ב- 2004 גורגן מרגריאן, מפקד ארמני, השתתף בתכנית שלום דו לאומית לארמנים ואזרים. התכנית התקיימה בבודפשט. אחד ממשתתפי התכנית, מפקד אזרי בשם רמיל ספרוב, הרג את מרגריאן בשנתו עם גרזן. הסיבות היו לאומיות – מרגריאן היה ארמני. מבחינת ספרוב, זו היתה נקמת האזרים בארמנים על מה שעשו במלחמת נגורנו קרבך. ההונגרים מין הסתם לא ראו זאת כך, וספרוב נידון למאסר עולם בהונגריה. כעבור שנתיים, הונגריה הסכימה להחזירו לאזרבייג'ן, שם ימשיך לרצות את עונשו. אך להפתעתם, נשיא אזרבייג'ן, אילהאם אילייב, נתן לו חנינה מידית עם נחיתתו בבאקו. לא רק שהוא זכה בחופש, הוא אף קודם בצבא האזרי וקיבל משרה לכל החיים. תגובות הציבור האזרי היו מעורבות. היו שגינו אותו על העונש המוגזם שהפעיל כלפי המפקד הארמני, והיו שראו בו גיבור. כך או כך, הפרשה כולה הפתיעה את הצופים מבחוץ. וכאן אנו מגיעים לנקודה מעניינת-
רגישותם הרבה של אזרבייג'ן וארמניה לסלע המחלוקת שנקרא נגורנו קרבך.
מעטים יודעים על מלחמת נגורנו קרבך, או על קיומו של חבל ארץ זה. אך כל מי ששמע על האזור, שמע על המלחמה, או ליתר דיוק- שמו נקשר עם מלחמות. לפני שנחליט עד כמה הדימוי הזה עדכני, ראוי שנוריד את הקורים מהנושא הישן שידיעותינו עליו מעורפלות- מלחמת נגורנו קרבאך.
שורשי הסכסוך
שורשי הסכסוך נעוצים עוד במאה ה-19, בהסכם קוראקצ'י. ב- 1805, האימפריה הרוסית והאימפריה הפרסית החליטו על גורלה של נגורנו קרבך. נגורנו קרבך היתה אז מחוז באימפריה הפרסית עם רוב ארמני- נוצרי, שהתגורר שם ב-7000 השנים האחרונות. לפי ההסכם, האזור הפך למדינת חסות של האימפריה הרוסית. הסכם זה אושרר על ידי כמה הסכמים עוקבים במהלך המאה ה-19. בעקבותיו, קהילות של אזרים מוסלמים עזבו את נגורנו קרבך והיגרו לשטחי האימפריה הפרסית. ארמנים נוצרים היגרו מהאימפריה הפרסית לתוך נגורנו קרבך הרוסית, ומספרם היחסי של הארמנים באזור גדל.
1917, מהפיכת אוקטובר. משפחת רומנוב מורדת משלטונה, וסופה של שושלת הצארים היא תחילתו של עידן חדש. אך בתקופה הסוערת שבין מהפיכת אוקטובר להתבססותה של רוסיה הקומוניסטית, מתרופפת השליטה על הפריפריות. אזרבייג'ן וארמניה מכריזות על עצמאותן, ולזו מצטרפים חילוקי דעות טריטוריאליים היכן שאזרים וארמנים חיים זה לצד זה – בנגורנו קרבך. סכסוכים אלו גבו קורבנות רבים והגיעו לרגיעה זמנית רק כאשר השלטון הסובייטי כבש את הקווקז מחדש.
כמו קודמו, גם השלטון הסובייטי נקט במדיניות של הפרד ומשול- הגברת סכסוכים בין עמי הקווקז, וחלוקת המחוזות באופן שלא יאפשר להם להתאחד נגד מוסקבה. וכך, ב- 1924, הקרבאכים קיבלו מהלומה שלא ציפו לה- נגורנו קרבאך, שרוב תושביה ארמנים, הוכרזה כאוטונומיה השייכת לאזרבייג'ן. מעבר למדיניות ההפרדה הישנה, סטלין ביקש לרצות את טורקיה ידידתה של רוסיה, על ידי חיזוק אזרבייג'ן, שכנתה המוסלמית והנאמנה של טורקיה.
התוצאות הדמוגרפיות של המהלך היו ברורות –אזרים היגרו לנגורנו קרבך במספרים גדלים, ועד 1989 הם הספיקו לגדול מ-9% ל- 22% מהאוכלוסייה. הארמנים ראו הגירה זו כניסיונם המכוון של האזרים לחזק את שליטתם באזור. תושבי נגורנו קרבך, שלא היו מרוצים מהשינוי, ביקשו מרוסיה לספח אותם לארמניה. היה זה בשנת 1987, כאשר ברית המועצות היתה בשלהי ימיה, אך טרם התפרקה. גורבצ'וב נקט בשורה של צעדים כדי לפתוח את רוסיה לתהליך הדמוקרטי ולאפשר חופש רב יותר לתקשורת וליחידים. בתקופה זו, מדינות שונות ניסו לקדם את האינטרסים שלהם ולהשיג את עצמאותן. הממשל המקומי של נגורנו קרבך ביקש ממוסקבה להצטרף לארמניה, אך בקשתם נדחתה על הסף. מוסקבה מצידה לא רצתה לעודד את תחילתה של ההתפוררות, גם אם שאר העולם צפה אותה.
דחיית הבקשה עוררה תרעומת בקרב התושבים. ב-1988 תושבי סטפנקרט, בירת נגורנו קרבך, יצאו להפגנות בעד איחוד עם ארמניה. בעקבותיהן התקיימו הפגנות נוספות בירוואן. ההפגנות הובילו לעימותים, אך רוסיה לא שינתה את דעתה.
שנה לאחר מכן, אחיזתה של מוסקבה המשיכה להתפורר. הממשל המקומי של נגורנו קרבך קיים משאל עם, בו רוב הנשאלים הצביעו בעד התנתקותה של נגורנו קרבך מאזרבייג'ן. באופן לא מפתיע, המיעוט האזרי של נגורנו קרבך, שהיה אז 22% מהתושבים, החרים את משאל העם, וגם אזרבייג'ן השכנה. בקצב מסחרר הפכו חילוקי הדעות לעימותים אלימים ולמלחמה, שהסתיימה רק ב- 1994. במהלך המלחמה, ב- 1991, נגורנו קרבך הספיקה להכריז על עצמאותה באופן חד צדדי, שהעולם אינו מכיר בו. המדינה דה-פקטו שהוקמה קרויה בפי המקומיים ארצאך, וזהו השם המועדף על ידי התושבים המקומיים.
תוצאותיה של המלחמה הממושכת היו קטלניות- כ- 30 אלף איש נהרגו, ומעל מיליון איש הפכו לפליטים. נגורנו קרבך התרוקנה מאזרים לחלוטין. עד היום מתגוררים באזרבייג'ן פליטים אזרים מנגורנו קרבך, שאינם יכולים לחזור לבתיהם, ומכאן הזעם מצדם של האזרים.
הזיכרון הלאומי מהמלחמה האכזרית כולל שני סלעי מחלוקת חשובים. אחד מהם הוא הטבח בחוג'לי בשנת 92, בו נהרגו כ- 160 אזרים על ידי שכניהם הארמנים. השני הוא הטבח בסומגיט, בשנת 88, שהתנהל נגד תושבים ארמנים. כל צד רצה שהעולם יכיר בטבח נגדו כג'נוסייד. מנהיגי העולם זעו באי נוחות מול דרישות אלו, שהיו כרוכות בהסתבכות עם הצד השני.
סיום המלחמה
בניגוד לכל הציפיות, ב- 1994 צבא ארמניה השתלט על כל נגורנו קרבך וגם על אזורים נוספים בשטחה של אזרבייג'ן. זו היתה מהלומה גדולה והשפלה לאזרים, שצבאם היה חזק ומפותח בהרבה. אולי בשל כך נחתם באותה שנה הסכם בישקק, שהביא להפסקת אש יציבה אך לא לפתרון סופי. כמו כן, הוא לא יושם במלואו. לפי ההסכם, נגורנו קרבך קיבלה אוטונומיה דה פקטו, אך נשארה מסופחת לאזרבייג'ן – על הנייר. ההסכם קבע שצבא ארמניה ייסוג מהגבול וכוחות זרים לשמירה על השלום יוצבו באזור. עם זאת, זהותם של הכוחות הזרים לא הוסכמה בין הצדדים מסיבות פוליטיות, ולכן הכוחות הארמניים והאזרים עדיין מוצבים לאורך קו הפסקת האש. ההסכם נועד להבטיח את חזרתם הבטוחה של מיליון פליטים אזרים לנגורנו קרבך, אך גם זה לא קרה.
למרות שהפסקת האש הביאה ליציבות יחסית, היא הופרה מספר פעמים. בכל פעם החשש היה ששתי המדינות ייגררו למלחמה נוספת, אך זה לא קרה. ב- 2016 היתה הסלמה נוספת באזור, שנמשכה ארבעה ימים, אך גם זו דעכה. השאר יישמע כמו פזמון המוכר לישראלים – אחת לתקופה מוצע הסכם נוסף, או סבב שיחות בין המדינות, ואלה מסתיימים בכישלון.
השמירה על הסטטוס קוו
ב- 2005 האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה קראה לארמנים לסגת משטח אזרבייג'ן. הארמנים סירבו. שנתיים אחר כך הוצע הסכם שלום שלפיו הכוחות הארמנים ייסוגו מהאזור בהדרגה, והפליטים האזרים ישובו להתגורר במחוז. ההצעה התקבלה על ידי האזרים אך הארמנים דחו אותה על הסף.
מבחינת הארמנים ותושבי נגורנו קרבך, מוטב להם לשמור על הסטטוס קוו מאשר לאבד את האזור פעם נוספת, גם אם הדבר יביא לשלום יציב יותר. הם כבר איבדו חלק גדול משטחם לטורקיה במהלך השואה הארמנית, והם אינם רוצים לאבד שטחים נוספים. היטיב לבטא זאת אבו, אחד מגיבורי המלחמה בהיסטוריה הארמנית: "אם נפסיד את קרבאך, יהיה זה הדף האחרון בהיסטוריה של העם הארמני".
מבחינת האזרים, נגורנו קרבאך היתה חלק מן הרפובליקה הסובייטית האזרית, והארמנים פלשו למקום שלא בצדק ועקרו ממנו את תושביו האזרים. כאמור, רגישותם של האזרים לנושא רבה. במרוצת השנים גיבשה ממשלת אזרבייג'אן "רשימה שחורה" של אישים מרחבי העולם, הכוללת פוליטיקאים, עיתונאים, אומנים ומפורסמים אחרים. הללו נכנסו לרשימה מסיבות שונות ומשונות – אם בגלל שביקרו את מדיניותה של אזרבייג'ן, הביעו דעות פרו-ארמניות, או נכנסו לנגורנו קרבך מכיוון ארמניה, דבר שהוא בניגוד לחוק האזרי. הדרך היחידה לדעת אם תייר נכנס מארמניה היא חותמת של נגורנו קרבך בדרכונו, אך כיום החותמת ניתנת בדף נפרד ובעצם מדובר בחוק חסר שיניים. בפועל לא הוטלו סנקציות משמעותיות בנושא, מלבד מקרה אחד מוזר של מטייל ישראלי בשם אלכסנדר לפשין, שנכלא באזרבייג'ן בגלל דעותיו על הסכסוך, אותן ביטא בבלוג שלו. הוא שוחרר כעבור 9 חודשים.
הנושא כל כך רגיש וטעון אצל האזרים, שנשיא אזרבייג'ן מרבה להתייחס אליו. הוא ממשיך להבטיח ניצחון לאזרים בנושא של נגורנו קרבך, ושני העמים ממשיכים להתבצר בעמדתם.
למרות זאת, הן ארמניה והן מדינות העולם נמנעות מדברים מסוימים שעלולים להגביר את המתיחות מול האזרים. למשל, ארמניה אינה מכירה רשמית בנגורנו קרבך, למרות שהסיוע הארמני לנגורנו קרבך הוא גלוי וברור מאליו. כשבאים לנגורנו קרבך נציגים ממדינות שונות, הם טורחים להדגיש שזהו ביקור פרטי, כדי שלא להרגיז את השכנים האזרים. בנגורנו קרבך הוקם שדה תעופה אזרחי, אך הוא אינו בשימוש, משום שאזרבייג'ן הזהירה שהיא תירה בכל מטוס אזרחי שיטוס בשמי קרבאך. אפילו כלי התקשורת בישראל ובעולם מציגים את נגורנו קרבאך כמחוז אזרי שנכבש על ידי הארמנים, ומנהיגי העולם נמנעים מהצהרות על סוגיות רגישות כמו השואה הארמנית או הטבח בסומגיט.
כיום נגורנו קרבך כבר אינה אזור מלחמה, אלא אזור שמתנהלים בו חיים רגילים ותושביו נהנים מרמת בטחון גבוהה. המתיחות השקטה לאורך הגבול אינה מורגשת, ואפשר לומר שהחיים חזרו למסלולם. כיצד נראה הסטטוס קוו בחייהם של התושבים, ומה התחזית לגבי התיירות באזור? זאת ועוד בכתבות הבאות.