"זהירות פיל" צעקתי לדנדן, פיל רדף מקדימה אחרי הרכב של החברים שלנו (רם וגלית וארבעת ילדיהם), כשהבין שאין לו סיכוי להשיג את הרכב, נעצר מתוסכל והסתובב אחורה. מולו רכב לנדרובר ישן מקרטע, בתוכו משפחה, דנדן נוהג, לצידו אני עם התינוקת נבט בת השנה, מאחור אופק בת עשר, אשל בת שמונה, ועיטם בן ארבע יושבים על ערמות של תיקים וציוד שנארז לשלושה חודשי טיול. הפיל שעט בתרועת ניצחון לעברינו ודנדן ניסה לברוח בנסיעה אחורה, לא היה סיכוי, דרך חולית צרה, משני צידיה יער, והפיל מהיר. אנחנו בדרום זמביה, לא רחוק מנהר הזמבזי, יצאנו משמורת lower Zambezi בדרכנו לעיר הבירה לוסקה (Lusaka), מלבדנו אין אף רכב באזור. גם בשמורה שביקרנו בימים האחרונים ונחשבת למפורסמת בזמביה היינו התיירים היחידים. נזכרתי בחוקר שפגשנו שסיפר לי שהפילים בזמביה עצבניים. התיירות בחיתולים ולכן הפילים עוד לא התרגלו לתיירים. דנדן נעצר, הפיל התקרב בריצה פראית, זהו זכר צעיר שההורמונים שלו חוגגים, אני עוצמת עיניים ומחכה להתנגשות חזיתית ומקווה שהילדים לא יפגעו, דנדן מצפצף, נוסע במהירות לקראת הפיל ומנפנף עם יד אחת דרך החלון, מי יותר משוגע הפיל או דנדן, הפיל נבהל, הוא נעצר מטר מחלון הרכב מסתכל לדנדן בעיניים מבין עם מי יש לו עסק ובורח לתוך הסבך, אני פקחתי עיניים, דנדן שאל אם צילמתי, הילדים דווקא נהנו. אם נתקעת מול פיל משוגע כדאי להראות משוגע יותר. תזכרו את זה כשתראו פילים עצבניים.
טיול ייחודי לנוסע העצמאי - טיולי לבוצואנה וזימבאבוויי עם אקו טיולי שטח >>>
גלו את דרום יבשת אפריקה - טיול לנמיביה, בוצוואנה ומפלי ויקטוריה עם אקו טיולי שטח >>>
אל תפספסו טיול לאפריקה ברכבת היוקרתית Rovos rails במסלול המפורסם בעולם עם אקו טיולי שטח >>>
החלטנו לנסוע לזמביה ולספארי כדי לחקור וללמוד מסלולים ומקומות חדשים. באזור הדרומי הגובל עם זימבבווה ובוצוואנה, נמצאים מפלי ויקטוריה המפורסמים, בהם ביקרנו בעבר אבל זאת לא ממש זמביה האמיתית. היו לנו שתי מטרות ברורות, להגיע לשמורת Lower Zambezi ולבקר במקלט לשימפנזים Chimfunshi כל השאר היה נתון להפתעות.
התחלנו את המסע ביוהנסבורג שם קנינו לנדרובר בן 20 שנה אבל עם אופי, ההרגשה כשנכנסנו לרכב הייתה נסיעה אחורה בזמן. ככה טיילו לפני חמישים שנה. העמסנו מאות ק"ג של ציוד קמפינג, בגדים חמים (אנחנו בעונה היבשה אבל הקרה) אוכל יבש, חלקי חילוף לרכב, 3 סירי פויקה (סיר ברזל לבישול על מדורה) ומשחקים ומתנות לילדים המקומיים, מחצלת גדולה ועצים למדורה. התחלנו את המסע עם בעיות, בשבוע שנסענו מיוהנסבורג דרך בוצוואנה לזמביה החלפנו ארבעה צמיגים, החלפנו קלץ, הרדיאטור היה סתום והרכב התחמם, היו בעיות עם הרישיונות וגם נתקענו בלי דלק כי מד הדלק כמובן לא עבד. באחד המקרים אפילו ישנו בתוך מוסך מקומי בין משאית ישנה וטרקטור. כמו בכל הרפתקה בסוף הגענו לזמביה ומצאנו מדינה בתולית, עם נופים ושמורות נידחות, דרכים לא עבירות ואנשים נחמדים שכל כך שמחו לפגוש סוף סוף אדם לבן.
הדרך מלוסאקה, הבירה, צפונה לשמורת לוקינבר Lochinvar National Park התחילה בדרך סלולה ונוחה, אבל מיד השתנתה לדרך מלאה בורות שחלקה דרך עפר, קשה להאמין שזהו הכביש הראשי של המדינה שגם מחבר את כל מדינות דרום היבשת עם מאלווי, טנזניה וקניה. הגענו לשער של השמורה, השומר היה בהלם לראות שני כלי רכב עמוסים ומאובקים עם ארבעה מבוגרים ושמונה ילדים מדברים שפה שהוא מעולם לא שמע שרוצים לבקר בשמורה נידחת זו. הוא מיד אמר שאין מקום מסודר לישון בו והיה בטוח שנסתלק אבל התעקשנו ושמחנו לשמוע שליד האגם יש מקום להקמת אוהלים, בלי מקלחות כמובן. הוא סיפר לנו שרק צפרים משוגעים מגיעים לשמורה, אבל האגם הוא גן עדן לציפורים, מאות מינים, ברווזים, אנפות, ציפורי שיר, דורסים...הגענו למחנה, או מה שהיה פעם מחנה, רצפות הבטון הרוסות, ושלושה פקחים דגים בתוך קנו מעץ ולא מבינים איך פלשנו להם לשלווה, שקיעה אדומה בנהר, היפופוטמים, לטאות כוח ענקיות על אי קטן, ושבעה ילדים ותינוקת אחת צועקים ומתרגשים. הקמנו מחנה. הלכתי לאגם עם דנדן להביא מים, דנדן והפנס שמרו שלא יקפוץ עלי תנין וימשוך אותי למים, זו לא בדיחה, הסכנה אמיתית, וצריך לפקוח עיניים. אחרי שהקמנו מחנה, הדלקנו מדורה, שמנו פויקה עם בשר על האש והילדים הכינו הצגה. בשמורות מסודרות אסור להסתובב בלילות ולחפש חיות, אבל זמביה שונה, החוקים לא תמיד נאכפים, וזו הסיבה האמיתית שאני רציתי להגיע אליה, עלינו לרכב והתחלנו לחפש חיות. היה קר, מיד ראינו חתול סרוול Serval, ג'נטים Genet (טורף הדומה לנמייה אך גדול יותר),"קפואה-לצווה" Lechwe Kafue (אנטילופה אנדמית), התחלה מרתקת. בבוקר ביציאה מהשמורה מצאנו עצמות, שיניים וקרניים של לצווה ובואפלו, הילדים היו מרותקים והתלהבו מלגעת, למשש, ולחקור את השרידים. המשכנו במסע, כל צהריים עצרנו באמצע הסוואנות, פרשנו מחצלת, פרקנו את הילדים והוצאנו את השאריות פויקה מהלילה. נבט בת השנה התייחסה למחצלת כאל ביתה, שם היא הרגישה נוח, בגלל שהעונה הייתה חורף (עונה יבשה), השמש שוקעת בסביבות שש והטמפרטורות צונחות לסביבות האפס. בסביבות חמש בערב היינו מוצאים מקום להקים מחנה, הילדים היו עוסקים בחיפוש מציאות, משחקי שטח, בניית מחנה ועוד... אנחנו היינו מקימים אוהלים, מדליקים מדורה, בודקים את המכוניות, מכינים אוכל שכלל בדרך כלל תבשיל פויקה, עופות או בשר על האש (אם יש), אני הייתי מכינה בצק ללחם שיתפח, ומאלתרת עוגה לקינוח, ואם הגענו למחנה מסודר והילדים כבר היו שחורים לגמרי מהאבק ומהמדורות אז גם היינו מנסים לרחוץ אותם, משימה עם הרבה צעקות ומחאות (הקור והרחצה לא התאימו לילדים לכן פולחן המקלחות התרחש פעם בשבוע בערך...). הילדים היו מתעייפים בערך בשמונה בערב, השהייה כל היום בחוץ, הגירויים הרבים, הנסיעות הארוכות, והקור הכריעו אותם (אבל למה בארץ הם לא הולכים לישון לפני עשר וחצי) ואז מול המדורה הייתי מקריאה להם "הארי פוטר" והם היו זוחלים לתוך שקי השינה החמימים. אנחנו היינו מנצלים את השקט לבדוק מפות ולתכנן את המשך המסע, אבל גם אנחנו היינו זוחלים לאוהל בעשר. בשש הילדים כבר מחוץ לאוהל, קר, אופק ועפרה מדליקות את המדורה, מניחות קומקום עם מים על האש ויום חדש של הרפתקאות מתחיל...
לשמורת הזמבזי התחתון הגענו אחרי יומיים ורק אז הבנו שהקמפינג נמצא מחוץ לשמורה, לקח זמן למצוא אותו, יערות, שבילי עפר צרים מתפתלים, בלי GPS, בלי נפש חיה לשאול, וגם בלי מפה טובה (במשרד שמנפיק מפות בלוסקה היו מאוד נחמדים אבל מפות לא היו), האופטימיות עבדה והגענו לקמפינג שומם, שמסתיים במצוק של עשרות מטרים לתוך נהר ענק וזורם, הזמבזי (Zambezi), מעברו השני של הנהר הגדה של זימבבואה (מדינה קורסת.....) הקמנו מחנה על המצוק והערסל נתלה ממש מעל המים (זה היה מצוין נגד ילדים שתמיד תפסו לנו את הערסל), אני הייתי מאושרת, הגעתי לגן עדן, ואין כאן אף אחד אחר חוץ מהמשפחה שלי וחברים שלי. רק למחרת הגיע שומר הקמפינג. בלילות עשינו ספארי לילה לבד, היה מאוד קשה לנווט, וביום נכנסנו לשמורה. גם בשמורה היינו לבד והשומרים הבטיחו שאם לא נגיע עד הערב הם יבואו לחפש אותנו. בזמביה הרבה יותר קשה למצוא חיות, הן חששניות והשטחים גדולים, לכן כשרואים חיה ההתרגשות רבה. ראינו המון חיות, קופים, פילים, אנטילופות שונות, תנינים, היפופוטמים, חזירי יבלות, ג'ירפות, בואפלו ועוד... חגיגה אמיתית ומרגשת. אני והילדים ישבנו על גג הלנדרובר, בנינו גגון קשיח, והרגשנו שהעולם שלנו. לראות חיות כשאתה על גג הרכב נושם את ריחם, שומע את צעדיהם זו חוויה מדהימה, היא קצת פחות מדהימה כשפיל מתחיל לרדוף אחרי הרכב ואתה מחזיק חזק כדי לא לעוף ומרגיש את נשיפותיו בעורף, בעוד דנדן נוסע מהר. לשער הגענו בדקה האחרונה לפני הסגירה, סיפרנו בהתלהבות לשומרים מה ראינו והודענו בעצב שאת האריות לא מצאנו, "הם ממש כאן קרוב" אמר אחד הפקחים וכשראו את העיניים העצובות שלי מיד נכנס הפקח לרכב והוביל אותנו לאזור, למרות שלפי השעון כבר אסור להסתובב בשמורה, אבל זו זמביה, הם ייצאו מעורם כדי לשמח אותך, הגענו כמעט עד האריה שנח מוסווה היטב ולא הבין בכלל מאיפה הגענו. סוף מושלם ליום מדהים.
בדרך חזרה ללוסאקה מקומיים המליצו על קיצור, הם רק לא אמרו שהדרך מתפתלת בין ההרים וכמעט לא עבירה, גלגל ברכב של רם התפוצץ, ואת הילדים של גלית עקצו נמלים, אחרי שעות ארוכות של נסיעה בהרים ראינו מקומי הולך עם גרזן על הכתף, בדיוק כמו הגרזן שרם רצה, המקומי, אחרי שיצא מההלם לראות אותנו, סיפר שבכפר יש מישהו שיש לו גרזן כזה נוסף, ואולי יסכים למכור אותו, הוא היה שמח למכור לנו אבל יש לו רק אחד והוא עובד איתו. בכפר כולם התקבצו לארח אותנו, דנדן קנה גרזן, הנשים והילדים שמחו לקבל מהילדים מדבקות, הם סיפרו שלא עוברים כאן תיירים ושנספר לכולם בישראל על הכפר, אז אני מספרת. תבואו. זה באמצע שום מקום בהרים לא רחוק מלוסאקה. רוב בני זמביה הינם איכרים זעירים המגדלים תירס, סורגום, אורז, בוטנים ועוד, ורק בערים הגדולות כמו קיטווה Kitwe, נדולה Ndola, ישנם פועלי מכרות. פיתוח מכרות הנחושת גרם להגירה המונית לערים אלו ולכן זמביה נחשבת מדינה עירונית באפריקה השחורה, אבל ברגע שסוטים מהכביש הראשי פוגשים אנשים פשוטים וחמי לב, לא אחת אישה מקומית הייתה מניחה את תינוקה מול נבט התינוקת שלנו כדי שיתרגל לראות תינוק לבן, בדרך כלל הם היו צורחים מבהלה, (ונבט דווקא חמודה). זוהי מדינה שאנשיה עניים מאוד, תמותת תינוקות 103 לאלף לידות לעומת 6 בישראל, מדד איכות חיים 152 לעומת 22 אצלנו, בזמביה יש כ 10 מיליון איש עם תוחלת חיים ממוצעת של 41 שנים. כאשר ב-1989 תוחלת החיים עמדה על 61 שנים. ירידה מטורפת בגלל האיידס שכיום נושאים אותו כמחצית מהאוכלוסייה. ב-1964 זכתה המדינה לעצמאות, קנת קאונדה נבחר לנשיא, הידרדרות הכלכלה גרם לעשור של מהומות שבו גם החיות סבלו מצייד, ב-1997 מואשם קאונדה באחריות למהומות אבל הוא משוחרר ומתחייב לפרוש מהפוליטיקה, מאותו זמן המדינה יציבה ושקטה ורק התיירים בכלל, והישראלים בפרט עוד לא גילו את הפנינה הזו של אפריקה. במסע שלנו הרגשתי חלוצה של ממש.
בלוסאקה הצטיידנו, אז נכון שעיר הבירה היא קשוחה ומלאה גנבים כמו בכל עיר גדולה באפריקה, אבל יש קמפינג שנמצא 10 קילומטרים מהמרכז שוכן באמצע מרחבים ושדות ובלילה הזברות נכנסות למחנה לקצור את העשב ושני צעדים מחוץ למחנה יש ג'ירפות ובאפלו ואימפלות.
יעדנו, קפואה הצפונית Kafue National Park, במשך יומיים טעינו בדרך, בגלל הסבר קלוקל של מקומי ומחסור במפות, כשירד הערב ראינו כפר קטן וביקשנו להקים מחנה לא רחוק. הם הסכימו בשמחה והילדים הלכו לשאוב מים מהבאר ולשטוף כלים. לראות את הילדים סוחבים קערות וסירים על הראש, חוזרים מהבאר, זה משמעות הטיול באפריקה עם ילדים, להחזיר אותם לבסיס, לראשוניות, ולראות כמה הם נהנים ולומדים על החיים האמיתיים. למחרת הגענו לנהר קפואה Kafue ועלינו עם שני כלי הרכב, על מעבורת רעועה שנוסעת על כבל, את המעבורת מושכים מקומיים עם ידית עץ שמתלבשת על הכבל. אחרי שתי דקות כל הילדים עברו הסבה למושכי מעבורת בעצמם, הידית מתלבשת על הכבל ומזיזים אותה בכוח השרירים קדימה ואחורה. לשמורת קפואה הצפונית חזרנו אחרי חודש ובסך הכל זוהי השמורה הגדולה בזמביה, המדינה משקיעה בה רבות בדרכים שנסללות, בקמפינגים פרטיים בתנאים טובים, במדריכים מקומיים, מה שקשה להביס זה את זבובי הצצה העוקצים בתקופות החמות יותר. במקום הקרנפים שהשמידו, הם קונים עכשיו קרנפים מזימבבואה ומנסים להרבותם. למרות שקפואה מקסימה אם מתאמצים מעט יותר אפשר להגיע לה...שמורה לואנגווה הדרומית והצפונית, Luangwa Park. לשם הגענו בסבב השני של המסע, אחרי שהחברים חזרו לארץ וחוקר מקומי סיפר לנו נפלאות, על שמורות אלו. לפני השמורה נסענו להגשים חלום, לבקר במקלט של שימפנזים בצפון המדינה ליד הגבול עם קונגו. הדרך עוברת בכל ערי הכורים ושם פגשנו את זמביה המתועשת, הגענו בערב וסיליה שלחה אותנו להקים מחנה 7 קילומטרים מהמקלט על גדות נהר קפואה, הקמפינג מגודר בגלל בילי, היפופוטמית שנמצאה באזור כשאימא מתה, וגודלה אצל בעלי המקלט דויד ושילה סידל David and Sheila Siddle, השנה היא חוגגת משקל שני טון וכשמגיעים אורחים היא באה לבקר, וכששני טון מגיע לבקר זה נזק, לכן הקמפינג מגודר. דויד נפטר, והיום מנהלות את המקלט ביתו סיליה ואשתו שכבר לא צעירה אבל עדיין בכל בוקר בשבע וחצי היא יוצאת מביתה עם שני בקבוקים מלאים חלב להניק את התינוקת שלה, בילי ההיפופוטמית. האישה הקטנה הזו מכניסה את כל היד שלה בתוך הפה של ההיפופוטמית, אחרי ההנקה, בילי נכנסת לנוח בחצר בבריכת דגים קטנה. הנשים קיבלו אותנו בחום, ושמחו לשמוע על המקלט שלנו בארץ (דנדן ואני הקמנו מקלט לחיות בר בצפון הנגב www.dandanbolotin.co.il) ועל המשלחות להצלת חיות בר שאנחנו מארגנים. סיליה הפגישה אותנו עם שוקו ולבן, שני שימפנזים שהגיעו מהספארי בתל אביב. המקלט מנוהל ומתוחזק להפליא, מעל 100 שימפנזים ניצלו בזכותן וחיים במכלאות של עשרות דונמים של יער מגודרים בגדר חשמלית, בזמן האכלה רואים עשרות שימפנזים מתקבצים בהתרגשות, חלק מהשימפנזים שלא מסתדרים בלהקה אוכלים בתוך כלובים, כשהאוכל נזרק מעבר לגדרות אפשר לצפות בהתנהגויות, במריבות, בנתינה, באימהות שאוספות אוכל לילדיהן, בזכרים שנאבקים על מעמדם ובצעירים שמנסים לגנוב מהבוגרים. בחצר ביתם של סיליה ואימה גרים השימפנזים הצעירים, אותם מוציאים בכל בוקר לטיול ביער (100$ להצטרף לטיול שכזה). למחרת בבוקר סיפרה לנו שיליה כיצד שימפנזה שהגיע אליהם מקונגו, שם היה כלוא ולא ראה בחייו שימפנזה אחר, ראה לראשונה את אחיותיו השימפנזים. ברגע הראשון הוא היה בהלם, אבל דקה אחרי הוא רץ לאחד הצעירים התחבק איתו וצעק מרוב אושר. שיליה היא בשנות השבעים של חייה, ראתה וחוותה הרבה בחייה, אבל עדיין בעודה מספרת לנו את הסיפור דמעות זלגו מעיניה. במקלט גם מבני לימוד ובקתות הארחה למתנדבים ומבקרים, מסודר, נקי, המקלט שוכן באזור החווה של המשפחה, והחווה מממנת חלק מהמקלט, בשנת 2000 הם קיבלו תקציב והפרויקט הונף למה שהוא היום. מי שרוצה לעזור אפשר להיכנס לאתר. היינו בהרבה מקלטים בעולם ואני יכולה להעיד שזהו אחד המקלטים הטובים והמקצועיים שראיתי. במחנה הילדים היו עסוקים בלבנות מקלט לקרפדה שמצאו בשטח, הדמיון שלהם בטיול הגיע לרמות גבוהות במיוחד, כשאין טלוויזיה, בי"ס, חברים, מחשב ואתה צריך להשתמש במוח כדי להעסיק את עצמך הדמיון נכנס להילוך גבוה. כמובן ששחררנו אותה בסוף. יום אחד הגיע המקומי האחראי על הקמפינג עם שני ילדים קטנים, הוא נראה כועס, תפס את הילדים באוזניים וגרר אותם, הוא סיפר שהם הסתובבו במחנה וגנבו דברים, הם השיבו לנו את הגנבה וליבי נחמץ, מכל הציוד היקר שהשארנו באוהל הם גנבו שני דינוזאורים קטנים מפלסטיק של עיטם שנשארו על המחצלת. אני בטוחה שאין להם מה לאכול אבל מה שהכי ריתק אותם היו הצעצועים.
בדרך ללואנגווה הצפונית Luangwa, עצרנו לישון בצידי הדרכים, כל לילה ליד מפל, זמביה היא לא רק מדינה של חיות ויופי היא בעיקר מדינה של מים ומפלים, אז נכון שאין כמו מפלי ויקטוריה העצומים, אבל יש בה מאות מפלים מדהימים שכמעט ולא מוכרים. אתה מגיע למפל של עשרות מטרים בצורות מדהימות על סלעים שחורים, יערות מסביב, מים צלולים, חיות וציפורים, ואתה מקים מחנה לבד, אתה והמים בטנגו אישי. לילדים עצירה ליד מים זה כייף, הם נכנסים לשחק במים הקפואים, משתוללים בין הסלעים, ואני יכולה לשטוף כלים ובגדים, כשיש מים לא חסר דבר, לא יתואר, כמה מים זורמים בזמביה. לילה אחד עצרנו בקמפינג אצל מקומי לבן שיש לו מעיין חם טבעי ליד הבית ונהר הקפואה Kafue זורם לו בתוך הקמפינג, בערב כשקר אתה נכנס למים בחום של כ 37 מעלות, חול לבן מבעבע לך בין אצבעות הרגליים, רבצנו שם לנקות את הגוף שבמשך חודשיים טולטל בדרכי עפר מאובקות. אפילו הרגליים השחורות של הילדים נוקו, המקום נקרא Shiwa Ngandu. לשמורה הגענו אחרי נסיעה של יום שהסתיימה ב-10 קילומטרים בתוך חול אדום שהגיע עד דלתות האוטו, לא יכולנו לנשום מרוב חול ולא יכולנו לפתוח חלונות (תשכחו ממזגן) כל הציוד הפך לחום אדום, הרכב שט לו בחול, הגענו לשער השמורה בהלם, משתעלים ואדומים, עצרנו להפסקה, השומר הרגיע אותנו שבשמורה הדרך טובה יותר, הוא הסביר לנו איך לנסוע ושמח מאוד שהגענו, אין אף תייר אחר בקמפינג של השמורה, כרגיל אנחנו לבד, הוא יודיע בקשר שאנחנו צריכים להגיע ואם נתקע, בכל זאת הרכב שלנו לא חדש, הם יבואו לחפש אותנו, את הנהר לא חצינו במעבורת כי המים היו נמוכים, אחד מהפקחים רץ לקראתנו והראה לנו את הדרך הבטוחה במים, היינו מאושרים, הגענו לגבעה הצופה על הנהר, ושם הקמנו אוהל, כל עובדי הקמפינג היו לרשותנו ושמחו שהפגנו להם את שיגרת היום. התייר האחרון שישן פה היה לפני ימים רבים. הפקחים המשועממים הצטרפו לסאפרי לילה, מצאו לנו גולגולת של היפופוטם, שיניים של פילים, חיפשו איתנו נמר עד שמצאנו אחד, מצאו לנו להקה של אריות בלילה אוכלים בואפלו. קמתי בבוקר עם רעש מוזר, שני היפופוטמים רבים מולנו על גדת הנהר מי יעלה ראשון, הזכירו לי את ילדי, בזמביה אוכלוסיית ההיפופוטמים הגדולה בעולם, לא פלא כשיש כל כך הרבה מים, סנאים קטנים מתרוצצים, עיטמים עפים בשמיים, מינים שונים של מלחכי עשב, באחת הנסיעות נבהל מאיתנו היפופוטם שבדיוק יצא מהסבך, התפקענו מצחוק, תחת אדיר רץ ומענטז מולנו, כמובן שבכל הנסיעות היינו על גג העולם, וחוץ מזבובי הצצה שעקצו אותנו (הם הכי אוהבים לעקוץ בנסיעה כי הם רגילים לעקוץ חיות שהולכות) ומנבט שהייתה חולה, הכל היה מושלם, הכרזנו אני והילדים שזו שמורת הגשמת החלומות. בלילה האחרון כולם רצו לשירותים, כנראה נדבקו מנבט. טעמנו את זמביה וחלום חדש נרקם, להגיע למזרח זמביה שמענו סיפורים מרתקים על המזרח שהוא אפילו יותר נידח ובתולי, כל טיול מייצר לנו עוד חלומות לכן כנראה לעולם לא נפסיק לטייל.