טיוואן

צרו עימנו קשר

במשך חודש אחד בכל שנה, משהו מוזר עובר על תושבי טיוואן. תושבי האי נמנעים במהלך חודש זה מרכישת מכונית או דירה, וגם מעבר דירה אינו בא בחשבון. חולים הממתינים לניתוח יוודאו כי הוא אינו נופל במסגרת החודש, עסקאות גדולות אינן נחתמות, חנויות חדשות אינן נפתחות וזוגות צעירים אינם מתחתנים. בנוסף, טיוואן הופכת בחודש זה למשרפה ענקית והטיוואנים שורפים מכל הבא ליד: מכוניות, סירות, רהיטים, בתים שלמים, הכל מנייר. זהו חודש הרוחות. חודש הרוחות, אשר נקרא בטיוואן גם חג הרוחות, הסתיים בשבוע שעבר. החודש נופל על החודש הירחי השביעי ברוח השנה הסיני, בדרך כלל אוגוסט-ספטמבר לפי לוח השנה הגריגוריאני. בחודש זה מאמינים הטיוואנים כי נפתחים שערי הגיהינום והרוחות הרעות אשר חיות בו זוכות לחזור ולבקר בעולמנו, עולם החיים. זהו החודש החשוב ביותר בשנה בדת העממית של טיוואן וכדי להבין את מקור החג וחשיבותו הגדולה לטיוואנים יש לחזור אלפי שנים אחורה בהיסטוריה הסינית.

הכירו את טאיוואן מקרוב עם אקו טיולי שטח >>>

עוד לפני שהתפתחו בסין העתיקה הדאואיזם, הקונפוציוניזם והבודהיזם הסיני, האמינו הסינים בדת האנמיסטית שעיקרה אמונה ברוחות המתים וברוחות הקיימות בהרים, בעצים, באגמים ובכל מקום בטבע. האמונה הייתה כי לכל עצם בטבע יש רוח בלתי נראית אשר קשורה אליו וגורמת לדברים שהם נשגבים מבינתנו. בשלב מאוחר יותר התפתח בסין פולחן האבות, שהוא עד היום הערך החשוב ביותר עבור בני העם הסיני באשר הם, אם בסין, בטיוואן, בסינגפור או בצ'יינה טאון בניו יורק. בני העם הסיני מאמינים בחיים לאחר המוות, ומאמינים שלאחר מותם של אבותיהם אלו לא נעלמים מהעולם אלא הופכים לרוחות הנעות בין עולמנו לבין גן העדן אשר נמצא בעולם מקביל לעולמנו. בעקבות זאת, נשארים בני העם הסיני קשורים לבני משפחתם שנפטרו גם לאחר מותם, והם מאמינים כי הם עדיין יכולים לתקשר איתם, לבקש מהם ולהתייעץ עמם. בנוסף, מחויבים בני העם הסיני לערוך למען רוחות המשפחה טקסי פולחן בביתם פעמיים בכל חודש, אחד בראש חודש ואחד באמצע החודש, לאור ירח מלא, אשר לפי האמונה מראה לרוחות את הדרך לבתי האנשים לכבוד הטקס. הקשר הוא דו צדדי, והאמונה של הסינים היא שאם יערכו את הטקסים, יניחו מנחות, יקריבו קורבנות ויתקינו תבשילים אשר יזינו את רוחות משפחה, אלה ישפיעו על האלים השונים בשמיים כדי שיביאו לבני המשפחה החיים מזל טוב, אושר ושגשוג.

בטיוואן, מעבר לפולחן האבות ולדאגה לרוחות המשפחה, חג הרוחות הוא זמן לדאוג לרוחות הבודדות, הרעבות, המסווגות על ידם כרוחות רעות. לפי התפיסה העממית, כל אדם אשר הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה הופך לרוח טובה בעולם המקביל, רוח שצאצאיה יתמכו בה ויזינו אותה. לעומת זאת, כל אדם אשר מת טרם זמנו, אם זה חייל שמת בשדה הקרב, צעירה שנהרגה בתאונה, ילד שטבע או אדם שהתאבד, סביר להניח שיהפוך לרוח רעה. לרוב, המשותף לכל אותם אנשים אשר נקטפו בטרם עת הוא שהם לא השאירו אחריהם צאצאים ולכן אין מי שיקיים למענם את פולחן האבות. בשל העובדה שאין מי שדואג ומזין אותם, הפכו רוחותיהם לרוחות רעבות אשר אין להם ברירה אלא לסבול מרעב ולהטריד את האנשים החיים. בחודש הרוחות כלל הטייואנים מקבלים על עצמם את הדאגה לצרכי הרוחות הרעות, כאשר האמונה היא שדאגה מרובה לרוחות אלו תזכה את החיים בחיים מאושרים והרמוניים יותר.

למרות שחודש הרוחות קיים גם בסין היבשתית, בטיוואן הוא מקבל חשיבות מיוחדת ונחגג באופן אדוק הרבה יותר. מהגרים סינים הרפתקנים אשר עזבו את דרום מזרח סין והתיישבו בטיוואן במספר רב של גלי הגירה החל מהמאה ה-17 היו חשופים לסכנות רבות באי טרופי ופראי זה. מעבר לשבטים אבוריג'ינים מקומיים אשר היו ציידי ראשים והרגו את כל מי שחדר לשטחם, המהגרים הסינים נדרשו להתמודד עם ג'ונגלים עבותים המלאים נחשים ארסיים רבים וחיות בר מסוכנות אחרות, ביצות טובעניות, רכסי הרים תלולים ביותר ומחלות טרופיות קשות כמו מלריה. במהלך יישובה של טיוואן ספגו מהגרים אלו אבידות רבות ורבים מהם מתו הרחק מביתם ללא אף בן משפחה שיקבור אותם. נשמות בודדות אלו הפכו חסרות שורשים, חסרות קברים וחסרות מנוחה, בצורה אשר יכולה להטרדי את אלו החיים. המתיישבים אשר נשארו בחיים ופיתחו את טיוואן נשארו נאמנים ל "אחים" שנפלו, התפללו למענם וערכו למענם את טקסי הפולחן המסורתיים. מתיישבים אלו הם אבותיהם של יותר מ80% מתושבי טיוואן כיום, ולכן חודש הרוחות משמעותי כל כך עבור הטיוואנים.

אירועי חג הרוחות נפתחים בראש החודש הירחי השביעי, אז לפי האמונה מתחילות הרוחות לזרום לעולמנו מביתן בעולם המקביל. במהלך כל החודש מקבלים הטיוואנים בברכה את הרוחות הרעבות במגוון אירועים וטקסים במיועדים לשעשע את הרוחות ובעיקר להשביע את רעבונן. בטיוואנים מאמינים כי בניגוד לאנשים החיים, הרוחות אינן יכולות לאכול אך כן יכולות להריח, ולכן מציעים להן מאכלים שונים שיוכלו להסניף וכך לשבוע. בתי עסק ומשרדים מציבים מחוץ לכניסה הראשית שולחן תקרובות מכל טוב הארץ, והמקדשים השונים מזמינים את הרוחות ל"מאהלי רוחות" מיוחדים בתוכם מחכים לרוחות תבשילים ריחניים, דגים, פירות וירקות, מאפים, עוגיות, אורז, ממתקים, יין וכל מוצר אחר אשר יוכל להבטיח שאף רוח לא תישאר רעבה. בכל צלחת נועצים מקל קטורת, שכן עשן הקטורת הסמיך העולה מעלה מסמל את הקשר שבין החיים למתים ומכוון את הרוחות הרעבות לכיוון האוכל.

במסגרת חודש הרוחות הטיוואנים נוהגים להימנע מפעילויות אשר עשויות להיות מסוכנות או לחילופין עשויות להרגיז את הרוחות הרעות. בנוסף, אמונות טפלות רבות עדיין קיימות בחברה הטיוואניות בהקשר של חג הרוחות. השריקה בלילה אסורה, שכן היא עשוייה להוביל רוחות רעות היישר לתוך הבית; בגדים מיובשים בתוך הבית ולא נתלים בחוץ לייבוש, מחשש שרוחות רעות ילבשו אותם ויביאו לחיים מזל רע; הטיוואנים אף נמנעים מטיסות בחודש זה מחשש לתאונות, מה שמביא לירידת מחירי הטיסות בכל שנה. בחוף פולונג, מזרחית לבירה טאיפיי, דולי פאנג וחבריה משתזפים על החול הלבן, אך כמו מאות מבלים אחרים בחוף אינם מעזים להיכנס למים. " בחודש הרוחות השחייה אסורה, בעיקר באוקיינוס" מספרת פאנג וממשיכה "הורינו לימדו אותנו שבאוקיינוס נמצאות רוחות המים, רוחותיהם של אלו שטבעו בעבר, ובחודש הרוחות רוחות המים עשויות לגנוב את נשמותיהם של השוחים". עד כמה שהדבר יישמע תמוה, הסטטיסטיקות בטיוואן מוכיחות כי מספר הטובעים בחודש הרוחות גבוה מבחודשים אחרים כבר עשרות שנים. פאנג, מהנדסת תוכנה מטאיפיי, היא דוגמא מייצגת לטיוואן המודרנית. מצד אחד היא דינמית, דמוקרטית, מתקדמת ומפותחת טכנולוגית, ומצד שני מחוברת חיבור עמוק למסורות העתיקות ולדת העממית.

חגיגות חג הרוחות מגיעות לשיאן בחמישה עשר לחודש הירחי השביעי, המכונה גם " חג הגאולה האוניברסלית". מקדשים רבים עורכים מופעי ריקוד ואופרה סינית לכבוד הרוחות המסתובבות, פנסי נייר ממוקמים ברחובות הערים ודולקים במשך 24 שעות כדי להראות לרוחות את הדרך, וביום זה הופך האי טיוואן למשרפה אחת גדולה, כאשר האמונה היא שפעולת השריפה היא פעולה שמייצגת העלאה של חפץ מסויים מהעולם הזה אל העולם המקביל, ובצורה הזו יכולים החיים להעניק מתנות לרוחות המגיעות לביקור. ביום זה מוציאות כל המשפחות בטיוואן חבית פח אל מחוץ לבתיהן ושורפות בו "כסף רוחות", עלי נייר זהובים אשר משמשים את הרוחות ככסף לבזבוזים בעולם המקביל. אך לא רק כסף נשרף ועולה לאוויר, אלא גם מברשות שיניים, אופנועים, כלי בית ומוצרים אחרים, כולם עשויים מנייר ונקנים בחנויות מיוחדות אשר מוכרות מוצרי נייר לשריפה עבור הרוחות.

האירוע המרכזי של החג התקיים בליל אותו יום, לאור ירח מלא בעיר הנמל ג'ילונג בצפון מזרח טיוואן. בצעדה מסורתית לאורך השדרות הרחבות של עיר הנמל ניסו הטיוואנים לשעשע את הרוחות הרעבות בכל צורה שהיא. ריקוני דרקונים ואריות, מופעי אומנויות לחימה, שחקנים מאופרים המדמים אלים מהמיתולוגיה הסינית ואף רקדניות בלבוש חושפני אשר מבצעות ריקונים אירוטיים על עמודים- הכל כדי לרצות את הרוחות. התהלוכה הובילה את אלפי החוגגים אל נמל וואן חאי בדרום העיר, שם פנסי נייר בוערים נשלחו על רפסודות אל הים הפתוח בכדי להאיר את הדרך עבור רוחות הים, רוחותיהם של אלו שטבעו, כדי שאלו יוכלו להגיע לחוף וליהנות ממעט זמן איכות בעולם החיים. ג'אנג איי צ'או, תושב מקומי בן 78, כרע תחת העומס של הרפסודה הכבדה, אשר חמישה בני משפחה אחרים מלבדו הרימו. השאמאן, המכונה "גונקי" בטיוואנזית, הפריח מנטרות באוויר וצילצל בפעמון הכסף אשר קשור לידו. כשסיים, ניתן האות לבני משפחת ג'אנג לרדת לחוף ולשלח את הרפסודה לאוקיינוס. הרפסודה הונחה על המים, ג'אנג איי צ'או הוציא מתיקו את המבער והתכבד בהדלקת בית הנייר הענקי אשר הונח עליה. למרות שכמו טיוואנים מבוגרים אחרים הוא כלל אינו יודע לשחות, ליוו ג'אנג את פנס הנייר הבוער עד שהגיעו המים לגובה צווארו, כשצוות חילוץ והצלה משגיח עליו מקרוב. "תחי משפחת ג'אנג" צעק ג'אנג איי צ'או, וצעקתו הדהדה ברחבי הנמל הקטן, בעוד הפנס הבוער משייט באיטיות אל החם הפתוח, לעומק האוקיינוס השקט.

 

 

 

הכותב הוא מדריך טיולים המתגורר בטיוואן

טיולים הקשורים למאמר