"נתחיל מההיסטוריה", אומר פרגב מרטירוסיאן, האכיבישוף של נגורנו קרבך בפגישה עם עיתונאים ונציגת אקו, "בשנות ה-30, כשאזרבייג'ן הסובייטית שלטה בנגורנו קרבך, היא סגרה את הכנסיות והמנזרים". גם מוסד הבישופות נסגר, ונפתח מחדש רק ב- 1989. באותה שנה, הממשל המקומי של נגורנו קרבך בחר להתנתק מאזרבייג'ן והחלה מלחמת נגורנו קרבך, שנמשכה עד 1994.
"מאז כבר הספקנו לבנות עוד כנסיות ומנזרים, וכעת הם 2000 במספר", אומר מרטירוסיאן, "במהלך 60 שנות קומוניזם איבדנו ידע דתי רב, אבל לא את האמונה. כעת אנו פועלים כדי להחזיר את הדת לקהילה". לדבריו, כיום פועלים 15 כמרים שחולקים את זמנם בין אירועים רבים ועורכים מיסות בכנסיות הרבות של המחוז. מדובר בצוות קטן לעבודה כה רבה. אך בתקופה של גלובליזציה, ובמחוז בו עד לא מזמן כמרים נשלחו לסיביר – מדובר בהתעוררות.
בנגורנו קרבך, הנצרות היא חלק משמעותי מההיסטוריה. נגורנו קרבך קיבלה על עצמה את הנצרות עוד במאה הרביעית, עקב פעילות מסיונרית ענפה של כמרים ארמנים. הבולט מביניהם היה הקדוש גריגורי המאיר, שהגה את האלפבית הארמני.
לא קלה היתה כניסתה של הנצרות למחוז. טרם הנצרות, הדתות הנפוצות בקווקז היו הדתות הפגאניות. מי שהעז להטיף לנצרות בימיה הראשונים- מצא את מותו על ידי התושבים הפגאנים. למרות זאת, מאז ועד היום, הנצרות נותרה הדת העיקשת ביותר במחוז.
הכנסיות שנבנו מאז ועד היום הן עדות לכך. מנזר אמראס למשל הוא המנזר הראשון שנבנה ועודנו עומד, וההיסטוריה שלו מעידה על תהפוכות האזור. הוא הוקם במהלך המאה הרביעית. במהלך מלחמת ארמניה - פרס של המאה ה-5, הכובשים הפרסים זרעו הרס במנזר אמראס וניסו להחזיר את התרבות הפגאנית לאזור, וללא הצלחה. בשנת 821, ארמניה נכבשה על ידי הערבים, ושוב נבזז מנזר אמראס. המנזר נבנה מחדש על ידי הנסיך אסאיי, שנלחם באומץ נגד הכובשים, אך ב-1223 אמראס שוב נשדדה על ידי הכובשים המונגולים. אחריה, מנזרים נוספים נהרסו בזה אחר זה על ידי גדודיו של טימורלנד. לפי האגדה, לאחר שהחריב את אמראס, טימורלנד ציווה על חייליו להסתדר בשורה באורך של קילומטרים מהמנזר עד לנהר אראס. החיילים לקחו את האבנים שהתגוללו מהמבנים ההרוסים, העבירו אותם מיד ליד והשליכו אותם לנהר כדי לבנות את הגשר. ברגע שהכובשים עזבו את המחוז, התושבים מיהרו לנהר, החזירו את האבנים ובנו את המנזר מחדש.
לכנסיות אחרות יש היסטוריה דומה. מנזר דדיונק למשל קרוי על שם הקדוש דדי, תלמידו של השליח תדיאוס, שהפיץ את הנצרות במזרח ארמניה במאה הראשונה לספירה. גם הוא תדיאוס נהרג על ידי הפגאנים כאשר הטיף לנצרות. כנסיית דדיונק שימשה כמקום מחבואם של כנופיות שודדים רבות שבאו יחד עם הכיבושים המוסלמיים והמונגוליים, ובין לבין. מנהגם של כנסיות ארמניות לאחסן כלי זהב הפכו אותן למטרה קלה. מסיבה זו ואחרות, עד שנות ה-90 דדיונק כפר הפכה לתל חורבות.
הכנסיות האלה חשובות לא רק בגלל משמעותן הדתית, אלא גם הפוליטית. הן מייצגות את הרוב הנוצרי-ארמני שישב בנגורנו קרבך, זה ששאף להתנתק מאזרבייג'ן, ואשר אינו רואה את עצמו כחלק מאזרבייג'ן. זאת למרות שנגורנו קרבך ניתנה לאזרבייג'ן על ידי הסובייטים, ולמרות שהעולם מכיר בנגורנו קרבך כמחוז אזרי שנכבש על ידי ארמניה. משום כך, במלחמות של המאה ה-20, המונומנטים הדתיים הפכו למטרה.
חלקם נהרסו בשנות ה-20, טרם כניסת השלטון הסובייטי. באותה תקופה היו עימותים אלימים בין הארמנים לאזרים שישבו בנגורנו קרבך. העימותים לא פסחו על העיר שושה, שאוכלוסייתה היתה מעורבת. במרץ 1920 כנופיות אזריות שרפו והרסו את הרובע הארמני של שושה, ורצחו את רוב תושביו הארמניים. שלושה מחמשת הכנסיות של שושה נהרסו על ידי הכנופיות. לאחר מכן, כאשר נגורנו קרבך היתה תחת שליטתה של אזרבייג'ן הסובייטית, כנסיות ומנזרים נסגרו, והחלו להתפורר – בעיקר מהזנחה וחוסר שיקום.
במלחמת נגורנו קרבך של שנות ה-90, הצבא האזרי נהג להפגיז מונומנטים נוצריים. שוב מנזר אמראס ספג הרס, וגם מנזר גנדזסר. אך ההרס לא היה מנת חלקן של כנסיות בלבד. כאשר הכוחות הארמניים כבשו מחדש את שושה ב- 1992, הם הרסו שתיים משלושת המסגדים המקומיים.
מסיבה זו, נציגים פוליטיים משני המחנות נוהגים להזכיר את המונומנטים הדתיים, או נוקטים בצעדים סמליים הנוגעים למקומות הללו.
ב-1994, לאחר המלחמה, החלו עבודות השיקום של מנזר דדיונק על ידי איש עסקים ארמני-אמריקאי. השיפוצים נמשכים עד היום. המסגד הראשי בשישה עובר שיקום בשיתוף פעולה עם ארכיטקטים מאיראן. גם באזרבייג'ן נעשו מאמצים רבים לשקם את הכנסייה הארמנית של באקו. אישים פוליטיים נוהגים להצהיר על מאמצי השיקום הללו, ויש להם אמירה. בעצם, כל צד אומר: "ידינו מושטות לשלום. אפילו שיפצנו את בית התפילה של הצד השני, למרות שהוא בוחר ללבות את הסכסוך".
שני הצדדים נוהגים גם לדרוש שמישהו יתן את הדין על הרס המונומנטים של העבר. למשל, שגריר אזרבייג'ן בלונדון הביע את דעתו בטור לגרדיאן, בו טען שארמניה פועלת להרס המורשת האזרית בנגורנו קרבך. לדבריו, אזרבייג'ן ביקשה מספר פעמים לשלוח לנגורנו קרבך משלחת שתבדוק את מצב השימור של המונומנטים האזריים. ארמניה סירבה. כמו כן, ב- 2010 הפרלמנט האירופי דיווח על שוד במוזיאונים, הרס מונומנטים אזריים, ניסיון לשנות עובדות בשטח ולכתוב מחדש את ההיסטוריה של המקום. מסיבה זו, אזרבייג'ן ביקשה מאונסק"ו מספר פעמים שיתבצע ניטור של האתרים והביעה את מורת רוחה.
למרות שמונומנטים דתיים מוזכרים במחלוקות בין הצדדים, מלחמת נגורנו קרבך לא נחשבת כמלחמה דתית. "המלחמה אינה דתית", אומר הבישוף מרטירוסיאן, "אנו נלחמים על הזכות להחזיק בכנסיות שלנו וללמוד את השפה וההיסטוריה שלנו. אלו זכויות אדם בסיסיות".
בינתיים, גל התיירות המתחדשת פוקד גם את הכנסיות של נגורנו קרבך, ומרוויח ממעשי השיפוץ. עבור התיירים, זוהי הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה הקדומה והייחודית של המקום, ולצלם. עבור המקומיים, מדובר באבני דרך חשובות, זהות לאומית ואישוש לעמדתם ההיסטורית, עליה הם נלחמים.