במרחק שעתיים מאתונה יושב המחוז העתיק של קורינתוס, תחנה חשובה בטיול ליוון, עם היסטוריה חשובה. אך למחוז העתיק הזה היתה בעיה- האיסתמוס, לשון יבשה שחיברה בין יוון היבשתית לחצי האי פלפונס. כבר בעת העתיקה היה מקובל לחפור תעלות באיסתמוסים, לכן לא פלא שגם כאן, היוונים השתוקקו לחפור באיסתמוס. הסיבה היתה פשוטה - קורינתוס העתיקה עמדה במרכז נתיבי הסחר של יוון העתיקה. לפי הספר של דייויד פיטגרו, "המטרה – התעלה הקורינתית", האיסתמוס היה הגשר היבשתי המפורסם ביותר בעולם העתיק. הוא היה חיוני לימאים של קורינתוס ואמצעי לכיבוש וסיפוח יוון לממלכת רומא. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על ההתפתחות של מבצרים, יישובים, נמלים ודרכים במחוז.
אך האיסתמוס אילץ את הימאים להקיף את כל פלופונז, מסע בן 700 קילומטר רצוף סכנות וסערות, כדי לעבור בין הימים התיכון, האגאי והאדריאטי. לכן השאיפה היתה לחפור תעלה שתחבר בין מפרץ קורינתוס למפרץ הסרוני של הים האגאי.
הראשון ששקל ברצינות לחפור את התעלה היה הקיסר פריאנדרוס במאה ה-7 לפנה"ס, אך הפרויקט ננטש. היו מספר סיבות לכך - העלויות התבררו כגבוהות, כוח האדם הנדרש רב כל כך (עד כדי כך שלא היה ניתן לספקו בצורה יציבה, למרות שיוון היתה ממלכת עבדים), והחשש שהתעלה תשלול מקורינתוס את מקומה כצומת למעבר סחורות.
תחת זאת, פריאנדרוס בנה דרך מסחרית פשוטה ויקרה פחות – הדיולקוס. בדיולקוס גררו את הספינות מהים להמשכו בצד השני של האי. התהליך היה מייגע. סוסים ועבדים היו פורקים את המטען מהספינות, גוררים אותן מהים לדיולקוס, מעלים אותם על רכב עם גלגלים ומסיעים אותן לצד השני של האי. שם היו מורידים את הספינות בחזרה לים, מעמיסים אותן, וממשיכים את המסע. כאשר מדובר בספינות ענק, התהליך היה מסובך אף יותר, ומאוחר יותר בהיסטוריה, הדרך הזו ננטשה. שרידי הדרך העתיקה שבנה פריאנדרוס עדיין קיימים ליד התעלה המודרנית.
במאה ה-4 לפנה"ס, דיאדוך דמטריוס פוליורקטס תכנן לבנות תעלה כאמצעי לשיפור קווי התקשורת, אך גם הוא ירד מהתכנית בגלל החישובים של הסוקרים שלו. הם טעו בחישוב גובה השטחים ולכן צפו שהתעלה תגרום לשיטפונות קשים (חששותיהם התגלו כמוטעים). אך למרות שהם טעו, התחושה שסבבה סביב התעלה עוד לפני שנבנתה היתה כזו של חוסר מזל. הפילוסוף אפולוניוס מטיאנה ניבא שמי שיציע לחפור תעלה בקורינתוס יוכה בחולי. במובן מסוים, הוא צדק.
לאחר נפילת אימפריית יוון ובואה של האימפריה הרומאית, הרעיון נשקל, ונפל מחדש. שלושה שליטים רומאים ששקלו לבנות את התעלה מתו בנסיבות איומות. הראשון היה יוליוס הקיסר, שנרצח לפני שהתחיל את הפרויקט. השלישי היה קליגולה, שנרצח לאחר שנשלחו סוקרים לאתר ולפני שהתעלה נבנתה. גם הם, אגב, טעו בחישוביהם וצפו שהתעלה תביא לנזקים.
הקיסר נרו היה הראשון שניסה לבנות את התעלה. במו ידיו הוא לקח גרזן וחפר באדמה בשנת 67 לספירה. אגדה אחרת מספרת שנרו החל את החפירה עם קיסם מוזהב, בליווי מוסיקה. אך הפרויקט ננטש והוא מת זמן קצר אחר כך. כוח האדם שחפר את התעלה כלל 6000 אסירים יהודים, שבויי המרד הגדול. הם הצליחו לחפור לאורך 700 מטר בלבד.
כמאה וחמישים שנה לאחר מכן, הסנטור הרומי הורדוס אטיקוס שקל לחדש המאמצים, אך הפרויקט ננטש. אותו הדבר עם ממלכת ונציה בסוף המאה ה-17, כאשר כבשו את האי פלפונס, אך זה לא קרה.
הרעיון של התעלה הועלה מחדש לאחר שיוון זכתה בעצמאותה והתנתקה מהאימפריה העותומאנית ב- 1830. מהנדס צרפתי נשלח להעריך את היתכנות את הפרויקט, אבל כשהתגלה שעלותו תעלה על 40 מיליון פרנק, הפרויקט נזנח. מה שינה את דעתם של היוונים? ובכן, שלושה עשורים לאחר מכן, הסתיים פרויקט שאפתני ביותר בקצהו השני של העולם. אחרי עשורים של תמרונים פוליטיים, העסקת אלפי עובדים ועבדים ממצרים ומסודן, כילוי משאבים ואינספור אכזבות – תעלת סואץ נפתחה. הדבר הפיח תקוות חדשות באתונה כבר בשנה שלאחר מכן, והממשלה החדשה העבירה חוק המתיר את בניית התעלה הקורינתית. אך החברה הצרפתית שנשכרה לחפור את התעלה פשטה רגל. הפעם, הפרלמנט היווני לא התייאש. זיכיון חדש הוענק לחברה צרפתית נוספת, והבניה החלה ב-1882. ההון הראשוני של החברה הצרפתית היה 30 מיליון פרנק, אך העבודה על התעלה כילתה גם אותו, וגם החברה הזו פשטה רגל. הבנייה המשיכה ב- 1890 והועברה תחת חסותה של חברה יוונית.
וכאן חל המפנה – ב-25 ליולי 1893, אחרי שרשרת של מאמצים כושלים מהעת העתיקה ועד סוף המאה ה-19 – בניית התעלה הושלמה. אחד עשרה שנים לקח לבנות אותה, אך בזאת לא תם הסיפור.
שרשרת של קשיים כלכליים ותפעוליים עברו על התעלה, חלקם נעוצים במבנה שלה. אורכה של התעלה 6.4 קילומטר ורוחבה 21 וחצי מטר בלבד, מה שהופך אותה לבלתי עבירה לרוב הספינות המודרניות. הקירות הם בגובה 90 מטר. צרותה של התעלה הפכה את הניווט למסובך. קירות הסלע הגבוהים יצרו מנהרת רוחות, וזמני הגאות והשפל השונים בשני המפרצים יצרו זרמים חזקים בתעלה. מסיבות אלו, ימאים רבים סירבו להשתמש בתעלה וכבר מימיה הראשונים, היה בה מעט מאד שימוש.
שיעור השימוש בתעלה עלה מעט ב- 1913, אך אבוי – שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהורידה את כמות הסחר והספינות ברחבי העולם.
בעיה נוספת בתעלה היתה אדמת הסחף, באזור פעיל מבחינה סיסמית. הקירות היו בלתי יציבים כבר מההתחלה, וידעו מפולות עם פתיחת התעלה. הספינות המעטות שעברו בתעלה רק הגבירו את אי היציבות והמפולות. חיזוקים נבנו לקירות, דבר ששאב תקציבים נוספים, והתעלה נסגרה לעיתים קרובות לצורך שיפוצים. ב- 1923 בלבד נוצרו כל כך הרבה מפולות, שלקח שנתיים לפנות את השפוכת.
נזק נוסף נגרם לתעלה במלחמת העולם השנייה. ב-1941, במהלך הקרב על יוון בין הצבא הבריטי לוורמאכט, צנחנים גרמנים ניסו לכבוש את הגשר שנבנה מעל לתעלה. מכיוון שהגרמנים יצאו במתקפת פתע ונראה היה שישיגו את מטרתם, הבריטים פוצצו אותו. שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר הצבא הגרמני נסוג מיוון, הגרמנים פוצצו את התעלה כדי לגרום למפולות ולחסום את התעלה. היה זה הצבא האמריקאי שניקה את התעלה מהשפוכת ב- 1947 ופתח אותה מחדש לספינות קטנות.
למרות מאמצי השיפוץ של הצבא האמריקאי, התעלה צרה מידי לספינות מודרניות, ויכולות לעבור בה רק ספינות בגודל של עד 17 מטר, ולא יותר מספינה אחת לרוחב התעלה. מסיבה זו, עוברות בתעלה בעיקר ספינות תיירים.
למרות הקשיים, המתפעלים של התעלה טוענים ש-15 אלף ספינות מ-50 מדינות שונות חוצות אותה בשנה. הם גם מאמינים שהרחבת והעמקת התעלה יכולים להביא רווחים ליוון ולהגביר את היקף התיירות. תכנית כזו הועלתה ב- 2012 על ידי משרד הכלכלה. אך בתעלה הקורינתית כמו בתעלה הקורינתית, הצרות תמיד מגיעות, ובצרורות. המשבר הכלכלי של 2008, שיוון נפגעה ממנו במיוחד, לא חלף לגמרי. עם נתוני אבטלה עדכניים של 19% ושלל בעיות כלכליות, הרחבת התעלה המקוללת אינה עומדת בראש מעייניה של הממשלה.
ימים יגידו אם יהיה ליוון, מדינה למודת בעיות כלכליות, את האומץ הנדרש להיכנס להרפתקה החדשה-ישנה של תעלת קורינתוס.
קיראו עוד על טיול ליוון באתר אקו טיולי שטח
