ציידי הראשים
בשנת 1968 הגיעה מישל רוסאלדו, תלמידת אוניברסיטת הארווארד, לטיול אל ההרים בצפון הפיליפינים, בכוונה לפגוש את אנשי שבטי איגורוט, ולחקור את מנהג צייד הראשים שהיה נהוג אצלם עד תחילת המאה העשרים. להפתעתה הרבה, תוך זמן קצר היא גילתה שלמעלה מתשעים אחוזים מקרב הגברים מעל גיל עשרים שהיא ראיינה, צדו והרגו לפחות אדם אחד במהלך חייהם ונטלו עימם את ראשו. המידע שהמנהג עודנו רווח בקרב השבטים בצפון הפיליפינים הפתיעה אותה ואת האנתרופולוגים שחקרו את התופעה שהיתה ידועה גם בדרום מזרח אסיה ובאינדונזיה. כאשר ניסתה לברר לעומק, כיצד קבוצה אתנית כה ידידותית ושוחרת שלום, כפי שהצטיירו בעיניה, מסוגלת למעשים כה אלימים, הופתעה לשמוע שגברים יצאו להרוג כאשר הרגישו דחף רגשי חזק לבצע את המעשה. הגברים סיפרו כי כאשר הרגו את קורבנם וכרתו את ראשו הם זכו בנשמת הקורבן. לאחר מעשה זה הם זכו בכבוד רב מאת זקני הכפר, זכו בציורי קעקע מפוארים ומורכבים על פני גופם והאמיצים שבהם גם על פניהם, ואף קיבלו רשות לענוד עגילים עשויים ממקורה הענק של ציפור הקלאו, Hornbill באנגלית, והשם מיטיב לתאר את מקורה הגדול של הציפור שמעליו תוספת קרנית כמו המקור עצמו. רק לאחר מכן הם היו רשאים להציע נישואין לבחירת לבם מבנות השבט.
בואו אל פאתי הים השקט - הזמינו טיול לפיליפינים עם אקו טיולי שטח >>>
אנשי קבוצת האיגורוט, שם כללי לשבטי ההרים בצפון הפיליפינים, מאמינים שלגברים המרבים לצאת ולנדוד באזורים נרחבים ישנה תשוקה רבה יותר מן הנשים. הריגה וכריתת ראש אויביהם משקיטה את נשמתם הסוערת וחוסר המנוחה שלהם, ומתירה לבגרות הנפשית והחוכמה לקחת את האחריות על נפשותיהם מכאן ואילך. נשמת הקורבן תמיד תישאר בקרבם אולם היא שקטה ואינה פוגעת בהם. בעיני הבחורות הרווקות של השבט הם גברים של ממש שהוכיחו במעשה ההריגה וכריתת הראש את כוחם הגופני ואת חוסנם הנפשי, וראויים לפיכך להקים עימן משפחה.
גברי שבט הקלינגה מקבוצת איגורוט הצטיידו בגרזן מלחמה מיוחד עם צורה אופיינית לשבטי ההרים. הם נהגו לערוף את ראשי בני הקבוצות היריבות במכות ספורות מכוונות היטב. העריפה התבצעה במהירות עוד בטרם הרגו את הקורבן המופתע. כורת הראש זכה להיות גיבור טקס הניצחון והמסיבה שהתלוותה אליו, ולקבל את הצ'אקלאג, כתובת הקעקע המורכבת והמכובדת. ראשון התוקפים שפגע בקורבן קיבל את הזכות על הראש והביא אותו לביתו בכפר. אם היה די והותר זמן זכו שאר התוקפים לבתק את גפיו של הקורבן ולהביאם להציג לראווה בבתיהם שלהם. מאחור נותרה גווייה קצוצת ראש וגפיים וחסרת כבוד, שבני השבט הנפגע מיהרו להטמינה ולהסתיר את בושתם.
ב-31 מרץ שנת 1908 יצא הצ'יף המכובד והידוע בהטאן משבט האיפוגאו לפגישה חשובה בכפר השכן. לאחר הפגישה ישב לנוח בצל הבית, כאשר הגיע אדם מן השבט היריב עטוי שמיכה גדולה, דיבר אליו בנימוס רב, הציע לו אגוז ביטל ללעיסה, והפיל אותו לארץ כלאחר יד. הצ'יף גחן להרימו אולם אז זרק האדם את השמיכה ובשתי אבחות גרזן מהירות כרת את ראשו מעליו, ולפני שהתעשתו אנשי הכפר כבר נעלם בתוך הסבך שאפף את הכפר.
אנשי שבט בונטוק מספרים על מקור המנהג העקוב מדם: האל הראשי לומוויג, שהוא אל הטבע, הבורא האגדתי ומורה הנבוכים של בני השבט, לימד אותם את סודות המלחמה, ודחק בהם להצטרף אליו למסע מלחמה נגד שבט בצפון הפיליפינים. הם לא ששו לקרב אבל נכנעו להפצרותיו ויצאו בעקבותיו. לאחר הקרב בדרך חזרה הם חשו שאחד מחבריהם נעדר. לומוויג סיפר להם שהוא נהרג בקרב. מאז התעוררה תאוות הנקם אצל בני הבונטוק והם החלו לצאת ולערוף את ראשי אויביהם כנקמה על מות חברם.
זקני כפרים רבים נותנים שלל סיבות דתיות וכישופיות למקור מנהג עריפת הראשים, למען העושר וההצלחה, להגביר את פריון האדמה ולקבל הרבה יבול אורז, למען ירבו חיות הבר והדגים כדי שהציד יהיה מוצלח יותר, למען פריון הנשים, להראות אומץ לב וגבריות, להלהיט את יצרי צעירי השבט, לזכות בהערצתן ובחסדיהן של הנשים. מספרים שנשות השבט הצעירות והרווקות נהגו להקניט את הגברים על רכות ליבם, ונענו להם ולגבריותם אך ורק לאחר שהביאו ראשי אויבים אל הכפר. צייד הראש נהג להביא באמתחתו את הראש הכרות אל הכפר ולהציג אותו לראווה על מתקן עץ מיוחד במרכז הכפר. כל הכפר היה יוצא להשתתף בחגיגה שנמשכה יום ולילה. כלב או חזיר היו מוקרבים כקורבן לרוחות האבות "אניטו", ואנשי הכפר היו רוקדים לצלילי מוסיקת הגונג.
בבוקר היו זקני הכפר יורדים אל שפת הנהר, מדליקים מדורה ומציבים את הראש לידה, ונהגו לרקוד סביבו במשך כשעה. לאחר מכן כל אחד היה זורק אבן למי הנהר ואומר את שם הכפר ממנו הגיע ראש הקורבן, כדי להטות את גרזיני המלחמה של בני אותו כפר מגרונותיהם. אז היו טובלים את הראש מספר פעמים בנהר כשהם אוחזים בשערותיו, שבים לכפר, וקוברים את הראש. לאחר שלוש שנים בערך נהגו להוציא את הגולגולת, לנתק את הלסת התחתונה ולהשתמש בה כידית לגונג המסורתי, ואת שארית הגולגולת הוסיפו לסל שהכיל את אוסף הגולגולות שהביאו ציידי הכפר.
כאמור בני שבטי ההרים נהגו לקשט את גופם בכתובות קעקע מורכבות והם קנו את הזכות להתקשט בהם במעשי אומץ לב וגבורה שהתבטאו במלחמות שבטים ובהסרת הראש של יריבים. הקישוט במקובל בקרב לוחמי שבט הבונטוק הוא קעקוע של החזה, מהפטמות בקשת אל הכתפיים, גודל הכתובת והתפרשותה על הגוף נבע באופן ישיר מאומץ הלב, ההערכה של בני השבט אליו, ומספר ראשי אויב שהצליח לכרות בחייו. לחלקם הוסיפו דמות אנוש מעל עצם הבריח, והטובים מכולם זכו לקעקועי פנים בדמות צלבים. נשים קעקעו את זרועותיהן עד לכתפיים בכתובות שנקראו "פונגו", ונועדו למשוך אליהן את ליבם של הלוחמים הרווקים. הקעקועים כללו סלים המייצגים חיות כמו כלבים, עיטים ואפילו מרבי רגליים.
בכל כפר היה גבר או אישה שהתמחו באמנות הקעקוע, ונהגו לקעקע את גופם של בני הכפר בחגיגות מיוחדות, במהלך טקסים. דמות המקעקע היתה מכובדת ומרשימה, וחוקר אמריקאי מספר על מפגש עם המקעקע פינומטי משבט הבונטוק בשנת 1903, ועל כך שהיה מקועקע על כל הגב ועד לברכיו, ובמיוחד הרשים אותו קעקוע גדול של צדפות ממותניו ועד ברכיו.
גופות הקורבנות של לוחמים פחותי ערך וחסרי ראש נקברו בחופזה וללא כל טקס על השביל המוביל אל הכפר ממנו הגיעו התוקפים, אולם צ'יפים ולוחמים מוערכים שנערפו זכו ללוויות ענק המוניות, לקבוצות חיפוש לוחמות שייצאו במטרה למצוא ולהביא את הגופה ואת הראש, ולטקסים שמאניים והקרבת מנחות של אפרוחים, יין אורז, ואגוזי ועלי דקל הביטל למען הצלחת מסעות הקרב והשבת הגופות. בטקסים האלו נהגו השמאנים לקרוא לרוחות האבות ובעיקר ללוחמי העבר המהוללים של השבט שיעזרו להצלחת המסע, יגנו על הלוחמים, ויזרעו פחד, עיוורון ובלבול בקרב האויבים.
שבטי ההרים וטראסות האורז
מחקר היסטורי מעלה השערה מעניינת שמוצא שבטי ההרים ומקור הידע של בניית טראסות אורז, הוא מקבוצה אתנית מדרום סין בשם מיאו שמרדה בקיסר הסיני יו לפני כארבעת אלפים שנה, והוא יצא במסע חורמה להשמיד אותם. פליטי החרב נמלטו וחצו את ים סין הדרומי והתיישבו החבל ההררי של צפון הפיליפינים, שם התערבבו עם בני המקום. שבט מיאו חי בסין באזורים הרריים וגידל שם אורז בטראסות חקלאיות, וכך הועתק הידע שלהם לבניית טראסות האורז אל הרי הפיליפינים. חוקרים מוצאים קשר של תווי פנים ומנהגים בין שבט המיאו הסיני לבין קבוצת האיגורוט שצמחה בהרי הצפון.
קבוצת שבטי האיגורוט חיים באזור ההררי המרהיב בצפון האי לוזון, הגדול והעיקרי באיי הפיליפינים. הקורדיירה סנטרל, הרכס המרכזי, הוא האזור ההררי הנרחב והגבוה ביותר בפיליפינים. האיגורוט הם ילידי ההרים וחיים באזור מזה אלפי שנים, הם כוללים שבעה שבטים בעלי שפה ותרבות השונים אלו מאלו. המשותף לכולם הוא הקשר העמוק והחזק לאדמתם, ונכונותם לשפוך את דמם בהגנה על אדמתם מפני פולשים זרים כנגד כל סיכוי, ובהם הספרדים, האמריקאים, היפנים ותושבי המישורים הפיליפינים. זהו אזור חקלאי פורה הכולל בעיקר שדות אורז נרחבים ובהם טראסות אורז שנבנו במשך אלפי שנים על פני מדרונות ההרים התלולים בעמל כפיהם של בני השבטים השונים. באזור מגדלים שפע של ירקות שנתנו את הכינוי "קערת הסלט של הפיליפינים" לשדות החקלאיים סביב העיירה באגיו, וכן נפוצות בו חוות לגידול חזירים.
שבטי קלינגה, בונטוק ואיפוגאו התמחו בבניית טראסות האורז במדרונות ההרים, אותם הם בונים, מכשירים ומתחזקים במשך אלפיים שנים. הטראסות נבנו בעבודת יד פשוטה וטכנולוגיה מורכבת המצריכה ידע וניסיון בבניית מדרגות עפר ואבן, ושימוש בטכנולוגיות של השקיה, ממי הפלגים ביערות הגשם, ודרך כל הטראסות החקלאיות. בני שבט האיפוגאו בנו אלפי קילומטרים של טראסות אורז במהלך השנים, ויש האומרים שאורכם הכללי מקיף חצי עולם. באזור בנאווי הטראסות בנויות מעפר הדוק היטב בלבד, ועולות על פני מדרון הר מגדת הנחל הזורם בתחתית המדרון, ועד לפסגתו. ליד הכפרים בגנה-אן ובטאד, תמכו האיכרים בוני הטראסות בקירות אבן גבוהים את הטראסות הגבוהות. חשוב להעביר מערכת השקיה בין הטראסות, שבה אפשר להטות את הפלג הזורם כדי להציף את חלקות האורז. החלקות מוקפות בחומות עפר נמוכות העוצרות את זרימת המים ומציפות את החלקה. האיכרים מתחילים את עיבוד החלקות בחריש עם מחרשת עץ רתומה לתאואי מים. בחלקות קטנות הופכים בני השבט את האדמה עם מעדר. במהלך החריש גם מזבלים את השדה בזבל בהמות, סיד, שורפים את שאריות האורז מהקציר האחרון, ומחדירים את האפר לקרקע. לפני שמציפים את השדה מכינים מנבטה שבה זורעים את האורז, הזרעים וכשהשתילים מגיעים לגובה 12 סנטימטרים בערך, מוציאים אותם קבוצות ושותלים אותם ידנית בחלקות המוכנות.
שיבולי האורז פורחים לאחר כחודשיים. עשרות הפרחים שעל כל שיבולת נפתחים בהדרגה לאורך כשבוע, ופורחים בין עשר דקות לשעתיים. אחרי ההפריה, מתחיל להיווצר גרגר האורז. בשלב הזה הוא נקרא אורז חלב. לאחר מכן מתחילה ההתקשות. קציר האורז מתחיל לפני שהגרגרים מתקשים לחלוטין. לאחר שקוצרים את השיבולים מייבשים את הגרגרים. בטראסות של בנאווי מנביטים ושותלים את האורז במהלך חודש פברואר, הקציר מתבצע בחודשי יוני - יולי. לא רחוק משם, בבטאד, מגדלים הכפריים אורז פעמיים בשנה, בשני מחזורים. אנשי שבט האיפוגאו מגדלים צדפות בשדות האורז המוצפים, משתמשים בגיר הקונכיות כמרכיב בתערובת אגוז הביטל האהובה עליהם, ומשתמשים בבשר הצדפות למאכל.
בבתיהם של בני שבט האיפוגאו נמצא ה"בולול" (Bulol), פסל אל האורז השחור, בכל בית. בבתים של אזור בנאווי האל עומד על רגליו, בכפר קיאנגן זוהי דמות היושבת על הארץ, וידיה משוכלות על ברכיה. בדרך כלל הפסלים נמצאים בזוגות, מגולפים מעץ הנארה, ואמורים להשפיע עושר, אושר ובריאות על בני הבית. ה"אניטו", רוחות האבות, נמצאות אף הן בגוף האל. הכנת הפסל כרוכה בטקסים רבים, מבחירת העץ ועד להצבתו בבית המאמין. בדרך הור עובר משיחה בדם חזירים, מחברים לו מיתוס, ונהוג להציע לו בכל עת מנחות של יין, עוגות אורז וקופסאות פולחן.
בתי הכפר נבנים בקצות הטראסות החקלאיות, וכוללים כחמישה עשר עד ארבעים בתים. הבתים נבנים מעץ על גבי כלונסאות גבוהות, וטבעת בתחתיתן המונעת מחולדות לטפס אל הבתים בהם מאכסנים הכפריים אורז ומזון יבש אחר למאכל. גג של קש צפוף ועבה מכסה על בית העץ הקטן ומגיע עד לשוליו, כך שבמבט כללי רחוק נראה כפר איפוגאו כבקתות קש על כלונסאות. ליד דלת הכניסה, אליה מטפסים בסולם הנמשך פנימה, תולים בני האיפוגאו גולגולות של חיות בר שצדו, וגם של תאואי מים, כחלק מאמונותיהם. מן הסתם, עד לפני כמאה שנים עוד התנוססו שם בגאווה גולגולות האויבים שצד בעל הבית.