הנזירים והנזירות של מיאנמר (בורמה)

מאת ליאור עלמא וקסלר

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

צילומים: ליאור עלמא וקסלר

למעלה מ-90% מהבורמזים הם בודהיסטים. מתוך אוכלוסייה של 55 מיליון איש 10% הם נזירים רשומים, ולצדם יש עוד כמה מאות אלפים של נזירים "זמניים", "נזירים בכתות איזוטריות ולא רשמיות" ונזירים שאינם יושבים במנזרים. כלומר, סביר להניח ש-15% מהאוכלוסייה הם נזירים ונזירות.

את הצעד הראשון לנזירות עושים כבר בגיל 7 באחד הטקסים החשובים ביותר בודהיזם הבורמזי. זהו "טקס מעבר" (שין ביו Shinbyu). הטקס מיועד לבנים, והוא נחשב חשוב ומכובד מעין כמוהו להורים!! משהו כמו בר מצווה (או ברית מילה). הרעיון מאחורי הטקס הוא שהבן מקבל על עצמו ללכת בעקבות הדוגמה של גאוטמה שקיימוני (זה שהפך להיות בודהא – מואר). הטקס הוא כמו כל הטקסים בבורמה: תהלוכה צבעונית ושמחה, תזמורת ושירה, מלבושים יפיפיים, ברחובות ואל המקדשים. הבן החוגג לבוש כסגפן ומדמה עצמו לגאוטמה שקיימוני שהיה נסיך, עזב את חייו העשירים והמפונקים ואת הארמון וכל מה שכרוך בו, והלך לחפש פתרון ועזרה לבני האדם; פתרון מהסבל (Dukkha) ומהאנאטה (Anatta). הילד בן ה-7 מתחייב בטקס לשמור על העקרונות הבסיסיים של הבודהיזם, ולאחריו הוא אמור להישאר בבית 3 חודשים (או יותר) וללמוד את תורת הבודהא. בעצם זו ההזדמנות הראשונה שלו להצטרף לנזירים (סאנגה) (ועוד תהיה לו הזדמנות נוספת בגיל 20); משפחות קשות יום (והן הרבה מאוכלוסיית מיאנמר) מנצלות הזדמנות זו ושולחות את הילד למנזר, שם יזכה לחינוך וגם ללבוש ולמזון.

צריך להבין, מיאנמר היא מדינה מאוד בודהיסטית והאנשים בה מאוד מאמינים. הבודהיזם הבורמזי הוא תת זרם של הבודהיזם הטרוואדי ("תורת האבות"), כשהוא מעורב באמונות עממיות ובשרידי אמונות קדומות, כמו עבודת ה-נאטים. נזירים ואנשים מאמינים מבצעים שתי פרקטיקות עיקריות: מריט (Merit) וויפאסאנה (Vipassana קרויה כאן וייזה Weizza). פרקטיקת המריט, המקובלת והנפוצה יותר, דורשת התמודדות עם "חמשת הרגשות המטרידים" (בורות, כעס, תשוקה, גאווה, קנאה) כדי להפסיק לסבול בחיים האלו ולהגיע להארה; ואם זה אינו מצליח והדרך להארה ארוכה ורחוקה, אז לפחות להאדיר ולהעריך את העשייה הטובה (דאנה Dana) בחיים הנוכחיים. למעשה זו גרסתה החדשה של הבודהיזם הבורמזי, שעבר הרבה תהפוכות, והיא רק בת 200 שנה. ההיסטוריה מספרת שכתבים הבודהיסטים נשלחו לאזור ע"י המלך ההודי אשוקה כבר ב-228 לפני הספירה ואחרים הגיעו מהממלכה הסינית ליו יאנג (Liu Yang) ויצרו כאן מפגש פרקטיקות ונוצר הבודהיזם של בורמה. אך בודהיזם זה המשיך וספג גם השפעות מהבודהיזם הארי (Ari Buddhism), כמו הנאגות והבודהיסטוות, ומזרמים שהגיעו מסרי לנקה ומתאילנד. הפרקטיקה השנייה, הוייזה ("הסתכלות פנימה לאמת ולטבע של המציאות") מגדירה את הדוקהא: סבל, חוסר מרוצות, אנאטה "חוסר אני", ואניקה "ריקנות", והעבודה של המאמין היא הצלילה אל האני ועבודה שם.

במאה ה-11 מאומץ הבודהיזם ע"י ממלכת באגאן, אחת הממלכות המפוארות שהתקיימו בצפונה של מיאנמר. עם כיבוש ממלכת המון ע"י הבאגאנים מתווסף לקאנון הבודהיסטי הטיפיטאקה (Tipiṭāka) – אחד הכתבים החשובים והמכוננים. זה היה אחד האמצעים לצרף את אנשי המון לבודהיזם של באגאן ועם זאת ליצור מהפכה דתית. עם זאת, המשיכה גם פרקטיקת הבודהיזם הארי ועבודת הנאטים. בעקבות המהפכה נבנו בתקופה זו בבאגאן אלפי מקדשים, סטופות ובמות מקודשות, דבר שהמטייל במיאנמר לא יכול שלא להתרגש מכך.

מסורות בודהיזסטיות חדשות הגיעו עם הפלישה המונגולית ה-1 (1287) – בודהיזם למהאיסטי (שאנחנו מכירים כבודהיזם טיבטי) ועם המלחמה עם סרי לנקה ואיותאיה במאה ה-14 – בודהיזם דרומי. בקיצור כל ממלכה הוסיפה או שינתה את המחשבה הבודהיסטית ואת הפרקטיקה הנילוות לה בבורמה. אותו "אימון מדיטטטיבי" שהיה חלק מהפרקטיקה הדתית נעלם במאה ה-10, והוא "הוצג" לבודהיזם הבורמזי מחדש במאה ה-18 כחדשנות של קריאת טקסטים, כמו הסותא סאטיפאטתאנה (Satipatthana Sutta) והתפתחה במאות ה-19–20 לעבודה שיוצרת השתנות של המוח (כמו במיינדפולנס). זה היה בסיס לתורות הוייפסאניות והמיינדפולנס של המאה ה-20, ומכונה בעולם המערבי "הטראוואדה החדשה" (כשהסוטרות כבר לא ממש מקבלות בה מקום).

נחזור לנזירות. ממלכת טאון גו (Taungoo) כבשה את ממלכת המון ב-1752, והן הפכו יחד לממלכה האחרונה – ממלכת קון באונג (Konbaung). אז יוסד מעמד הנזירים "ת'ו דהאמה" (Thudhamma) כפי שאנחנו מכירים אותו היום: מעמד שאינו בתוך ההירככיה של הקסטות הרגילות, לא כפוף לאף אחת או נחות מאף אחת.

בממלכת קון באונג חודשו הקשרים עם סרי לנקה, וההשפעה הדתית לא איחרה לבוא. המלך מינדון מין העביר את הבירה למנדליי, אליה הגיעו נזירים רבים (חלקם הגדול ברח מהקולוניאליזם הבריטי), תמך בכינוס הבודהיסטי ה-5 ב-1871 בו הוחלט להעתיק מהכתבים הקדושים הקדומים מילה במילה ולא לפרש, וכך נוצר מקדש הקודאו "הספר הגדול בעולם" בו כל אסטלה מכילה דף מן הספר. מי שממטייליי ירצה לבלות בקריאתו ויקדיש לכך 8 שעות רצופות ביום – אז הוא יסיים כעבור 450 ימים. בעקבות הכינוס ה-5 תורגם הקאנון הבודהיסטי המקורי לבורמזית של אותם ימים. זה נשמע לא רציני, אבל יש לזכור שהקאנון תורגם בעבר לשפות מקומיות, ומהם המשיכו לתרגמו שוב ושוב, וכך הוא השתנה והתעוות ללא הפסק והתוצאה היתה קאנון מאוד לא קרוב למקור!

תחת המשטר הקולוניאלי (1885–1948) לא נחשבו הנזירים למוגנים, והדת לא קיבלה חסות שלטונית כלל. הנזירים החלו לעסוק בפעילות פוליטית אופוזיציונרית בשל כך, השתתפו בעצרות ובהפגנות, וכמובן בדיונים שונים, למרות שהם בדרך כלל נמנעו מזה. הידוע שבין הנזירים הפוליטיים הוא יו דהאמאלוקה (U Dhammaloka).

עם קבלת העצמאות ב-1948 הורתה הממשלה על תמיכתה בבודהיזם ובנזירות, וב-1954 ראש הממשלה יו נו (U Nu) אירח את הכינוס ה-6 של הבודהיזם בפגודת קאבה איי (Kaba Aye) שביאנגון בו השתתפו 2500 נזירים וייסד את האוניברסיטה הבודהיסטית הראשונה.

היום עיקר הנזירים הם מבני באמאן (הרוב באוכלוסייה), אבל גם מקבוצות אתניות קטנות, כמו בני שאן, רקין, מון, קארן, זו, הפאו (Pao), הפא לאונג (Pa Laung), הלאהו (Lahu) והווה (Wa) וסינים. הם מצטרפים לאחד מ-9 המסדרים המורשים בבורמה. שני המסדרים האורתודוכסיים הגדולים הם ת'ו דהאמא (Thudhamma Nikaya, 88% מהנזירים) ושווג יין ניקאיא (Swegyin Nikaya, 7%). לצד מסדרי הסאנהגות הגדולים יש כתות איזוטריות, שאינן מוכרות ועפ"ר יש בהם פרקטיקות מעולם הכישוף, הקסם, האלכימיה. מסדרי נשים נזירות (Bhikkuni) לא הותרו בחוקה החדשה, ויש להן מקום במסדרים הקיימים – אין בהם הבדל נשים וגברים! הנשים יוצרות להן נישה משלהן בתוך המסדרים והמקדשים, המכונה Thilashin "בעלות מוסר" או Sayale "מורה קטנה".

לסיכום, בורמזים בודהיסטים שולחים את ביניהם למנזרים כדי לקבל חינוך, ועם קריסת הכלכלה הבורמזית הגיעו ילדים רבים ממשפחות קשות יום למנזרים, כשהם לא נדרשים לשלם דמי חינוך (וניתנו להם מגורים, מזון וספרים חינם). הם לומדים את הקאנון הבודהיסטי ואת חיי בודהא (כמודל), את 550 הסיפורים הג'אקאטיים (Jakata) ומתרגל את 227 עקרונות של חוקי הנזירות. מי שמלמד הם נזירים, צעירים וותיקים, למדנים ומיסיונרים. עם הצטרפותם למנזר הם מקבלים שם בודהיסטי חדש, וזה נחשב לכבוד גדול. רוב הנזירים לובשים גלימה חומה או אוכרה והנזירות ורוד, מגלחים את ראשם, לובשים של אוכרה ומחזיקים קערת מתכת. כל בוקר (ויש מסדרים שזה בשעה אחרת) יוצאים הנזירים בתהלוכה אל שכונות, אל אזורים שונים, כדי לקבל תרומה – אוכל, לבוש, כסף, וכל דבר שיועיל להם. לאיש הבורמזי זה כבוד לתת לנזירים, גם אם על שולחנו אין הרבה אוכל.

כך שגאוטמה שקיימוני לא העריך כמה הפילוסופיה שלו תועיל לבני האדם, ונדמה שאם הוא היה מסתובב במיאנמר של היום הוא היה מרוחה ושמח. הבורמזים חוגגים  את יום הולדתו של בודהא (כלומר יום הפיכתו מאדם רגיל ששמו גאוטמה שקיימוני לאדם מואר "בודהא") ואת יום מותו (פאריניבאנה) שקרה אחרי שהגיע להארה. ליום הזה קוראים וסאק (Vesak) "הירח המלא של מאי", והוא החג השני בחשיבותו! זהו יום  שמשקים במלאן מים את עץ הבודהי.

 

הדת המרהיבה והססגונית מחכה במלוא הדרה למי שיוצא לטייל עמנו במיאנמר!!

טיולים הקשורים למאמר