פטגוניה צילום: רפי נצר

פטגוניה – המסע לשדה הקרח הדרומי

מאת דנדן בולוטין

צרו עימנו קשר

בכוחות אחרונים העלנו את הקיאק לחוף, והצרות רק מתחילות. אנחנו על רצועת חוף קטנה, בפיורד מוגן מהגלים, גופנו גדוש באנדנלין מהחתירה המאומצת באוקיינוס השקט, הסוער. דנדן נעלם בין הגלים הענקיים בקיאק קטן לחפש את חברינו שנעלמו בסערה. הרוח שורקת וחובטת בעודנו מנסים להקים מחסה. אני דואגת לדנדן, שנעדר כבר כשעתיים, אני מדמיינת אותו נאבק בגלים מתהפך עם הקיאק בים הקפוא ואין איש שיעזור לו. איך נתתי לו לצאת לבד לים…

בואו לטייל בצ'ילה ארגנטינה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

הזמינו טיול מושלם לפטגוניה ולאיי פוקלנד עם אקו טיולי שטח >>>

אנחנו בעיצומו של מסע קיאקים בפאטאגוניה הצ'יליאנית לאורך קרחוני שדה הקרח הדרומי, מסע ראשוני מסוגו. 1500 ק"מ בקיאקים מ"פוארטו-יונגאי" ל"פוארטו-נטאלס". היום דווקא התחיל טוב. בבוקר, בישלנו דייסה וקפה על בנזיניה (לא הצלחנו להדליק מדורה בגלל הגשם). התחממנו מהלילה הקר, קיפלנו את המחנה, כל פריט מאוהל ועד תחתונים, או רזים בשתי שקיות אטומות, כל שקית מוחצים, עד שיוצאת מולקולת האוויר האחרונה. את השקיות אורזים בתיקים אטומים למים, וציוד של חצי טון נדחס לארבעה קיאקים. והרגע הקשה ביותר. לבישת הבגדים הרטובים כשהגוף עוד חם ויבש. כרגיל קיללנו. לכל אחד שני סטים של בגדים, בגדי חתירה שהיו רטובים כל המסע, מהגשם ומהגלים, וסט אחד יבש לשינה. אחד דוחף מאחור, קופץ לקיאק, ומתחילים לחתור.

על הקיאק: סט מפות אטום, תרמוס תה חם, ואוכל. לא תמיד ניתן לעלות לחוף להפסקת צהריים. שישה ישראלים, חמישה גברים ובחורה אחת, אני. מגשימים חלום, באחד המקומות הבתוליים בעולם. הגענו לקרחונים ללא שם, צעקנו מול נפילות מצוקי קרח ענקיים, חתרנו ליד דולפינים, התקרבנו מרחק נגיעה מאריות ים דרומיים, שהתקרבו לבחון את היצור המוזר שחציו אדם חציו קיאק, נאבקנו בגשם בקור ובגלים. כל ערב חנינו בחוף והקמנו אוהלים. חבורה מגובשת. לבד מול הטבע האין סופי והיינו מאושרים. אכלנו טוב, את החלבונים קיבלנו מהים, רשת דיג קטנה סיפקה לנו את מנת הדגים היומית. בעזרת שמרים וקמח אפיתי לחמים, בגלל הקור התפחתי את הבצק באוהל, את הלחם אפיתי בתוך האדמה בין הגחלים, בנוסף היו לנו פסטות, אורז, ירקות מיובשים, סוכר, שמן, חמאה, סולת, תה, קפה, והצ'ופר המיוחד…. שוקולד. מידי לילה לאחר שעות חתירה רבות במים קפואים כשעלינו לחניית לילה, קיבלנו ארבע קוביות שוקולד. את החלוקה הטלנו על צליל לאחר שהבטיח שהוא שונא שוקולד. שקרן. כמובן גם יין צ'יליאני משובח, ובקבוק שמפניה לחגיגת הסיום, והרשימה עוד ארוכה כמו סירי בישול, סולר להדלקת מדורות, 15 ק"ג ציוד רפואי, ציוד לתיקון קיאקים, מפות ניווט ימי, וכו'….. לכל קיאק היה משוט רזרבי, מצפן וזיקוקים. לכל אדם תיק קטן אטום עם אולר, פנס אטום, גפרורים, מצת ומפת מילוט. התיק היה קשור לחגורת ההצלה. תיק הישרדות במקרה של תקלה.
כבר בצהרים הרגשתי שמשהו לא תקין בקיאק שלנו, הרוח החזקה העיפה אותנו לצוקים, ולא הצלחנו להתרחק, עצרנו במפרץ קטן, גילינו שהגה הקיאק התקלקל, דנדן הצליח לתקן. המפרץ זכה לשם "מפרץ ההגה". כשיצאנו מהמפרץ, נתקלנו בגלים הגבוהים שטלטלו אותנו מעלה ומטה, ולא אפשרו קשר עין עם שני הקיאקים האחרים. מראש סוכם שחותרים בזוגות ולעולם לא חוצים פיורד מבלי לחכות לכולם. אחרי שעת חתירה בסערה שהלכה והתחזקה, החלטנו שמסוכן להמשיך. מצאנו מפרץ מוגן להתחבא. חיכינו לשאר. הם לא הגיעו. רטובים ורועדים מקור חיכינו. מסרבים להכיר בעובדה שאיבדנו אותם בסופה, ואולי הם זקוקים לעזרה.
כשכבר הכחלתי מקור, שלח אותנו דנדן להקים מחנה ויצא לבד לחפש אותם נעלם לתוך החושך.
גלים של 4-5 מטרים הגיעו במהירות מולי, שרירי הידיים כאבו, המשכתי לחתור צפונה מול הגלים, עולה על גל ויורד מצדו השני כדי לטפס על הגל הבא. חייב למצוא את צליל עידן ועילם, הרוח הייתה חזקה ומקפיאה. אחד הגלים התנפץ מולי, בעצם - מעלי. נשטפתי במים קפואים שבאופן מפתיע היו דווקא מרעננים. למרות שחתרתי בכל כוחותיי כמעט ולא התקדמתי. העץ העקום שהזדקר מתוך המצוק הכהה המשיך להיות לימיני.
אימצתי את עיניי, מחפש את הקיאקים האבודים לאורך החוף, אפילו שברי קיאקים. איפה לעזאזל הם נעלמו. הרוח שרקה, כפות הידיים קפאו. ראיתי שאני נאבק בגלים וכבר לא מתקדם. לאחר ארבע שעות חיפושים בים סוער התייאשתי והחלטתי לחזור לפיורד בו השארתי את לילך ורן. החלטות לחוד ומעשים לחוד, איך מסתובבים לעזאזל, עם הגלים המחורבנים. גבוהים ושחורים - פשוט פחדתי לסובב דופן לגלים. ניצלתי כמה שניות של רגיעה חתרתי בכל הכוח עם משוט שמאל ובתנועות אחוריות במשוט ימין - רק שאספיק להסתובב לפני הגל הבא. הסתובבתי. הדרך חזרה עם רוח גבית וזרם חזק נמשכה בסך הכל עשרים דקות. לילך ורן חיכו מודאגים. מבטי אמר הכל. פרשנו ניילון. עליו הקמנו שני אוהלים. הגשם שלא פסק. לילך ורן הבעירו מדורה, אני חזרתי לפתח הפיורד, על הסלע הגדול שבכניסה ערמתי ענפים וגזעים שנזרקו בסערות קודמות, גובה הערמה הגיע לכ - 2 מטרים. שפכתי על העצים מעט סולר ובנזין והדלקתי. להבת אש ענקית זינקה לשמיים השחורים. 11:30 בלילה, אם הם בטווח ראיה אין ספק שיראו את הסימן, אם הם מעבר לעיקול אין סיכוי שיראו. בדרך חזרה פרשתי את רשת דייג, גם מחר צריך לאכול. המדורה כבר דלקה אלא שהתברר שהסירים בקיאק של עידן ועילם. מצאנו קופסא ריקה של נס קפה שהייתה זרוקה בקיאק שלי. שתינו קפה ונזכרנו שכל הסוכר אצלנו "עכשיו בטוח שהם יחפשו אותנו - על הסוכר הם לא יוותרו". אפינו "ליבה" - בצק אפוי בתוך גחלים. נכנסנו לאוהלים. לא היה טעם להישאר בחוץ בגשם."

בכל ההכנות למסע לא תיארנו שנאבד זה את זה. דנדן ואנוכי טסנו לדרום אמריקה - 45 יום לפני תחילת המסע - לארגן את הדרוש. למען האמת - רב היה הנסתר על הגלוי. בחודשים שקדמו ליציאתנו כמעט ולא הצלחנו לברר דבר על חבל ארץ נידח זה. לאורך כל הנתיב כ 1500- ק"מ ישנו רק כפר אחד קטן. פוארטו עדן Puerto Eden. אפילו אינפורמציה פשוטה לכאורה היה קשה לאסוף.: עד היכן מגיעה הדרך הדרומית - הקאראטרה אאוסטרל caratera austral? שם תכננו להתחיל את המסע. כיצד משיגים אישורים למסע מחיל הים הצ'יליאני? לאחר לבטים רבים החלטנו לא לקחת טלפון לוויני, בגלל בעיות נפח, משקל ובעיקר כי רצינו להתנתק לגמרי מהציביליזציה.
פרסמנו מודעה ב"מסע -אחר". התקשרו קרוב ל-200 מתעניינים, מתוכם נבחרו ארבעה אוהבי הרפתקאות וטבע, והם הפכו לחברים הטובים ביותר שלנו.
חזרה לליל הסערה.
כל הלילה הגשם ירד, למחרת הסערה התגברה וגלים גבוהים החלו לחדור גם לפיורד שלנו. מקום המסתור היה יכול להיות נפלא, לולא הדאגה לגורל השלושה. לא היה סיכוי לצאת לפיורד הראשי. היום השני מהנתק.
ביום השלישי נרגעה הרוח, אבל הגלים עדיין היו גבוהים מדי. לקראת הצהרים הים החל להירגע, השמיים היו עדיין קודרים. דנדן החליט לצאת שוב צפונה, עד מפרץ ההגה ולו כדי לשלול את האפשרות שהם שם. "אנחנו באים אתך," הודעתי לו "אני לא מוכנה שתצא שוב לבד." זיכרון הדאגה לא מש ממני. חתרנו צפונה לאורך החוף עד מפרץ ההגה. שעה וחצי של חתירה. חתרנו בהתרגשות לכל כתם שראינו נאדאה -אין זכר לקיאקים! חזרנו למקלט. מחר נחתור דרך האיים והמעבר הצר לפוארטו עדן. שללנו את האפשרות שהם נותרו מאחור, לא הבנו איך עברו אותנו בלי שראינו אותם, ומדוע לא חיכו לפני החצייה. מודאגים פרשנו לאוהלים.
בוקר. היום הרביעי לנתק דנדן התעורר מוקדם, הבעיר אש וירד לנחל למלא מים לקפה. אזעקה! "אני מרים את עיני ומולי עומדת ספינת דבור. צעקתי ללילך ולרן. לאחר כמה שניות שמענו את קולו של צליל רועם במערכת ההגברה: "חברה, אתם בסדר?" הרמתי את היד לאישור. איזו בושה! על הספינה יכולתי לראות את צליל, עידן ועילם מחייכים. לילך לא חייכה. האגו הגברי שלה ניפגע. ממחלצים הפכנו למחולצים ועוד הקפיצו בגללנו את חיל הים הצ'יליאני."
אני לא רציתי לעלות על הדבור רציתי להמשיך לחתור אבל בעיקר רציתי לחנוק את החברה שהיו מאושרים למצוא אותנו. הם היו בטוחים שנהרגנו וכבר חילקו את הירושה, ציוד הצילום שלנו.
תוך שעתיים היינו בפוארטו עדן. בספינת חיל-הים. למען ההגינות יש להביא גם את הצד השני של הסיפור. באותו יום ארור של הנתק הם אכן עברו אותנו. בגלל הגלים הגבוהים והגשם החזק לא הם ולא אנחנו חשנו בכך. משהגיעו לקצה הפיורד משוכנעים כמונו- שאנחנו לפניהם, לא הבינו איך יתכן שחצינו את הפיורד בלי לחכות להם, והמשיכו הלאה. משהגיעו לאזור האיים ולא מצאו אותנו - חנו באחד החופים שפונים דרומה, מסתור מהסערה. שלושתם נדחסו לאוהל אחד. טעות קטנה בשיקולי גאות ושפל, ובאמצע הלילה מצאו עצמם באוהל מלא מים. שקי השינה הרטובים ננטשו ושלושתם העבירו את הלילה עומדים רטובים ביער, בגשם. ביום השלישי לנתק ארזו את הציוד, ובמחשבה שאנחנו כבר בפוארטו עדן חתרו דרומה. נסחפים עם הזרם במהירות של מעל 20 קמ"ש ולאחר שעתיים היו בפוארטו עדן. שם ניגשו לקפטן ושאלו עלינו. 15 דקות אח"כ כבר יצאה ספינת חיל-הים כשעידן, עילם וצליל על סיפונה לבושים במדי חיל-הים ובגדיהם מתייבשים בחדר המכונות. דיווח הועבר ברדיו לכל הספינות שבאזור על "3 קיאקיסטים ישראלים נעדרים". בפוארטו עדן הצטיידנו בתוספות של פסטה, סוכר, בנזין, שמן וכ’.ו.. כ 150- ק"ג אספקה. עילם קרא למקום "פוארטו שוקולד". היינו הלקוחות המצטיינים במכולת היחידה במקום.
פוארטו עדן. כמה עשרות משפחות מתגוררות בבתי עץ במפרץ יפיפה ומוגן, מנותקות משאר העולם. היישוב הקרוב ביותר נמצא 550 ק"מ מכאן וגם אליו ניתן להגיע רק בהפלגה. התושבים מתפרנסים מדייג, בעיקר צדפות ו"סרטני מלך"(King Crabs). היישוב במקורו היה כפר אינדיאני משבט הקוואשקר (Qawashqar). 5 משפחות אינדיאניות עדיין מתגוררות בכפר. שביל עץ מחבר בין הבתים. גנרטור מספק חשמל כל ערב בין השעות 20.00 ל- 24.00. למרות זאת התושבים נראים כל הזמן בדיכאון. התארחנו בביתו של ויקטור הדייג.
משם המשכנו במסע עוד כחודש גדוש חוויות. כאשר דווח בקשר על הנתק, שמע זאת עיתונאי מקומי וכתב על כך ב"עיתון הדרומי". הישראלים "יודעי" הספרדית תירגמו את הידיעה, במקום שלושה ישראלים נעלמו - שלושה ישראלים מתו. וכמו תמיד, כשיש כמה ישראלים באזור, השמועה הגיעה במהירות האור לארץ. וכך הוטל על שגרירות צ'ילה לברר מה עלה בגורלנו. העיתונאי פרסם יומיים אחר כך ידיעה נוספת ששלושת הישראלים נמצאו בריאים ושלמים.
ספינת תיירים שעברה באזור חודשיים אח"כ התבקשו הנוסעים לעלות לסיפון ולחפש שלושה ישראלים שנעלמו.

מאת: דנדן בולוטין ולילך לוי

טיולים הקשורים למאמר