופייני.
אני מברכת על מצבנו. בחדרון הקטן במלון יש מאוורר ויש מיזוג - מותרות שלמקומיים אין כלל. המיטות הפזורות בחצר של כל בית מרמזות לנו היכן בעצם נמצא 'חדר השינה' שלהם. אך ברם נוסף - יש מיזוג אבל אין חשמל.. הפסקות החשמל (במדינה שמייצרת נפט, שנמצאת על נהר גדול ותאורטית מסוגלת לייצר חשמל) תכופות מדי. אני תוהה - בחוסר חשמל - האם כל מפעל הרוצה להבנות פה, משרדי ממשלה, חנויות - באמת יכול להיות כלכלי? להיות תלוי גנרטור?
המצב הביטחוני במדינה הצעירה מצטייר כשברירי. באזורי השוליים יש כל העת חיכוכים. במיוחד בגבול עם סודן, שם נמצאים שדות הנפט העשירים וכל אחת מהסודניות רוצה לזכות בנתח הארי שלהם. באזורי הנפט הגבולות עדיין לא סומנו סופית - ושתי המדינות נוהגות בבחינת - כל דאלים גבר. שם, יש מצב מלחמה של ממש. עם זאת, גם בחלקים אחרים של המדינה יש מאבקים, ואלו נובעים בעיקר מגזל בקר. בקר הוא משאב קיום חשוב מאוד של חלק גדול מתושבי המדינה. בעבר הרחוק, קדם המלחמה, גניבות בקר בין שבטים שונים היה חלק מאורח החיים, שילב טקסי בגרות מסורתיים ונעשה ללא נפגעים רבים. כעת, אחרי כ 20 שנות לחימה בהם נשק חם הפך מוצר זמין ביותר - כל התנגשות שכזו הופכת לאירוע אלים רב נפגעים.
בג'ובה, הממוקמת בחלקה הדרומי של המדינה ההרגשה בטוחה. חוסר הנוחות מתעורר לפרקים: במיוחד בשעת שחר מוקדמת עת קרני השמש הראשונות מבצבצות ועדיין לא מעיקות. זו השעה בה אנו מתעוררות בוקר בוקר לקול שירה, צעקות וקריאות רמות של גדודי חיילים המתאמנים בריצה. יותר מאוחר, במשך כל שעות היום ניתן לראות בכל רחוב טנדרים שועטים הנושאים לובשי מדים מכל הסוגים (מדים לבנים, מדים מנומרים וגם מדי חקי) שהמשותף להם הוא הנשק האוטומטי בו הם אוחזים. ואני חושבת לעצמי - במקום בו יש כל כך הרבה הדק, יש מין הסתם גם יד קלה מדי על ההדק.
תשובה לכך קיבלתי יומיים אחר כך - המלון שלנו מוקם בקרבת האוניברסיטה, והסטודנטים החליטו לצאת להפגנה. חרה להם שכל נושאי המשרות הבכירות באוניברסיטה הם בני דינקה - הקבוצה האתנית הגדולה במדינה. תוך דקות מתחילת ההפגנה הוגפו דלתות הברזל וננעלו במספר בריחים כל החנויות הסמוכות ובעליהן נעלמו. תוך דקות, הגיעו אותם לובשי מדים, חסמו כבישים ודרכים, ירו מספר יריות באוויר, ולבסוף - פיזרו את הסטודנטים וסגרו את האוניברסיטה עד להודעה חדשה.
הדינקה, שבמסורת עתיקת ימים היו רועי בקר וצאן וחיו בשטחים נרחבים במרכז המדינה, היו אלו שנשאו בחלק ניכר מהמאבק לעצמאות של הדרום הנוצרי מהצפון המוסלמי. כעת, אנו מבינות, הם נושאים בכל המשרות השלטוניות - ולטענתם קיבלו זכות זאת בצדק - בשנים רבות של לחימה. בכך הם מנציחים במדינה החדשה את הטעות הפטאלית שכבר נעשתה במקומות אחרים באפריקה - של אפליה שבטית בוטה, שבמוקדם או במאוחר תעורר התמרמרות - מתכון בטוח לאי יציבות פנימית. אני שומעת מאנשים רבים טענה חוזרת: הללו, שרי ממשלה ופקידים רמים, נוהגים בזלזול יתר באלו שחזרו לדרום סודן אחרי שבתקופת המלחמה ברחו ממנה, ואפילו הם דינקה. לטענת הפקידים הללו הזכות לשלטון מגיעה למי שנשאר פה ונלחם, ולא לאלו שברחו.

האירוע באוניברסיטה היה יוצא דופן בהתנהלות היומיומית של העיר. באופן כללי שקט בעיר ובטוח מאוד להסתובב בה. בכבישים שועטים מאות רכבי 4X4 יקרים בהם נוהגים בכירי הממשלה ונציגי סוכנויות הסיוע. העם מתנהל בתחבורה ציבורית, רכבי ואן המתמלאים ונוסעים, והמגיעים לכל מקום. אנו משתמשות בכלי התחבורה היעיל ביותר: 'טקסי' אופנוע הנקרא כאן בּוֹדה-בּוֹדה. האופנועים משנעים אותנו לכל מקום במהירות ביעילות אך חשוב לא פחות - יוצרים במסעם תנודת אויר קלה שמאפשרת התנדפות זמנית של הזיעה הניגרת מאיתנו כל העת.
אנו נעות בכל רחבי העיר למפגש עם דרום-סודנים ששהו בישראל ושבו לכאן. הוותיקים שבהם חזרו כבר לפני שנתיים והאחרונים - בשבועות אלו ממש. סיפורי חיים נפרשים ונגלים. סיפורים של עזיבה, הגירה, שהות של שנים בארצות אחרות שישראל הייתה בהם התחנה האחרונה. באופן גורף (למעט שני גברים שנתפסו הולכים ברחוב והוכו נמרצות לפני שהצליחו לשלוף מכיס חולצתם את אישור השהייה) איננו שומעות תלונות על ישראל. באופן כללי כל המרואיינים, גברים ונשים, שחלקם למדו ומדברים עברית - היו מרוצים בארץ. וכאן? בדרום סודן, האם הם מרוצים?
אני מתרשמת שהתשובה לשאלה זו איננה נעוצה במצבם בישראל, ולא באופן בו חזרו או הוחזרו לכאן. התשובה, כה בנאלי, נעוצה באישיותם הפרטית: בעלי האופי היָזָמי שבהם - הסתדרו. חלקם עוסק בחקלאות, יש מי שפתחו עסקים קטנים: חנות לטעינת טלפונים ניידים, מועדון חברים בו ניתן לצפות במשחקי כדורגל וסרטים, חנות מכולת קטנה, אינטרנט קפה..
רבים אחרים, מרגישים אבודים. הם מתגעגעים לישראל בה עברו ממסגרת למסגרת (מחנה המעצר בקציעות אל בתי המלון באילת) באופן מאורגן, באופן בו לא נאלצו לחפש את פרנסתם בעצמם.. כעת, עם שובם הביתה אחרי שנים מחוץ לארץ הזו, הצורך למצוא בעצמם פרנסה - מקשה עליהם.
[אגב, מבלי שעשינו מדגם מייצג מצטיירת תמונה בה בעלי האופי היזמי היו כאלה גם בארץ - הם ויתרו על ה'הובלה המאורגנת' לעבודה במלונות ומצאו עבודה בעצמם עבודה שהכניסה להם כסף רב ואפשרות לחסוך, זאת לעומת אלו שנלקחו למלונות ולא הצליחו לחסוך כלל (זוהי שאלת למה גדולה! כמה שילמו להם? כמה ניכו ממשכורתם על אוכל ולינה? למה לא חסכו?). זוהי נקודה למחשבה - אולי יש לתת למגיעים לישראל לחפש ולמצוא עבודה בעצמם, להתדיין עם המעסיקים על תנאי העבודה, לפתח בהם עצמאות שתעזור להם אחר כך, בשובם למולדתם.]
את כל האמור לעיל יש לחדד, וראשית בנוגע לישראל:
התרשמתי, שהגורם רב המשמעות ביותר המקשה על קליטתם שוב במולדת היה - התנאים הטובים להם זכו בישראל. הנגישות לחשמל, למים זורמים, לגני ילדים ולבתי ספר, לעבודה קבועה שמכניסה כסף כל חודש - דברים שבעולם שלנו הם מובנים מאליהם ונחשבים ל'תנאים בסיסיים' להם זכאי כל אחד - עבור רבים באפריקה (ולא רק בדרום סודן) אינם מובנים מאליהם כלל ואינם נחשבים לחלק מאיכות החיים הבסיסית להם זכאי כל אדם. וכך, בעוד בישראל הם זכו למינימום שבמינימום האפשרי, עדיין הפער בין מה שזכו לו בישראל לבין רמת החיים בבית - לחלקם - זהו פער בלתי נסבל. זהו פער שרק בעלי אידיאלים שחזרו מתוך רצון כן להיות שותפים לבנייתה של מולדת חדשה - מוכנים לספוג אותו.
וכאן, בסודן:
למרות שרבים מהדרום-סודנים ששהו בישראל הגיעו אליה מכפרים ועיירות נידחות הפזורים ברחבי המדינה - הרי שעם שובם 'הביתה' (חלקם לאחר 18! שנות היעדרות, ולהם ילדים שרגלם מעולם קודם לא דרכה בדרום-סודן), רק חלקם חזר באמת לכפי מוצאם בהם עדיין נמצאים קרובי משפחה בדרגה כזו או אחרת היכולים לרפד את קליטתם בבית אחרי שנים רבות של היעדרות. רבים מהם נחתו בג'ובה - העיר ה'מודרנית' במדינה והעדיפו להישאר בה (אני תוהה - הכי קרוב לרמת החיים בישראל?) . ובעצם, הם 'מהגרים' או 'תלושים' במדינה שלהם עצמם.
אבל זו רק מקצת הבעיה. אנו מגלות בתדהמה שבדרום-סודן, מדינה חדשה הנמצאת בתנופת בנייה ופיתוח, שמוזרם אליה הון עתק בידי אירגוני הסיוע - רוב העבודות נעשות על ידי זרים: אירופאים וקנייתים משמשים כיועצים בכירים בכל דרגי הבירוקרטיה והממשלה. אוגנדים, משפרי תעסוקה, עוסקים בכל מקצועות המעמד הבינוני הנמוך: ממלצרים במסעדות, טבחים, מכונאים, נהגי תחבורה ציבורית וכד'. אתיופים ואריתראים פתחו בתי מלון קטנים ועובדים בניקיון ושירותים.
עבודה יש, ובשפע. ומי אינו עובד ? הסודנים!
החוזרים (ולא רק מישראל) מתלוננים: אנו אמנם יכולים לעבוד, אבל כל עבודות הכפיים (מלצרות, מלונאות וכד') מכניסות פחות מדי כסף. איננו יכולים להתפרנס היטב מעבודות אלו. וכך, בעוד אזרחי מדינות שכנות נוהרים לכאן כדי לשפר את מצבם הכלכלי, בעלי הבית בטלים ממלאכה ומתלוננים.
המנהלים (הזרים) של בתי מלון ומסעדות מתלוננים אף הם: אנחנו מוכנים להעסיק סודנים, אבל בתוך חודש מיום קבלתם לעבודה הם מתנשאים ואומרים לנו - "מי אתם, הזרים, שתגידו לנו מה לעשות? זו הארץ שלנו...” ואנחנו, איננו רוצים לריב. אנחנו לכן מעסיקים זרים אחרים.
המפגשים עם החוזרים נוגעים ללב. הן סיפורי ההצלחה בקליטה והן סיפורי הכישלון. המפגשים הללו מעוררים למחשבה. הם, ולא רק החום המרקיע שחקים בזמן הפסקת החשמל, אינם מניחים לי לישון טוב בלילה. מסתבר לי שתחושת אי הנוחות, שבתחילה הייתה גופנית בלבד הופכת להיות גם רגשית, ככל שמתרבות השיחות עם השבים הביתה.
איש אחרי איש, אישה אחרי אישה, מפגש עם ילדים שדוברים עברית כשפת אם - עולה על פני השטח המורכבות של חייהם. המורכבות בחיי פליטות והגירה ומולם - המורכבות בתהליך הקליטה והטיפול מצד המדינה הקולטת. ולמרות האמור לעיל, על שביעות רצונם של הסודנים בישראל, עולה ומטרידה אותי, מציקה לי השאלה, האם מדינת ישראל יכולה הייתה לטפל יותר טוב באותם אנשים, פליטי מלחמה, שעברו תלאות רבות עד שהגיעו אלינו, ששמו מבטחם בנו ובליבם משאלה אחת - לישון טוב בלילה מבלי שאנשי מליציה אחת או אחרת יפרצו בבעיטה את דלתם וישדדו/יאנסו או יהרגו אותם. משאלה כה בסיסית.
אני תוהה בכנות מה על מדינת ישראל לעשות? כיצד, והאם, ניתן לטפל בפליטים באופן כזה שמחד ישמר כבוד האדם שלהם (טיפול רפואי, חינוך לילדים) אך מאידך - לא יהפכו את ישראל לביתם ותוך כדי שהות פה יפנימו שזוהי נקודת המתנה בלבד, המתנה עד שישקוט המצב ותוכשר הקרקע לשיבתם הביתה, למולדת.

ולסיום:
בעת שהותנו בסודן, התקיים בישראל מבצע 'שיבה מרצון' (במהלכו פוטרו עובדים סודנים מעבודתם בבתי המלון באילת בהתראה של פחות מחודש - בניגוד לחוק, וללא פיצויי פיטורין - אף זאת בניגוד לחוק, וזורזו לארוז ולחזור לסודן) במהלכו הציעה מדינת ישראל סכום של כ 1000 אירו לכל אדם בוגר שיחזור לסודן עד תאריך מסוים.
מחווה זו, שנראית על פניה נדיבה - בעצם נותנת להם 'דג'. בהגיעם לסודן הם חולקים במנת ה'דג' הזו עם בני המשפחה שבאים לקבל את פניהם ומארחים אותם לתקופת ההסתגלות - והסכום בעצם אינו מספיק. האם לא כדאי לתת להם 'חכה'? כלומר, התראה ממושכת מספיק לפני 'החזרתם מרצון' ובזמן זה שליחתם לקורסים ללימוד מקצועות ידיים (ענפי הבנייה השונים, חייטות, נגרות, מכונאות, מסגרות, אחיות, ספרות, רצענות, תיקון טלפונים סלולריים, שענים וכד'). חזרתם לסודן עם כלי העבודה הדרושים לפתוח עסק, עשויה להעמידם על הרגליים באופן מוצלח יותר.

טיולים הקשורים למאמר