המצב היה בכי רע. האופנוע היה שקוע במי הנחל עד למושב וסרב לזוז. ניסיתי לדחוף אותו קדימה, אחר כך אחורה אבל הוא רק הלך ושקע. לא היה לי כח. הכתף כאבה לי מההחלקה שהיתה ביום הקודם. בועות אוויר צפו בעליזות, כאילו לועגות לי, "נראה אותך יוצאת מזה". נראה שהפעם באמת הצלחתי להסתבך. החול הרך המשיך לסגור על הגלגלים עד שרק ידיות הכידון בצבצו מעל פני המים. התבוננתי לעבר הסבך שצמח פרא סביב ונזכרתי בתנינים. כדאי לצאת מפה מהר. אבל איך? מה אני בכלל עושה כאן? בעטתי בערימת הברזל והאופנוע נשכב על צידו. התחלתי להיאבק במים ובאופנוע. צללתי ומשכתי בגלגל הקדמי, מנערת מעליו את החול ומסובבת אותו על ציר הגלגל האחורי השקוע. עליתי לשאוף אוויר ועוד צלילה ומשיכה מתחת לפני המים, הפעם את הגלגל האחורי. חלפה למעלה משעה לפני שהצלחתי למשות את המכונה ולהעמידה על היבשה. ניסיתי להתניע ולאחר שכל הניסיונות נכשלו התחלתי לפרק. כמה שידעתי, כמה שיכולתי. ניקיתי, סחטתי, החלפתי פלאגים. שוב ללא תוצאות. החשיכה התחילה לרדת והבנתי שנתקעתי. לבדי על גדת נחל מבודד, עשרות קילומטרים משביל העפר הראשי של חצי האי קייפ יורק השומם והפראי.
טיול בלתי נשכח אל מרחבי היבשת החמישית - הטיול המקיף לאוסטרליה עם אקו טיולי שטח >>>
ארבעה חודשים קודם לכן קניתי בסידני אופנוע דו שימושי ויצאתי צפונה, לאורך החוף המזרחי. לא היתה לי שום תוכנית, פשוט רציתי לנדוד. כך התחיל מסע בן שנה, מסע בן 27,000 קילומטרים על גבי שלושה אופנועים. כשחיפשתי אופנוע בסידני נתקלתי בהרבה מכונאים שבחנו אותי בפקפוק, מגלים שאני בחורה לא גדולה וחזקה במיוחד - לא בדיוק קרוקדיל דנדי, ואז שאלו: "למה את חושבת שתצליחי לרכב על הדיונות ולחצות נהרות ודרכי עפר בלי נסיון רכיבה על אופנועי שטח?", עניתי שאלמד מהניסיון. "ואם תתקעי בביצה או על שביל נידח כשהישוב הקרוב מרוחק 500 קילומטרים?", הסברתי שאשתדל לא לבכות. "את יודעת לתקן את האופנוע, להחליף צמיג או לנקות פילטרים?", האמת שלא ממש. "יש לך תוכנית מסע?'" המ.. כחכחתי בגרוני ושתקתי. "ההורים שלך יודעים שאת כאן בכלל?". החבר'ה האלו נתנו לי לחשוב שאני מטומטמת גמורה והעמידו אותי בסימן שאלה - אולי באמת אני לגמרי טועה? ניסיתי להסביר את הדגדוג שקורא לי לצאת לדרך. שמה שנתפס עבורם מסוכן - אותי מרגש. הרוב לא הבינו על מה אני מדברת. כינו אותי נאיבית, טיפשה, פמיניסטית, אמיצה או הרפתקנית. מבחינתי - כל מה שרציתי היה לרכב כמה שיותר רחוק לכמה שיותר זמן והכי עמוק שאפשר להגיע במסע שכזה. קניתי אופנוע קטן, ימאהה XT 250 סמ"ק. תחושות חוסר בטחון, התרגשות וציפייה התערבבו. הייתי רגע לפני החופש הבלתי מוגבל, ההחלטות הרגעיות בעולם חדש ומלא גירויים. בחודשים הבאים הרגשתי לא פעם שאני יותר שחקנית בסרט מאשר דמות אמיתית בעולם שהוא לא רק עננים, שני גלגלים ודרכים אדומות אינסופיות שיובילו אותי למחוזות קסם אבל כמובן שזו תחושה שקרית, הסכנות אורבות בדרכים והייתי צריכה להיזהר ולהימנע מלעשות מה שנחשב אז בעיני למסוכן, מטופש או חסר אחריות ושעלול לעלות לי ביוקר.
אחרי כארבעה חודשים הגעתי לקיירס. מזרחית לה שוחים כרישים בין האלמוגים של מחסום השונית הגדול, ממערב חיים האבוריגינים ביערות הגשם שבהרים ובצפון מתפרש חצי האי קייפ יורק. ארץ השמים הפתוחים. שני אופנוענים שפגשתי בפארק הקראוונים היו הראשונים שסיפרו לי על חצי האי - שטח שומם בן 180,000 קילומטרים רבועים אשר חוצה אותו דרך חתחתים עד לנקודה הצפונית ביותר ביבשת - פג'ינקה. שבעה חודשים בשנה האזור מוצף בעקבות גשמי המונסון ולא ניתן לעבור בו יבשתית. בחורף, אותם שטחים עצומים יהפכו צחיחים ומשמימים, סופות הברקים יגרמו לדליקות ענק ועננים קודרים יתגלגלו ויחשיכו תוך דקות את הג'ונגלים הצפופים והסוואנות המלאים בנחשי פיתון, סוסי בר, יונקי דבש, תנינים, מרבצי נחושת וזהב. זוהי אדמה של קסם, אמונות, טקסים, מלחמות עקובות והיסטוריה סוערת. מה עוד אפשר לבקש מהרפתקה? הסיפורים היו מרתקים ואיומים. מיד החלטתי להעפיל צפונה.
במשך כשבוע הכנתי את האופנוע לדרך הקשה. תיק האוכף היה מלא במכלי דלק ושמן, אוכל מיובש, כלי עבודה לאחזקת האופנוע וציוד מחנאות. התבוננתי במפה. אין הרבה נקודות יישוב. מספר עיירות בתחילתה של הדרך ועוד כמה פונדקים בודדים בהמשך, מאות קילומטרים של שממה בין פונדק לפונדק. המדריך התרה: "מטיילים היזהרו: חלומות יכולים להפוך במהירות לסיוטים בעולם זה של ניגודים קיצונים".
בצדי הדרכים התנשאו תילי טרמיטים בגבהים של עד עשרה מטרים, מזדקרים לשמים השחורים ומשווים למקום אווירה של בית קברות. על גבי מעבורת חציתי את נהר הדיינטרי. שביל פודרה חלקלק התפתל מעלה בתוך יער צפוף, שריד ליערות הגשם שכיסו לפני 50,000 שנה את רוב שטחה של אוסטרליה. היום הם תופסים פחות מחצי אחוז משטח היבשת. עם שקיעה הגעתי לבלק מאונטיין. אגדה אבוריג'ינית חלודה על פח, סיפרה על שני אחים שרבו על ליבה של בחורה יפיפייה, כמובן. הן תמיד יפהפיות באגדות. הריב יצר את עמק סלעי הבזלת והביא למותם של השניים, אחד ביד השני. כשהרוח נושבת, אפשר לשמוע את הנערה מבכה את מות אהוביה, קונן המספר. יער אורנים הקיף את העמק השחור וקשת נמתחה מעל לכל. השמש חדרה מבעד לעננים והאוויר היה מלא בתחושת התחדשות שאחרי הגשם. טוהר, רעננות, ניקיון ולעזאזל, גם קור מקפיא. התעטפתי בעוד סוודר ושביל כורכר הכניס אותי לקוק טאון. בשנת 1600 עגנה על חופי חצי האי ספינה הולנדית. אלו היו ככל הנראה האירופים הראשונים שעגנו בחופי חצי האי. בקרב שבין ההולנדים לאבוריג'ינים נספו שישה מלחים והיבשת נעזבה לנפשה. ב- 1770, הטילה עוגן מול החוף המזרחי ספינה בריטית בהנהגת קפטן קוק, במקום שהיום יושבת בו העיירה קוק טאון. דגל הממלכה הבריטית הונף והיבשת נכנסה לעידן חדש. עידן אירופי. לילידים לא היה בו מקום. הם נדחקו לתוך חצי האי. הרחק מהים. כשבאזור נהר פלמר התגלו מרבצי הזהב, החלו האירופים להתיישב בדרום חצי האי. קצת אחר כך האדמה התגלתה כעשירה במינרלים והחוואים לא אחרו להגיע. הילידים נושלו מאדמותיהם. לא היתה כאן שאלה של צדק או שייכות. הקרע בין הילידים לאירופאים הלך והעמיק והחל המאבק על האדמות שהילידים היו קשורים אליהן בקשר רוחני חזק. הם מאמינים שרוחות אבותיהם מרחפות מעל אדמות אלו. אבות אבותיהם מזמן החלום, הזמן שבו נוצר הכל. הנחל אינו סתם נחל, גם לא ההר או העץ. מאחורי כל יציר טבע יש איזו אגדה, מיתוס מהמיתולוגיה האבוריג'ינית. והם ממשיכים לחלום את הזמן העתיק. לחלום ולהיאבק.
המשכתי הלאה, חוצה את פארק לייקפילד. תוכי קקדו גדולים צרחו מעלי בשמים, מלווים את מקס האופנוע ואותי. הדרכים היו מלאות בחריצים בוציים ולא פעם היה צורך לעצור ולנקות את הצמיגים מהבוץ הסמיך. על גדת נהר נורמנדי הקמתי אוהל. לידי חנה זוג אוסטרלים מהאי טסמניה שהזמין אותי להצטרף לארוחת הערב. בסיר ברזל גדול נאפה לחם 'דמפה' ריחני עשוי בצק של קמח ובירה. מספר וו'לאביס, העזו וצלעו לעברינו בקפיצות מהוססות. בארי השליך למדורה ענף אקליפטוס. "זה ירחיק את הבלאדי מוזיס", מתכוון ליתושים הארורים. בשעות הערב הם מחליפים את הזבובים הטורדנים.
הלאה. הנוף לא השתנה לאורך עשרות קילומטרים של שביל קופצני חרוץ קוליסים שהפכו את הנסיעה למעייפת. כמעט בלתי אפשרית. רומזת על כאבי הגב שיבואו מאוחר יותר בלילה. רק סחיטת מצערת הגז הטיסה אותי מעל אותה אדמה מחורצת והפכה את הדם שזרם בי לגזוז. האדרנאלין המשכר והמפחיד משך אותי הלאה. המישור העפיל מעלה והשקיף אל קילומטרים אדומים שחצו את העשב הצהוב. השטח סביב צימח עצי שיטה וקזוארינה, נחשים חמקו לשולים, קנגרו וחזירי בר ברחו כששמעו את נהמת האופנוע המתקרב. גדרות הבקר שליוו את השביל היו מעוטרות גולגולות מלבינות וקרניים. בצהרי היום הגעתי לעיירה מאובקת ונידחת בשם כוהן. מסוג העיירות שמורכבות מכמה מבני פח חבוטים, תחנת דלק מטה ליפול וחנות כללית שמציעה החל מחומר חיטוי לעטינים ועד בורג. רכבתי לאורך הרחוב הראשי והיחיד ועצרתי מול הפאב. כל הפאבים דומים זה לזה בעיירות הנידחות. מכונת מוזיקה, שולחנות ביליארד, ילדים מתרוצצים, קשישות יושבות ולוגמות בירה, בוקרים מתנצחים למי יבול טוב יותר או פר חזק יותר. הליקופטר נחת מול הפאב, על שביל העפר. שני בוקרים ירדו ממנו לרגע לקנות כמה ארגזי בירה ומיד המריאו. בלי דרמות מיותרות. חוץ מכלום, אין שום דבר ברדיוס מאות קילומטרים מהחווה שלהם. נכנסתי גם אני לשתות משהו. הברמן נשען על הבר וקשקש עם הלקוחות בעוד שהמקומיים הרימו עיניים ומדדו את הבחורה הזרה. אחרי כמה לגימות וחיוכים נשבר הקרח. שם קבלתי שעור ראשון על תנינים מהבוקרים המקומיים. "יש ת'פרשיז, הם חיים רק במים מתוקים. הם נראים די רע, אבל לא יזיקו לך יותר מכלב דינגו ארור". "אתה בטוח"?
"לעזאזל כן" טפח הקאובוי על השולחן, "הילדים שלי שוחים 'תם. את צ'כה להזהר מהסולטיס. בהחלט כן. חובבי בשר אדם. הם נמצאים לאורך חופי הים ומצליחים לשחות מרחק רציני פנימה ליבשה. מגיעים לאורך של עשרה מטרים ושוחים במהירות מדהימה. הם יחכו בשקט, יתגנבו ופלאק", מחא כפיים חזק, "'תפסו 'תך". הוא הביט בי במבט רב משמעות וחבריו הנהנו מעל כוסות הבירה בהסכמה. הקשיש שביניהם הוסיף, "אל תאמיני כשיגידו לך שאנחנו, בני האדם, נמצאים בראש שרשרת המזון כי 'הסולטיז' צוחקים עלינו שם למעלה. אם אחת המפלצות תרדוף אחריך, תתחילי לרוץ במעגלים. הם כל כך גדולים ומגושמים. די מהר הם יתעייפו ותוכלי לברוח משם".
פערתי עיניים. דמיינתי לי תמונה שבה תנין ענק ואני רצים במעגלים. "והפרשיז"?
"ה'פרשיז' לא יעשו לך כלום, מייט", הניף יד בביטול, "גם אם בטעות תדרכי על אחד מהם, הוא לא יתלוש לך שום יד ולא יטרוף אותך". חייכתי. אין רבים שיוכלו לחיות במקומות מהסוג הזה. מי שלא שייך ייכנע ויעזוב.
"איך השביל בהמשך"? התעניינתי אצל הברמנית. המקומיים יודעים טוב יותר מכל מפה.
"קוליסים לכל אורכו. תזהרי", המשיכה ה'שילה', "מהבול-דאסט (בורות חבויים תחת פודרה), האופנוע עלול להתהפך בגלל אחד הממזרים".
שילה, אגב, הוא כינוי לבחורה אוסטרלית. בלוק הוא הבחור וכולם יחד - מייטס.
עליתי על האופנוע, מנסה להבין איך אפשר לדרוך בטעות על תנין. שעות ארוכות כששום דבר לא מפר את השלווה שסביב חוץ מרעש המנוע. שום ישוב, נפש חיה או חווה נידחת. כלום והכל גם יחד.
כעבור יומיים הגעתי לנהר הוו'נלוק. נהר שהזהירו אותי מפניו. "הוא עמוק, סוחף ומלא ב'סולטיס'". עצרתי על גדת הנחל. מים חומים ועשרים מטרים הפרידו ביני לגדה השניה. במקום ישבו כמה מקומיים על רכבי הטויוטה, שתו בירה והמתינו לדג הזהב שיעלה בחכתם. הרכבים כולם מצוידים בכננות, כבלים, וציוד לתיקון הרכב. צמיגים נקשרו לגגות בין מכלי מים, דלק ובירה. שלושה ילדים שכשכו במים. שאלתי את הדייגים מה מצב הנהר. "אין בעיה, 'מיסי' (מיס)", זרק לי פקח האזור פחית בירה, "לא ירדו כאן גשמים כבר כמה שבועות. המים רדודים, אין סחף".
"אבל מה לגבי התנינים"?
"הקרוק'ס? אני גר כאן שלושים שנה ושום 'בלאדי סולטי' לא מתקרב למעבר המים. תראי בעצמך, הילדים שלי משחקים במים". פרקתי את הציוד מעל גבי האופנוע ושניים מהילדים יצאו ועזרו לי להעביר הכל רגלית לגדה השניה. אחר כך חזרתי וחציתי את הנהר ברכיבה. "צ'ירס, לחיים" הרים הפקח בירה נוספת באוויר וגרד את כרסו המנופחת מבירה, "רוצה להצטרף לצייד סרטני בוץ בחוף המזרחי?"
"לא תודה, אני רוצה להגיע לפג'ינקה".
"חבל, בתחום השיפוט שלי יש את הבלאדי סרטנים הכי טובים". הכל בלאדי. סרטנים, תנינים, מזג האוויר, בני האדם. מילה נחמדה. מתאימה לכל מצב ולכל דבר, כמילת חיוב והן לשלילה.
מאושרת שחציתי את הנהר המפחיד, שיכורה מהצלחה ובירות התקדמתי. תחושה שקרית של בטחון הציפה אותי. סחטתי את ידית הגז. האופנוע קיפץ על פני הקוליסים, יותר ויותר מהר. מה יכול לעצור אותי עכשיו? שביל החצץ ההדוק הפך באחת לרך, הכידון השתולל ימינה ושמאלה והאופנוע העיף אותי מעליו. "אאוץ", קמתי מתנודדת ואספתי את עצמי ואת הציוד. אחרי כמה עשרות קילומטרים הגעתי אל מזלג הדרכים של הביי-פס ודרך הטלגרף הישנה. הבחירה נפלה על השביל הישן. נראה שטעיתי. הנה אני תקועה בלילה חשוך על אותה גדה אחרי שהאופנוע שקע במים והוא מסרב להניע. הכתף כאבה אחרי ההחלקה, השרירים צעקו ושפשפת החלה מציקה לי. החושך ירד ולהקת צרצרים, צפרדעים והשד יודע מה, פתחה בהופעה. את הלילה ביליתי במרחק בטחון מהמים. עצבנית, מיואשת, מבולבלת ויותר מכל תוהה כיצד תסתיים ההרפתקה. דחקתי הצידה את תמונות הנחשים והילידים ונזכרתי שאין לי אוכל. הוא נשטף בדלק בעקבות ההתרסקות ביום הקודם. פחדתי. הוכחתי את עצמי, את האינסטינקטים של המהמרת שמושכים אותי קדימה. למה? הטפתי לשד שבתוכי, זה הריגוש הגדול? ההנאה שבפחד? ואם כן, איפה הגבול? עד כמה ניתן להתקרב לקצה?
היום הבא עבר בנסיונות לתקן את האופנוע. כלום לא עזר. קרוב לסוף היום הופיעו ארבעה אוסטרלים בג'יפ, פניהם ל'טופ אנד', לקצה הצפוני. "גו'דיי, מייט. יום טוב. קצת תקועה, אה?". האופנוע נקשר על גג הרכב. אני נדחסתי ביניהם. במסע בן אלף הקילומטרים של חצי האי, עשיתי את חמישים הקילומטרים האחרונים ברכב.
בפגינקה תיקנתי את האופנוע והמשכתי לדרום מערב - לכיוון מפרץ קרפנטריה. חלפתי על פני עיירות קטנות שנצבעו אדום מהאבק. הבתים הצבעונים, הכבישים האפורים, אפילו האנשים נראו מהוהים משהו. חודש וחצי לאחר ההרפתקה בקייפ, הגעתי לדארווין ומכרתי את האופנוע. המאמץ, החום והדרכים הארוכות חיסלו אותו. בשבועות האחרונים הוא בקושי הצליח לסחוב את כל הציוד ואותי. היצע האופנועים בדארווין היה קטן. לא מצאתי שם אופנוע חדש והחלטתי לחזור לבריסביין, 3500 קילומטרים בכיוון דרום מזרח. גיליתי שטיסה או נסיעה באוטובוס יקרים מדי לאשראי שלי ובחרתי לתפוס טרמפים עם נהגי המשאיות. הם הרי מגיעים לכל חור נידח ביבשת, נוהגים יום וליל ובטח ישמחו לחברה. "את משוגעת" קבעה הגברת המפורכסת בפארק הקראוונים. "הם יאנסו אותך, ירצחו אותך וישליכו את גופתך במדבר. היום כל אחד יכול להיות מטורף. גם השכן ממול".
"זהו בדיוק", עניתי לה, "שגם השכן ממול יכול להשתגע פתאום. לאו דווקא נהג המשאית".
לפנות בוקר הגעתי להאנגר הגדול שממנו יצאו המשאיות. מגרש החניה היה מלא באותן מפלצות ענק. שניים, שלושה ואפילו ארבעה טריילרים היו רתומים לכל אחת. רכבות הכבישים הן נקראות. תוך דקות מצאתי נהג שיצא לכיוון בריסביין והיה אדיב מספיק להסכים שארשום את שמו ומספר לוחית הרישוי, אותם הכתבתי בטלפון לחבר אוסטרלי. על כל צרה שלא תבוא. דין הנהג, טיפוס שמן, שעיר ומקועקע פינה במחי יד את המושב. חוברות קרועות, גופיה מלוכלכת, סכיני גילוח. "מצטער מייט. אני לא רגיל לאורחות". יצאנו לדרך. השחר החל מסלק את הלילה וסלים דאסטי שר ברדיו על האאוט בק האוסטרלי. "אז את מישראל, אה"? הנהנתי. הוא ניסה בכמה משפטים לזכור איפה בדיוק אנחנו על הכדור, אחר כך נזכר במלחמת המפרץ ובצבא.
"ואת, שרתת? מה עשית בצבא"?
"מדריכת קרב מגע". ואחרי רגע הוספתי, "הייתי חיילת בתקופת מלחמת המפרץ".
"וואו" שרק בהערכת כבוד, "אז אני לא רוצה להתעסק איתך, אה"?
"אה" הנהנתי ושמתי יד על מיכל הגז המדמיע שבכיס, במגף היה תחוב סכין. לא גיליתי לו שבצבא הייתי גרפיקאית בבסיס שלישות. עם כל קילומטר ש 56 הגלגלים גמעו, הרגשתי יותר ויותר נוח. אורחת כבוד של מלכי הכביש הבלתי מעורערים. הם מצידם עשו ניסיונות מגושמים לעדן את החספוס הטבעי שלהם לכבודי, דאגו שיהיה לי נוח, שאשתה, שאוכל. לאורך כל הדרך דין קשקש במכשיר הקשר, קבע פגישות עם נהגים אחרים בצידי הדרכים, מחליף איתם הכל. מנגו תמורת אננס, רכילות בעבור כדור מרץ שיחזיק אותו ער. אחרי ארבעה ימים הגעתי לבריסביין ואחרי שבוע נוסף הייתי שוב עצמאית על הכבישים, עם אופנוע חדש. שמחתי שאני ממשיכה על שני גלגלים. הגעתי לשלב שאופנוע הפך לחלק בלתי נפרד מהמסע וממני, כבר לא סתם גיבוב ברזל ופלסטיקים. בדרך כלל בחרתי בכבישים קטנים ושקטים בהם יכולתי לשקוע במחשבות. לפעמים אותן מחשבות הסיטו את תשומת ליבי ומצאתי את עצמי בכביש שלא התכוונתי להגיע אליו, אבל המשכתי הלאה עם ההרפתקה הקטנה, סקרנית לאן אגיע. אחרי הכל, אף אחד לא חיכה לי בשום מקום ולזמן לא היתה חשיבות.
רכבתי אל פנים היבשת. אל המרכז האדום. אל מקומות שנשאו שמות עם ניחוח אגדה, אולורו, קטה גוטה, ווטרקה. לפגוש באבוריגינים, באיירס רוק, במדבר, להיות קשובה לשתיקה הרועמת של המרחב חסר הגבולות. לעוצמה האצורה בו ולשלווה. מאוחר יותר אמר לי אחד המקומיים שאפשר להשתגע מרוב שלווה, "ואיך בישראל"? התעניין. רציתי לספר לו שגם אצלנו אפשר להשתגע, מסיבות קצת שונות.
לזמן כמובן לא היתה חשיבות וגם לא לתוואי הדרך. עקבתי אחרי האינסטינקטים ועצות המקומיים - זו הדרך הנכונה, לשתוק ולהקשיב, להקשיב וללמוד. נשארתי כאן יום ושם חודשיים. לא פעם מצאתי עצמי לבד בחום, זיעה, מקללת בשיממון ולפעמים בסופם של ימים ארוכים הייתי נוחתת עייפה, רטובה, מטונפת ומ-א-ו-ש-ר-ת. באותו מסע התחלתי לגלות שבחורה שנעה לבדה בשטח זוכה ליחס שונה. אני בטוחה שלא פעם עשיתי שיקול מוטעה והמזל היה לצידי (לפעמים מזל רע) אבל לחלוטין אין כאן רק ענין של מזל. צריך לדעת לנוע, למדתי. לקרוא את המקום שנמצאים בו ולאמץ את מנהגי יושביו. לכבד ולחשוד בו זמנית בבני האדם שפוגשים ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו. אני חושבת שלא פעם נגררתי שם להרפתקאות שבמבט אחורנית מהכורסה בבית הם נראים לי פתאום איומים ומסוכנים. היה טוב לקבל החלטה ולנסות, תוך ידיעה שגם אם לא אצליח בכל משימה גדולה כקטנה שהצבתי לעצמי, אדע לפחות שניסיתי. הבעיה הבנתי, מתחילה עם הפיקפוקים, כשהאמונה בעצמינו מתערערת ולכן כשקיבלתי החלטה נשארתי נחושה. בעיות קיבלתי כעיכובים לא צפויים בתוכניות הגמישות ממילא ולא כגורם מתריע ומרתיע. אהבתי את אותן הפסקות ארוכות מאותו אילוץ שמחייב להתנהג לפי קודים חברתיים. נורמות העולם המערבי פשוט התבטלו כאן. נעשיתי מעורבת בכל מה שראיתי והרגשתי את השינויים שחלו בי. חוויתי במסע מעין חזרה לטבע. במטה קסם הכל הפך טבעי כל כך, ותהיתי היכן הגבול ואיך יהיה לחזור בסוף הביתה, לציוויליזציה. כשבועיים ביליתי בלב האדום ומשם הצפנתי אל שולי רמת הקימברליס. בקננרה עצרתי לעבוד בחוות מלונים. העונה הגשומה היתה בפתח והעבודה היתה קשה ומאוסה. 12 שעות של עבודת קטיף מונוטונית, גשם טרופי ירד ומיד אחריו יצאה השמש שטיגנה אותנו. לאחר שלושה שבועות החלטתי לברוח אל ברום, לקצה השני של הקימברליס. לא רציתי להיות שם אפילו דקה נוספת. בערב חם יצאתי מקננרה. המתדלק הזקן שבתחנת הדלק עודד אותי, "יצאת בזמן, עוד מעט הרטובה תכנס", מתכוון לעונה הגשומה, "ואז אין יוצא ואין נכנס במשך שבועות".
"ואיך אתם מעבירים את הזמן"? העיירה הקרובה לאותו פודק דרכים היתה מרחק חמש שעות נסיעה.
"בעיקר משתכרים. ואחרי שהבירה תגמר, אני בטוח שגם השיטפונות והתנינים לא יעצרו כמה בלוק'ס טיפשים". אחרי עשרים שעות ו-1200 קילומטרים הגעתי לחוף הים של ברום. ברום - עיירה של כורים, דייגים ושולי פנינים. של רצועות חוף ארוכות לבנות, עקבות דינוזאורים חקוקים בסלעים, גאות ושפל בהפרשי עשרה מטרים. התמקמתי בפארק קראוונים מול הים והתכוננתי למנוחה ארוכה. בלילה השלישי נגנב האופנוע מהפארק. נשארתי מבולבלת, לא ידעתי אם להמתין כמה ימים לראות אם הוא ימצא או להמשיך הלאה. ואיך להתקדם? באוטובוס? טרמפים? תושבי העיירה החליטו לקחת אותי תחת חסותם ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי אורחת לזמן לא מוגבל בביתם של תום ובאגס. העברתי את הימים בדיג, שיטוטים בחופים, שחיה ורכיבה על האופנוע של באגס. מדי פעם התקבלו ידיעות שהאופנוע נראה במקום זה או אחר ויחד עם תושבים שהתנדבו יצאתי לחפש אחרי האופנוע בבוש האינסופי. זה היה מתיש, ברום היתה מבודדת מרחק מאות רבים של קילומטרים מישובים אחרים. שטחי בור הקיפו אותה משלושה כיוונים והים ממערב. אחרי זמן קצר הצטרפתי כטבחית לצוות אניית הדיג, פטרישה 2. באותם מסעות דיג יצאנו לשבועיים בהם התרחקנו 750 קילומטרים מחופי היבשת. בלב האוקיאנוס ההודי נתקלנו מדי פעם בספינות אינדונזיות רעועות. הדייגים מלוכסני העיניים צלו דגים מעל אש שהבעירו על הסיפון. תמורת פחיות קוקה קולה וסיגריות אוסטרליות זכינו בפסלי עץ ומחרוזות. עם הימים השלמתי עם העובדה שכנראה לא אמצא את האופנוע. לאחר כחודשיים, שבתי מאחת ההפלגות. תום, המארח שלי, חיכה לי על המזח וחיוך על פניו: "התושבים קנו לך במתנה אופנוע". יומיים מאוחר יותר נערכה מסיבת פרידה מרגשת ואחריה יצאתי שוב לדרך על האופנוע החדש. המשכתי הלאה בדרכי מברום לסידני. מצפון החוף המערבי לדרום החוף המזרחי. 5500 קילומטרים. ההתרגשות הראשונית של המסע חלפה לה מזמן אבל אחרי ההפסקה האורבנית הארוכה היה טוב לחזור ללבוש סחבות ולרכב בארץ המישורים המשמימים והשמים הפתוחים. הדרכים היו ארוכות. לוהטות. שוממות. כשהאופנוע הגיב לסיבוב מצערת הגז, הבנתי כמה התגעגעתי לדרכים. צליל המנוע, זמזום הכביש מתחת לצמיגים והרוח הפכו לחלק בלתי נפרד ממני עד שהשקט שליווה את העצירות נשמע לא טבעי. לא הוצאתי הרבה מילים מהפה באותם ימים. השיחות הלכו והצטמצמו לרגעים בהם תדלקתי או קניתי אוכל. מצאתי את עצמי מנהלת שיחות בקול רם מתחת לקסדה כדי לשמור על שפיות, מתמתחת ועומדת על הארכובות כדי להמריץ את מחזור הדם. מדי כמה שעות עצרתי בפונדק קטן להתרענן. השיחות היו אותן שיחות, רק התפאורה והפרצופים השתנו.
ככל שהדרמתי הטמפרטורות הלכו וירדו והעיירות הצטופפו. כבר לא שממה אינסופית. אחרי ארבעה ימים הגעתי לפרת ואחרי עוד חמישה לדרום המערב. הייתי שבועיים לפני השיבה המיועדת הביתה חשבתי שהרפתקאותי באו לסיומן. בכיס מעיל העור שכב כרטיס הטיסה. אבל כנראה שמישהו חשב אחרת. באחד הבקרים רכב עקף אותי על פס לבן כשהגיחו מולנו שני רכבים. הנהג העיף אותי אל שולי הכביש. המסע נקטע. הובהלתי לחדר הניתוח של בית החולים באלבני.
המעבר היה חד. משנה עצמאית כשתמצית החופש שלי רתומה לשני גלגלים ואני אדון לעצמי, מצאתי את עצמי פתאום מרותקת כאובה למיטה ללא יכולת לזוז, ללכת או לרכב הלאה. לבדי בבית חולים בארץ רחוקה. גם הפעם האוסטרלים לא נטשו אותי ואת החדר בבית החולים התחילו לפקוד טיפוסים שונים. אחרי שישה שבועות ושלושה ניתוחים שבתי הביתה עם קביים כחולים וזיכרונות. בימים הראשונים לשובי, המשפחה והחברים לא הפסיקו לזרום. כולם חיבקו, דאגו ובחנו, מחפשים בי שינויים במראה ובהתנהגות. ואני, לא ממש הייתי איתם שם. הגוף כן, אבל עמוק בתוכי עדין רכבתי במהירות של מאה קילומטרים לשעה על שביל חצץ אדום שלא נגמר.