ים לעולם - תרבויות החוף של ברזיל

צרו עימנו קשר

ברזיל היא החופים, החופים הם ברזיל. טיול בחופי המדינה מדגיש למטייל את תשוקת החיים של הברזילאים. הכדורגל, הסמבה ותרבות החוף מהווים שלושה מרכיבים בסיסיים ועיקריים היוצרים נקודות מפגש בין כל מגזרי האוכלוסייה. כאן נמצאות נקודות החיבור ושיתוף הפעולה בין משכילים ופשוטי עם, עשירים ועניים, לבנים ושחורים. מפגש המהווה למעשה את תמציתה של ברזיל.

טיול ייחודי אל הצד הפראי של ברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

טיול מלא בחוויות בארגנטינה, צ'ילה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל כולל מצעד המנצחות  בריו עם אקו טיולי שטח >>>

מתנות נזרקות אל הים

הלכתי דחוס בין אלפי האנשים נושאי הפרחים, המסרקים והסיכות הצבעוניות לכוון חוף הים של ריו וורמליו (rio vermelho) שבסלוודור באהיה. אנשים צוחקים, מחייכים, מקווים, מצפים - אווירה מחשמלת של מאורע דתי שעלול להביא לשנה טובה יותר, אך גם לאסונות.
על החוף עמדו ההמונים וחיכו לשעת אחה"צ בו תצאנה מאות סירות מרחק של כשני קילומטרים אל תוך הים כדי לזרוק אל הגלים טונות של מנחות ומתנות לאלה החשובה ביותר של ברזיל.
אני עולה אל אחת הסירות, עומד על הסיפון ומדבר עם הקפטן. תוך כדי שיחה הוא פותח פחית בירה ולפני שלוקח את הלגימה הראשונה שופך מעט אל תוך הים. למבטי התמוה הוא מפטיר "גם ימאנז'ה צריכה לטעום". המנוע מונע ותוך מספר דקות אני מוצא את עצמי בתוך מרוץ שדים מפחיד. מאות סירות בכל הגדלים, בכל הצבעים: יאכטות מהירות ולצדן סירות מטען והעמסה עם מנופים וחביות נוהרים ללא כל סדר נראה לעין וללא כל מנחה ומארגן אל לב הים. כל הספינות מלאות אנשים, רובם לבושים בבגד הלאומי של ברזיל - בגד ים כמובן. אני שם לב שרבים מן המשתתפים בחגיגה שמקורה אפריקאי הם לבנים.
ימאנז'ה כנראה ידעה שאל המסע יצטרף ירושלמי שכמוני והחליטה להתעלל בו. הגלים היו גבוהים וזרקו את הספינה הקטנה כמו מתקן בדיסנילנד. נזכרתי בגרוטיוס, הראשון שפיתח חוקי תחבורה בים ושאלתי את עצמי מה הוא היה אומר על הבלגאן שקורה כאן. כל סירה נעה במהירות אחרת, בכוון אחר, צפירות נשמעות מדי פעם ורק בנס מונעות תאונה. אני מוצא את עצמי מתפלל לימאנז'ה ומקווה לכך שהיא מודעת שהטירוף הזה הוא רק לכבודה וכי תדע לשמור על מעריציה מהתנגשות שנראית לי כבלתי נמנעת.
לאחר כחצי שעה של שייט, כאשר דמויות המעריצים שנותרו על ביבשה כבר נטמעו בקו החוף, עוצרות לפתע מאות הספינות. בכובד ראש עוזבים כל אנשי הסירות את פחיות הבירה, מרימים סלים גדולים עמוסים בפרחים, מסרקים, ערכות אפור, סבונים וסרטים לשיער ומורידים אותם אל תוך הגלים. ימאנז'ה אוהבת שמעריציה יפנקו אותה וידאגו ליופייה. אני מביט בקפטן הסירה שלי ורואה מבט של דאגה על פניו. לרגע נדמה היה לו שהזרמים נעים חזרה אל החוף. אם יחזירו הגלים את המנחות אל החוף יהיה זה סימן רע לשנה גרועה.
הסירות חוזרות כעת לחוף בקצב רגוע יותר, אנשים מאושרים, הפרחים לא חזרו, השנה קיבלה ימאנז'ה את מתנותיה.

אין אולי דבר המקשר בין תושבי ברזיל לבין הים יותר מאשר אלת הים ימאנז'ה. היא מלכת הגלים, אחראית לגורל יורדי הים והדייגים, ושומרת על הרוחצים (למעט בחורים יפים במיוחד העלולים להמשך לארמונה התת ימי). במודעות תושבי החוף בברזיל היא קיימת בצורה חזקה ביותר. תחומי השפעתה מגיעים לעסקים, להרמוניה בבית בין בני המשפחה, לאהבה ולתחומי חיים רבים נוספים. יחס חם במיוחד יש לה כלפי אוהבים ואמהות. נשים רבות מביטות בערגה אל גלי הים ומצפות לעזרתה. קיומה הוא מעבר להגיון, מעבר לתפיסה המטריאליסטית, היא נמצאת בכל מקום ובכל זמן, היא יכולה להיות נדיבה וטובה או זועמת ונוראית.
העבדים שהובאו ממערב אפריקה ע"י הפורטוגזים הביאו אתם את האורישאס: פנתאון שלם של אלים ואלות. באפריקה לא הייתה ימאנז'ה אלה חשובה במיוחד, אך הטראומה הפסיכולוגית שחוו הצעירים השחורים שנחטפו ממשפחותיהם ונלקחו כעבדים ושפחות, ובעיקר המסע המפחיד בים על סיפוני הפורטוגזים הביאו לעלייה בחשיבותה של זו השולטת בים.
כאשר רצו העבדים לקיים את דתם במולדת החדשה שנכפתה עליהם נתקלו בתחילה בסירוב הפורטוגזים, אך כאן ניתן לראות דוגמא טובה לגמישותה של הדת הקתולית. המיסיונרים הקתולים העלימו עין מהמשך קיום הפולחנים האפריקאים בתנאי שיעשו במסווה נוצרי. וכך בפשרה מעניינת קיבל כל אחד מן האורישאס קדוש נוצרי מקביל. אושאלה, שהיה באפריקה מלך האלים, הפך להיות לישו והחגיגות לכבודו נערכו בחג המולד, אושוסי, שהיה באפריקה אל היערות, חיות הבר והציד, הפך להיות לסן סבסטיאן, וככזה הוא משמש כפטרון הקדוש של ריו דה ז'ניירו ויומו נחגג ביום הקדוש.
ימאנז'ה, אלת הים והדייגים הפכה להיות למריה. יום חגה הוא פסטיבל ססגוני של הערצה לים ולעוצמתו. באפריקה לא היה יום מיוחד להערצת ימאנז'ה, אך כאן, כדי לצאת ידי חובת הכנסייה נקבע יום החג בשני בפברואר. תאריך זה הינו אחד מן התאריכים המוקדשים למרים. במערב מכונה החג בשם "הצגת ישו התינוק בבית המקדש בירושלים בידי מרים אמו", אך בברזיל זהו יומה הגדול של אלת הים.

תרבויות בנדידה - בין אפריקה לאמריקה

הפורטוגזים הביאו עמם תרבות מפוארת של התיישבות בחופים, למעשה היו הם אלו שהחלו בטריגר שהביא לגילוי יבשת אמריקה, או העולם החדש כפי שנקרא אז. הם גם היו אלו שהחלו בסחר עבדים אינטנסיבי ששינה לחלוטין את פניהן התרבותיים של אמריקה ואפריקה.
בכל התחיל במלך פורטוגל אנריקה, הידוע כאנריקה הספן. מלך זה הקדיש את כל הונו וחייו למפעלי גילויים בעולם. בשנת 1440 הקים את האקדמיה הימית בעיר זאגרש (sagres) שבפורטוגל. הפורטוגזים החלו במסעות ימיים נועזים, בתחילה לאורך חופי מערב אפריקה ולאחר מכן אל תוך האוקיאנוס האטלנטי. במסעותיהם גילו את האיים הקנאריים, האזוריים ואת איי כף ורדה. הם הקימו עליהם מושבות סחר שמטרתן היחידה הייתה גידול קני סוכר. הסוכר היה אז מוצר מותרות שמחירו יקר ביותר, הרווח על מכירתו היה אדיר, אך העבודה בשדות קשה ומפרכת. לצורך ביצועה ניצלו הפורטוגזים את הקשרים שהיו להם עם מלכים מקומיים לאורך היבשת השחורה והחלו להעביר עבדים ממערב אפריקה אל מושבותיהם באיים.

כשישים שנה לאחר מכן, בשנת 1501, מגיע פדרו אלוארש קבראל אל חופי ברזיל. הוא וצוותו עלו אל החוף, תקעו צלב עץ גדול בין הסלעים והכריזו בשם הסמכות שניתנה להם מהאפיפיור ומהמלך על האזור אליו הגיעו כשייך לאימפריה של פורטוגל. שם המדינה נקבע כ"ארץ הצלב האמיתי" (terra de vera cruz). את שמה הנוכחי קיבלה שנים מאוחר יותר ורק כאשר החל הסחר האינטנסיבי בצבע האדום שהיה מופק מעץ הברזיל שצבעו כצבע הנחושת (brasa).
אומרים שכבר על גבי הספינות הראשונות הביאו הפורטוגזים אתם ליבשת החדשה קנים של סוכר. במרץ רב שתלו שדות אדירים לאורך החוף באזור הצפון מזרחי של ברזיל וחיפשו כוח אדם לעבד אותם. רבים משבטי האינדיאנים שישבו באזורי החופים סירבו לעבוד עבור האירופאים ובכל מקרה חוסלו במהירות מבהילה כמעט לחלוטין ממחלות שהביאו אתם האירופאים. (מתוך חמישה מליון אינדיאנים שחיו בברזיל לפני 500 שנה נותרו כ 200,000 בלבד).
לאחר ניסיון של 60 שנות סחר עבדים באיים, פנו הפורטוגזים שוב לאפריקה והחלו בהעברת מליוני עבדים שחורים אל מטעי הסוכר שבצפון מזרח המדינה. העבדים הגיעו לברזיל כאשר הם דחוסים באוניות כסרדינים, כחצי מהם מתו בדרך ממחלות ומרעב. טרנספר כפוי זה שינה לחלוטין את פניה של ברזיל. העבדים הביאו אתם שפה, מנהגים, מאכלים, אמונות ומוסיקה שהשפיעו ונטמעו בצורה מוחלטת במה שנקרא כיום "תרבות החוף הברזילאית".

כדורגל - בחוף או במגרש?

חוף איפנמה בריו ידוע כמרכז של הומוסקסואלים ולסביות, במיוחד סוכת מציל מספר 9 (posto nove), דגלים צבעוניים המקשטים את הסביבה מעידים כך. סוכות מציל אלו הם נקודות המפגש לבילוי עם חברים או להכוונת נהגי המוניות.
בתוך הים אין הרבה אנשים, אולי בשל שמו של החוף: איפנמה = מים מסוכנים. זרמים חזקים עלולים לסחוף את מי שאינו נזהר לבילוי צמוד מדי עם ימאנז'ה. אי אפשר ללכת על החוף מבלי לזמזם את שירו הפופולארי של ז'ילברטו ז'יל, "נערה מאיפנמה" (garota de ipanema) המשלב פורטוגזית בקול רך עם אנגלית.
על רצועת החוף הרחבה והלבנה חבורת צעירים משחקים כדורגל. גוף שחום במידה זו או אחרת, שיזוף מושלם של צעירים המבלים זמן רב מידי יום בחוף הים. אני מנסה לספור את מספר השחקנים ולא ממש מצליח: 13 או 14 בכל קבוצה. על החוף לא ממש מקפידים על המספר הרשמי. גם האדישים הגדולים ביותר למשחק יודעים כי ברזיל וכדורגל יש לאמור בנשימה אחת. מצחיק לחשוב שבשנת 1894, כאשר הביא צארלס מילר, יליד ברזיל ובן להורים אנגלים, את הכדורגל הראשון מאנגליה לברזיל, נחשב זה למשחק של האריסטוקרטיה. אזרחים אנגלים ששהו בברזיל ומשפחות האצולה של ברזיל הקימו מועדונים ושחקו במשחק שנתפס בעיניהם אירופאי ואקסקלוסיבי. תוך שנים ספורות תפס המשחק החדש תאוצה ומצא את דרכו גם אל חוף הים, המקום היחיד בו יכלו העניים לשחק ללא הפרעה.
ב 1915 יצא לאור מילון אנציקלופדי שכלל בין דפיו תיאור רשמי ראשון של כדורגל בברזיל. "...המשחק פופולארי מאד, אך דורש מאמצים גופניים שאינם מתאימים לברזיל החמה והלחה..." לפחות על החוף, כאשר מידי פעם הכדור (או אחד השחקנים) מוצאים את דרכם אל הים, נראה המשחק טבעי מאד.
כך עברו להם שניים וחצי עשורים: העשירים והלבנים משחקים במגרשים מסודרים בחסות עסקנים, פוליטיקאים ותעשיינים, העניים והשחורים משחקים על החוף בחסות השמש והרי הגרניט.
שנת 1919 הייתה נקודת מפנה כאשר השיגה ברזיל את גביע דרום אמריקה. ההתרגשות הייתה רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה. מאז החלו להופיע יותר ויותר קבוצות מעורבות, והמגרשים המסודרים חשו גם את נעליהם של שחקנים שחורים. גם לכאן חדרה הדת האפריקאית, ומידי פעם התפרסמו סיפורים על שחקן זה או אחר שהזמין את חבריו לטקס של הקרבת תרנגולת למען אחד האורישאס או לקבל את ברכתו של כוהן קנדומבלה.
בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים חלה תקרית מפורסמת שמעידה על עליית המדרגה במעמד הכדורגל: במשחק דרמטי בין קבוצת ריו לבין סאן פאולו טענו שחקני קבוצת סן פאולו לאפלייה מצד השופט והחליטו להשבית את המשחק. אחד הנוכחים באצטדיון היה נשיא ברזיל, וושינגטון לואיס. לואיס, במקור בן העיר סן פאולו, שלח את שליחו לפקוד על קפטן הקבוצה לחזור ולשחק, אך קיבל תשובה שלילית. פקודות הנשיא אינן תקפות על המגרש. עזות המצח משחקן בן אחד המעמדות הנמוכים הדהימה את תושבי ברזיל.
רק במהפכת 1930 שינה הנשיא ז'טוליו וארגאס את גישתו והבין שהוא יכול לרכוש בקלות את אהדת ההמונים אם יתמוך בכדורגל. בין לילה הפך המשחק למלה נרדפת לברזיל, עכשיו כבר כולם שחקו כדורגל, המקצוענים, כבר ללא כל התחשבות בצבע עורם, על המגרשים, כל האחרים, כמו תמיד, על החוף.
ב 1950 אצטדיון המרקנה (שמשמעות שמו היא צפור ירוקה) הגדול בעולם כבר עמד על תלו והביא גאווה רבה לברזילאים. במשחק הגמר של אליפות העולם מול אורוגואי הייתה זקוקה ברזיל לתיקו בלבד. הגול הראשון היה של ברזיל, אך לבסוף הייתה זו אורוגואי שנצחה. אומרים שבשל האכזבה הקשה היו 2,3 אנשים שקפצו מגג האצטדיון אל מותם. מספר התאבדויות נוספות הגיעו בהמשך אותו שבוע. היה זה אבל לאומי, אנשים הלכו בפנים חפויי ראש ואפילו החופים התרוקנו מאדם.
השליטים הצבאיים ששלטו בברזיל עד תחילת שנות השמונים התייחסו אל הכדורגל כמו שהתייחסו הקיסרים הרומאים למשחקי הגלדיאטורים. אצטדיוני ענק נבנו בכל עיר, לחם ושעשועים. החופים היו עמוסים בקבוצות מתאמנות, כאן, על החוף החלו כל גדולי הכדורגל את דרכם. כדורגל החופים הפך למושג שיש בו הרבה גאווה, השחקנים רומריו וג'וניור משחקים עד היום כדורגל חופים להנאתם. אשתו של רומריו, אגב, מעדיפה פוטוולי.
גם היום כדורגל זה עניין לאומי, אני מתבונן בעיניהם של הצעירים על החוף, חלקם בודאי מתגוררים באחת הפאבלות העניות של ריו. העיניים נוצצות, מחכות להזדמנות לקבל את הכדור, להבקיע גול ולעשות סלטה של ניצחון על החוף.

רוקד עם הגלים

אין ספק שהשיר המוכר ביותר הקשור לחופי ריו הוא השיר קופקבאנה. לשם החוף שני פירושים: "להתבונן באבן יקרה" או "לצפות אל אופק התכלת". מקור השם אינו ברזילאי אלא בוליביאני. על גדת אגם טיטיקקה יושבת עיירה בשם זה. מסורת בוליביינית מספרת כי שני דייגים נקלעו לסערה באגם. הבתולה מקופקבאנה הצילה אותם והם הקימו לכבודה פסל בכנסייה על החוף. במאה ה - 17 הובא העתק הפסל לחופי ריו ואתו נדד עם השם.
כמו בחוף איפנמה, גם כאן, בארבעה וחצי קילומטרים של חול לבן לבן לבן, זורמת הרבה אנרגיה חיובית. אנשים מכל הגילאים עוסקים בפעילות על החוף: גם כאן על החוף משחקים כדורגל או פוטוולי (futevolei) - מין שלוב ברזילאי של כדורגל וכדורעף, אחרים יושבים על בדי הקאנגה הצבעוניים ומביטים בשלושה גולשים המצפים לגל גדול.
בצדו השני של הכביש אנשים עושים שופינג ועל הטיילת אופניים, סקייט בורד, אנשים רצים ועושים התעמלות וחולפים על פני דוכני השתייה הרבים המפוזרים לאורך החוף, בהם יושבים עם הפנים לים קבוצות חברים המוצצים אגווה דה קוקו - מיץ קוקוס טרי מקש ארוך או לוגמים באיטיות קאיפיריניה צוננת.
אני מנסה להבין מה כל כך מיוחד במקום הזה, הכל נראה כל כך טבעי ופשוט. על החוף ההבדלים עניים לעשירים נעלמים. כולם כאן בשביל השמש, בשביל החול הלבן, בשביל הים וכמובן בשביל לשטוף את העיניים בחתיכים וחתיכות המסתובבים על החוף בבגדי ים מינימליסטים. בסופי שבוע יש בחוף מופעי רוק ולעיתים גם הקרנות סרטים על גבי מסכי ענק. על החוף בקופקבאנה תמיד קורה משהוא. מוכר אננס מסתובב בצעד עייף על החול ונעצר להביט יחד איתי בשלוש צעירות בביקיני רוקדות לצלילי סמבה על הטיילת שמול החוף. הוא מביט אלי, מחייך ואומר: "הבחורות של ברזיל והמוסיקה של ברזיל". אני מהנהן בהסכמה.
הכדורגל ירד מלמעלה למטה, מהאצולה לעם. הסמבה עלתה מלמטה למעלה. עד שנות השלושים הייתה הסמבה ריקוד של המעמדות הנמוכים, רוויה בתופים ומקצבים אפריקאים שהביאו העבדים. האצולה העדיפה את הואלס והפולקה ועוד כמה ריקודים אירופאים. אפילו את הקרנבל חגגו במסיבות פרטיות והתעלמו ממה שקורה ברחוב. מאז החלה המוסיקה הקצבית לחלחל אל כל שכבות החברה עד שהפכה ל"מוסיקה של ברזיל".

כשמונים ק"מ צפונה מהעיר סלוודור נמצא חוף פראיה דה פוחצ'י (praya de forte). המקום משמש כשמורה להגנה על צבי הים הפוקדים בהמוניהם את החוף בעונת ההטלה.
למעשה שהו חלק מפרוייקט חופים הכולל שלושה מרכזים בחופי ברזיל שמטרתם הגנת צבי הים.
החוף מפורסם גם בשל ההפרשים האדירים החלים בו בין הגאות לשפל, מאות מטרים של ים פשוט נעלמים במהלך הלילה ומותירים בריכות טבעיות בתוך ריף האלמוגים. הדגים נותרים לכודים בתוך הבריכות ומאפשרים חוויה מיוחדת של שחיה בתנאים מיוחדים.
13 ק"מ הפלגה מנמל סלוודור באהיה מביאים אל האי איטפריקה (itaparica), דקלים על החוף, אנשים שותים, נהנים מן החיים, שוחים במים, כולם הולכים לאט כאילו זהו חוק האי. שלווה בלתי נתפסת רק 45 דקות הפלגה מהמולת העיר.
רחוק מכולם עומדת אשה בלבוש באהייאני טיפוסי ובוהה אל הים, אולי ממלמלת תפילה ליאמנז'ה. הפעילות האינטנסיבית ביותר היא של שני הילדים המתאמנים בסלטות על החוף.
בימי ראשון יוצאים אנשי הכפרים שבאי, מתלבשים בבגדים חגיגיים ועוברים בין הכנסיות הפזורות על החוף בריקודים, נגינה ושמחה. נראה שהחום, הלחות והזיעה המטפטפת על פני כולם אינם מפריעים לאיש. לא קרנבל, אבל שמחה פשוטה ואוטנטית.

סיפרתי פעם לידיד שאצלנו בישראל יש כל הזמן הפגנות, מתח, עצבים וצפצופים על הכביש וכולם מדברים כל היום על פוליטיקה.
היה על פניו מבט סלחני, "תראה, כאן יש לנו מליונים שחיים על סף רעב, מרוויחים דולר או שניים ליום ובכל זאת הולכים הביתה בשלווה. פשוט יש לנו את כל הדברים החשובים בחיים: יש כדורגל, יש סמבה וקרנבל ויש לנו את הים, אז מה צריך יותר"?

חופים בברזיל - עובדות, מידע והמלצות:

תעודת זהות: גודלה של ברזיל הוא 8,511965 ק"מ (כחצי מגודלה של דרום אמריקה), במדינה 7,491 ק"מ של חופים כולם לחופי האוקיאנוס האטלנטי. על פי הסקר האחרון חיים כיום בברזיל כ 176 מליון איש, רובם הגדול באזורי החוף. ברזיל היא המדינה היחידה בדרום אמריקה בה השפה המדוברת היא פורטוגזית.

טיולים הקשורים למאמר