טיול למרוקו צילום: גדעון סרט

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

זכויותיהן של נשות מרוקו עברו תהפוכות רבות לאורך תקופות שונות, מהתקופה הטרום-איסלאמית ועד היום. כיום, מעמד האישה במרוקו והחופש האישי שלה הוא טוב מאי פעם, ותרמו לכך מאבקים רבים, ברמה החוקתית והפוליטית, וגם מעשים משמעותיים של יחידים, קבוצות וכפרים. חלקם היו יוצאי דופן במקוריותם ועוררו עניין והערצה בקנה מידה עולמי.

הרי האטלס, מדבר הסהרה והערים המלכותיות - טיול למרוקו עם אקו טיולי שטח >>>

גלו את מרוקו האחרת - טיול למרוקו עם אקו טיולי שטח >>>

מעמד האישה במרוקו, מהתקופה הטרום איסלאמית ועד היום

לפני הגעת האיסלאם למרוקו, רוב תושביה של מרוקו היו שבטים אמאזיים, שחלקם, כמו הטוארג, היו מטריליניאלים. העברת הירושה וזכויות אחרות נעשתה לפי שושלת האם, ולאישה באופן כללי היה סטטוס גבוה יותר בחברה, עם נשים שנשאו בתפקידים חשובים בקהילותיהן. דוגמא מצוינת לכך היא דמותה של קהינה, שהיתה מנהיגה צבאית שנלחמה נגד הכיבושים הערביים בצפון אפריקה במאה השביעית. למרות שקהינה היתה אמיתית, סביב דמותה נקשרו אגדות שונות וגם מחלוקות בנוגע לשמה האמיתי, דתה, מוצאה וגילה. כך או כך, דמותה של קהינה שימשה כסמל לקבוצות שונות בצפון אפריקה- ארגוני נשים, לאומנים ברברים וערביים ועוד.

למרות מלחמותיהם של קהינה והברברים, מרוקו לבסוף נכבשה על ידי הערבים. עם הגעתה של דת האיסלאם למרוקו ב-622 אחרי הספירה, נשות מרוקו קיבלו 3 זכויות בסיסיות: הזכות לחיות, הזכות לקבל יחס של כבוד כאם, והזכות להחזיק בעסק ולעבוד. עם זאת, הזכות לעבוד לא התממשה במלואה. בפועל, נשים חיו עם משפחתם המורחבת בבתים גדולים, במערכת שנקראה "הארם", חופש התנועה שלהן היה מוגבל ויציאה מהבית היתה כרוכה באישור הגברים. ההארם היה מוקף בחומות גבוהות, עם שומר שמטרתו היתה להגן על הנשים ולוודא שלא נכנסים לבית אנשים לא רצויים. לרוב, הן הורשו לצאת רק בשביל ללכת לבית ספר דתי, או להתרחץ בחמאם. בנוסף, כמו במקומות רבים בעולם, נשים נשואות קיבלו יחס טוב יותר מנשים גרושות. יש אומרים שמצב זה של תלות מוחלטת בגברים קיבל יותר תוקף עם השלטון הצרפתי במרוקו, בדרכים שונות. לדוגמא, עקב הפקעת האדמות מחקלאים מקומיים על ידי צרפתים, נשים רבות היגרו לאזורים אורבניים בחיפושן אחר הזדמנויות כלכליות. עם הגעתן לערים, חלקן נאלצו לעבוד בזנות, כיוון שלא היו להן מסמכי זיהוי פורמליים, תנאי שהצרפתים דרשו על מנת שיוכלו לעבוד. עם זאת, באותה תקופה צמח גם דור של נשים שהשתתפו באופן פעיל במאבקה של מרוקו לעצמאות, וכתוצאה מכך החזיקו בעמדות מפתח פוליטיות. עם הכרזת עצמאותה של מרוקו ב-1956, סגנון החיים של ההארם גסס, ומאז מעמד האישה משתנה במהירות.

בשנות ה-50, יותר נשים מרוקאיות הלכו לבתי ספר שלא התמקדו רק בלימודי דת, אלא גם במדעים ומקצועות אחרים. עם זאת, חוקי המשפחה נשארו נוקשים כמה עשורים אחר כך. חוק המשפחה שנחקק זמן קצר לאחר עצמאותה של מרוקו, ב-1957, התיר נישואין בגיל צעיר והטיל את נטל ההוכחה על האישה אם היא חפצה להתגרש על בסיס אלימות במשפחה. החוק נועד לאפשר לגבר להחזיר אליו את אשתו במידה ותרצה להתגרש ממנו. כך, בצורה עקיפה, אלימות נגד נשים נהיתה לגיטימית בחוק ואישה החווה אלימות מבעלה לא יכלה לעשות הרבה בנוגע למצבה.

בתחילת שנות התשעים החלו ארגוני נשים להעלות את המודעות לאלימות ולאפליה נגד נשים, ולהיאבק בחוקים הקיימים. כדי ליצור שינוי, ארגונים אלו ערכו דיונים וקמפיינים, והגישו עצומות. אחד הקמפיינים היה ב-1992 בראשות ה-Union of Women’s Action (UAF) , והוא קרא לרפורמה בחוק המעמד האישי. התיקון המיוחל הושג סוף סוף ב-1993, והוא קבע שנשים יכולות לבחור בעצמן את האפוטרופוס שלהן, קרוב משפחה שיחתום בשמן על חוזה הנישואין (עד אז לא הייתה לנשים מילה בנושא הזה). כך, התיקון מנע עריכת נישואין ללא הסכמה. באותה שנה מרוקו גם קיבלה את אמנת האו"ם לביטול האפליה נגד נשים, ותיקנה חוקים נוספים כדי להתאים אותם לאמנה. בין החוקים האלה היו חוק העבודה וחוק האזרחות, המאפשר לנשים להעביר את אזרחותן לילדיהן. ב-1998 נוצרה המשרה של השר לענייני נשים, וב-2002 השר הזה פיתח אסטרטגיה לאומית למאבק באלימות נגד נשים. מאז, קמפיין לאומי עוסק בנושא בכל שנה, בין השאר גם בהטרדה מינית. ב-2003 נחקק חוק המורה על שריון מקומות לנשים בפרלמנט, ומאז אחוזי הנשים בפרלמנט קפצו משמעותית, מאחוז אחד ב-2003 ל-17% ב-2015. עם זאת, רק ב-2004, נשים קיבלו את הזכות להתגרש מבעליהן, לקבל חזקה על הילדים, וגם מזונות וירושה. ב-2006, על מנת לטפל באי-השוויון המגדרי, מרוקו הקציבה תקציב לענייני מגדר. אך למרות כל ציוני הדרך המוזכרים, רק ב-2014 שונה החוק המזכה אנס מעונשו, בתנאי שיתחתן עם הקורבן שלו. החוק שונה עקב המקרה של אמינה פילאלי, צעירה שאולצה להתחתן עם האנס שלה והתאבדה, וצעקת ארגוני הנשים שהגיעה בעקבות כך.

המאבק לזכויות נשים בשטח

לצד צעדים פוליטיים וחקיקות, גם בשטח נעשו צעדים שונים, מצד האזרחים, כדי לטפל באי-השוויון בין נשים לגברים. אחד מהם הוא שביתת הסקס המפורסמת, המתוארת בסרט "מים ואהבה". הסרט מתחקה אחרי סיפור אמיתי, של כפר שבו שאיבת מים מהבאר היה תפקידן המסורתי של הנשים. הדרך, בין סלעים וקוצים ובשיא החום, גרמה לנשים להחליק, ליפול ולהפיל את ילדיהן. כתוצאה מכך, הנשים החליטו להיאבק בחלוקת התפקידים הזו, ולמנוע יחסי מין מבעליהן עד שהם יסכימו להיות אלה ששואבים את המים מהבאר. הסיפור הסתיים בכך שהממשלה הקימה עבורם תשתיות של מים זורמים והגברים לא שאבו את המים. למרות זאת, שביתת הסקס הפכה לסיפור מפורסם, שזעזע את אמות היסוד של החברה.

סיפור אחר מפורסם הוא סיפורה של תעשיית שמן הארגן. הוא לא התחיל כמחאה, אלא יוזמה של נשים שביקשו עצמאות כלכלית, ויוזמה זו הפכה לבסוף לעסק משגשג. במרוקו מפיקות את שמן הארגן קבוצות נשים בשיטה מסורתית- הן כותשות את האגוזים לאחר ייבושם בשמש, והופכות אותם לעיסה מעורבת במים, שממנה מפיקים את השמן. השמן הזה הוא מקור פרנסתן של הנשים הברבריות בעמק הסוס שבדרום-מערב מרוקו, אחד המחוזות היחידים בעולם בהם גדל עץ הארגן, שממנו מופק השמן. מעורבותן של הנשים בעסק המרוויח הזה התחיל ב-2007, כאשר נשים שנפגשו בקורסי קריאה למבוגרים החליטו להקים קואופרטיב להכנת שמן הארגן. זה היה הקואופרטיב המאושר הנשי הראשון, ומאז חברות בו 60 נשים, העוסקות בעבודות שונות הנוגעות לעסק, החל מאיסוף האגוזים, הובלתם בחמור, עיבודם ועוד. בקואופרטיב זה אין כניסה לגברים, והנשים הן אלה שנושאות בכוח הכלכלי, לעתים כמפרנסות יחידות. קואופרטיב זה התפרסם בעולם בגלל היותו נשי, וגם בגלל שקיבלו את פרס ההוגנות של הקואופרטיבים.

נוסף על השינויים החוקתיים שתוארו, ומעשיהם של יחידים, מתרחשים תהליכים נוספים במרוקו, כמו בכל העולם- גלובליזציה, שיתוף רעיונות בין תרבויות, וגם רצונם של יחידים, גברים ונשים כאחד, להעלות את רמת חייהם, על ידי השתתפות בשוק העבודה ופיתוח שאיפות לקריירה.

קראו עוד באתר על טיול למרוקו

טיולים הקשורים למאמר