מארץ הארזים לנהר הפרנה: הקהילה הלבנונית בין ברזיל ופרגוואי

בצהריי ה- 17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת בסמוך לשער של בניין שגרירות ישראל בלב בואנוס איירס, וגרמה למותם של 29 בני אדם. כשנתיים לאחר מכן, בבוקר ה-18 ביולי 1994, פיצוץ מחריש אוזניים זעזע בשנית את בואנוס איירס, כאשר טרוריסט הפעיל מטען נפץ שהוטמן גם הוא במכונית תופת, הפעם ליד בניין הקהילה היהודית המאורגנת (AMIA). הפיצוץ גרם למותם של 85 אנשים. כשהתברר היקף האובדן והנזק, החל המצוד אחר האשמים. ארגוני ביון, ממשלות וכלי תקשורת עולמיים ומקומיים כאחד הפנו חץ אשמה לעבר המזרח התיכון, בראש ובראשונה כלפי איראן ושלוחתה בלבנט, ארגון החזבאללה.

הכירו את נהר הפרנה בעצמכם עם אקו טיולי שטח בטיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל >>>

בחינה ראשונית של האירועים ירתה אותו החץ חזרה לדרום אמריקה, לעבר קהילה לבנונית קטנה היושבת כ-1,300 ק"מ צפונית לבואנוס איירס – בסיודאד דל אסטה (Ciudad del Este – 'עיר המזרח'). עיר פרגוואית מנומנמת זו, השוכנת במשולש הגבולות של ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי, נוסדה בשנות החמישים של המאה החולפת בתגובה לפיתוח הכלכלי המואץ של האזור. כיום, אוכלוסייתה של סיודאד דל אסטה רבתי מונה מעל 300 אלף נפש, שמוצאם ממקומות שונים ברחבי העולם. הקבוצה הגדולה ביותר בעיר מבין קבוצות המהגרים היא הקהילה הלבנונית, שמונה להערכתי, נכון ל-2015 לפי נתונים לא רשמיים, בין 15 ל-20 אלף נפש. ממצאי החקירה הראשונית הראו שמבצעי הפיגוע פעלו מתוך תשתית של ארגון חזבאללה שהתבססה בתוככי הקהילה המוסלמית-לבנונית בעיר.
חשיפת הקשר לכאורה בין הפיגועים בארגנטינה לבין קהילה הלבנונית בסיודאד דל אסטה מהווה קו פרשת מים בהיסטוריה השלווה של משולש הגבולות, שכן ברגע דרמטי זה נבטו ניצניו הראשונים של קמפיין רב עוצמה של פרופיליזציה, דה-לגיטימציה והתקרבנות של הקהילה הלבנונית בפרגוואי בכלל, וביתר שאת במשולש הגבולות. כך, החל מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, הפך משולש הגבולות הדרום-אמריקאי לשם נרדף לקן טרור מסוכן, ותושביו הלבנונים הפכו בין לילה לטרוריסטים פוטנציאליים המצויים תחת עיניהם הבוחנות של הרשויות המקומיות והאזוריות, אמצעי תקשורת וכן ארגוני ביון מערביים.
במאמר זה מוצעת נקודת מבט אחרת על ההיסטוריה ארוכת השנים של הקהילה הלבנונית בדלתה האחורית של פרגוואי. בין אם יש אמת בהאשמות ובטענות המכלילות שהוטחו בתושביה הלבנונים של סיודאד דל אסטה ובין אם לאו, אין הן מושאן העיקרי של חיבור זה, אלא רק מרכיב אחד שלו. בעמודים הבאים אתאר באופן רב-ממדי את פסיפס מאפייניה הייחודיים של אחת מהקבוצות האתניות הרבות בנוף של סיודאד דל אסטה.
משולש הגבולות הוא מרחב תלת לאומי המאופיין בצמיחה כלכלית, שהפך עם השנים למוקד משיכה של מהגרים. המרחב מאכלס, בנוסף למקומיים מספר רב של קבוצות אתניות. הרב-גוניות האתנית נוכחת בדינאמיקה המסחרית בין שתי הערים הצפוניות ובולטת לעין, בשלטי פרסום בשפות השונות, במסעדות אתניות, במוזיקה, ושאר היבטים של חיי היומיום. הנוכחות של קבוצות אתניות וקולקטיבים לאומיים שונים במשולש הגבולות הקנתה לאזור אופי אורבני מיוחד, עם גדילה מואצת ולא אחידה במהלך 50 השנים האחרונות. הקהילה הערבית היא אחת הקבוצות האתניות הגדולות והדומיננטיות במשולש הגבולות ואחת החשובות בפרגוואי וברזיל, המונה נכון ל-2015 (לפי נתונים לא רשמיים) בין 15 ל-20 אלף נפש. מקורם של כ-90% מהערבים הגרים בשני צדי המשולש בלבנון, אך יש בנמצא גם פלסטינים, ירדנים, מצרים ויוצאי מדינות אחרות במזרח התיכון הערבי. החלק הארי של האוכלוסייה הערבית במקום הוא מוסלמי, בחלוקה מאוזנת לשיעים וסונים, אם כי הדינמיקה הנזילה של מרחב גבולות בינלאומי מקשה לאמוד את מספרם המדויק.
ל'גל ההגירה החדש' של לבנונים לפרגוואי, מאפיינים ייחודיים משלו אשר מציבים אתגר הן למושאי המחקר והן לחוקר. נחשול מהגרים זה מתכתב עם השלב השלישי של ההגירה לפרגוואי, דהיינו תחילת שנות החמישים של המאה העשרים, אז החלה שוב להתעצם הגעתם של מהגרים לבנונים לתוך גבולות המדינה. במקרה הפרגוואי, אם אזור מוחארדה (محردة) בסוריה של ימינו היה בסיס היציאה העיקרי של מהגרים רבים בני 'הגל הישן' לפרגוואי, במקרה של 'הגל החדש' מדובר על משפחות גרעיניות, בדרך כלל הורים וילדים, שהגיעו מאזורים מוסלמים מובהקים ברחבי עמק הבקאע ודרום לבנון. היעד המרכזי של גל ההגירה החדש היה מחוז אלטו פרנה (Alto Paraná) ובתוכו העיר סיודאד דל אסטה. בחינה יסודית יותר של גל הגירה זה מלמדת כי ניתן לחלקו לשלושה מקטעים כרונולוגיים בעלי מאפיינים פרטיקולאריים נבדלים זה מזה.

'הגל החדש': מבקעת הלבנון לנהר הפרנה

משפט ערבי עתיק יומין אומר: פי אל חרכה – ברכה, כלומר יש ברכה בתנועה (הגירה). לא בכדי, דבר ידוע בארץ הארזים הוא 'תפוצתה' של הפזורה הלבנונית למוקדי הגירה רבים ברחבי העולם. בחתך כללי ובאופן מסורתי, כל חבל ארץ גיאוגרפי 'מתהדר' ביעדי הגירה משלו. המסה העיקרית של התפוצה הלבנונית נמצאת במדינות צפון אמריקה ואמריקה הלטינית ואוסטרליה. אנשי בקעת הלבנון (הבקאע) ודרום לבנון היגרו באופן מסורתי למדינות אמריקה הלטינית, לרוב לברזיל, ארגנטינה, פנמה, וונצואלה, קולומביה, ופרגוואי. בשטחה של האחרונה, מדינה קטנה ושולית בלב אמריקה הדרומית, מצוי אחד מיעדי ההגירה הפופולאריים לתפוצה הלבנונית - משולש הגבולות.
התיישבות משמעותית ובכללה הגירה לבנונית למשולש הגבולות, החלו במחצית המאה הקודמת. המהגרים הלבנונים היו מחלוצי ההתיישבות באזור זה עוד משנות החמישים של המאה העשרים, עת התנחלו בשתי הגדות של נהר הפרנה. תחילה בפוס דה איגואסו הברזילאית ממזרח ולאחר מכן היו ממניחי אבן הפינה של העיר הפרגוואית החדשה. באותלו זמן הצד הארגנטינאי נותר דליל באוכלוסייה של מהגרים, תופעה שנכונה במידה רבה עד ימינו. בשלהי שנות החמישים ותחילת שנות השישים חוותה פרגוואי הגירה פנים-ארצית גדולת ממדים של לבנונים וסורים מרונים בני הגל הישן מאזור המטרופולין של אסונסיון הבירה לעבר דרום מזרח המדינה, על קו הגבול עם ברזיל. בשנים אלו, ניתן לדבר על הגירה סלקטיבית, לרוב משיקולי פרנסה, ובעיקר לעבר מחוז אלטו פרנה, אשר עבר מתיחת פנים אזורית בעזרת מסחר ענף והקמתן של תשתיות לאומיות.
בשנים הראשונות לקיומה נקשרה סיודאד דל אסטה לקהילה הנוצרית של הסורים-לבנונים מאסונסיון. אלו החלו לפתוח עסקים וחנויות בעיר הקטנה כתוצאה מהפיתוח האזורי פרי יוזמות ממסדיות, אך למרות זאת, נשארו לגור באסונסיון. סוחרים אלו היו 'מפריחי השממה' המסחרית של האזור, ביניהם הומברטו דיב (Dibb), לבנוני-נוצרי תושב אסונסיון אשר התחתן עם הבת של הדיקטטור סטרוסנר. לצד הנוצרים החלו להגיע לאזור ראשוני הלבנונים המוסלמים, תחילה כיחידים, בחיפוש אחר הזדמנויות עבודה.

צריחי מסגדים במקום מגדלי פעמונים

אם שנות החמישים והשישים היו השנים הפורמטיביות של הקהילה הלבנונית במשולש הגבולות, הרי שהדבר שיקף תהליכים מקבילים שהתרחשו בלבנון ובמזרח התיכון שגרמו להתעצמות ההגירה. אותן השנים בישרו על ראשיתו של תהליך קריסה ארוך שנים של המדינה הלבנונית. לאחר מלחמת העולם השנייה חלה עלייה חדה במספר המהגרים היוצאים את 'ארץ הארזים' שרק התגבר עם חוסר היציבות הפוליטית, האבטלה הגבוהה ויוקר המחייה של שלהי שנות החמישים. בנוסף, שסעים עדתיים ודתיים הפכו לאקוטיים יותר ואיימו להעמיק את התהום הפעורה בין הקבוצות האתניות והדתיות המרכיבות את פסיפס החברה הלבנונית.
למכלול מאיצי הגירה אלו התווספו גם מרכיבים אזוריים כמו מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנת 1958, משבר סואץ ב-1956, מלחמת 1967 והפיכתו של דרום לבנון לזירת ההתגוששות בין הצבא הישראלי לבין קבוצות הגרילה הפלסטיניות בראשית שנות השבעים. כל אלו, יצרו אקסודוס נוסף ולא אחרון של לבנונים הרחק מארץ האם בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. כך אפוא, פרופיל המהגרים השתנה דרמטית, כאשר מוסלמים סונים הפכו לקבוצה הדומיננטית יותר באוכלוסיית המהגרים על חשבון הנוצרים. לרוב היו אלה נשים וגברים צעירים, אשר חיפשו השכלה טובה יותר ופרנסה ראויה במקומות אחרים, בהם רוח המלחמה אינה משתוללת ובהם יוכלו למצות את הפוטנציאל לשגשוג והצלחה כלכלית.
במהלך שנות השישים והשבעים לבנונים רבים הגיעו לסיודאד דל אסטה ועיבו את אוכלוסייתה. יש לציין שעבור חלק מן הלבנונים, פרגוואי לא כלל הייתה אחד מיעדי ההגירה הנבחרים ורק לאחר שהות קצרה ביעד ביניים - במדינות דרום אמריקה, מערב אירופה, או מערב אפריקה - הגיעו המהגרים הלבנונים לחופי דרום אמריקה ומשם לרוב על בסיס נהר הפרנה לפרגוואי. בראשית הדרך עסקו רובם ברוכלות ומסחר זעיר, כדרכה של התפוצה הערבית באמריקה הלטינית עוד משלהי המאה התשע עשרה. אם כן, מרבית המהגרים שעזבו את לבנון בתקופה זו היו מוסלמים סונים, שתוך זמן קצר בני 'הגל החדש' הפכו דומיננטים בעיר והביאו לאסלאמיזציה של הקהילה הלבנונית בעיר, ואילו בני 'הגל הישן' בהדרגה משכו את רגליהם מן העיר והמשיכו לרכז את פעילותם באסונסיון. אם היו אלה סונים או שיעים, נראה כי בפתח המחצית השנייה של המאה העשרים, עתידה הקהילה הלבנונית בפרגוואי לאמץ חברים ישנים-חדשים מן המכורה ואט אט נוספו לקו הרקיע המקומי, לצד מגדלי הכנסיות, גם צריחי מסגדים.
אין מידע מבוסס דיו או נתונים רשמיים על מועד הגעתם של ראשוני הלבנונים לצד הפרגוואי של משולש הגבולות, אך מקובל להניח שהחלוצים הגיעו בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת לצד הפרגוואי לשם מכירת סחורות לאנשי צבא פרגוואים שהתמקמו באזור. ראשוני הלבנונים המוסלמים הגיעו לסיודאד דל אסטה, אם דרך עצירת ביניים בברזיל ואם במסלול ישיר, מהבקאע (البقاع, בקעת הלבנון). ככלל, מוצאם של כמחצית מכלל הלבנונים במשולש הגבולות הוא עמק הבקאע. מדובר על חבל ארץ פורה במזרח לבנון, כשמו כן הוא - בקעה, שטח נמוך המוקף רכסי הרים מסביבו - הרי הלבנון במערב והרי מול הלבנון במזרח. עמק הבקאע ממוקם כ-19 ק"מ מזרחית לים התיכון מאזור ביירות הבירה, אורכו של העמק הוא כ-120 ק"מ ורוחבו הממוצע הוא 16 ק"מ. מרבית הערים והכפרים בבקעת הלבנון שייכים למחוז אל-בקאע, אחד מששת מחוזות לבנון והגדול מבינם. המחוז מהווה את המרכז החקלאי של לבנון בירת המחוז היא העיר זחלה. מחוז אל-בקאע מחולק לחמש נפות: זחלה (زحلة) בעלבכ (بعلبك) אל-הרמל (الهرمل) ראשיא (راشيا‎) ג'וב ג'נין (جب جنين).
חלק גדול מהמהגרים הלבנונים במשולש הגבולות הגיעו מכפרים שיעים בדרום לבנון כמו בנת ג'ביל (بنت جبيل), אלח'יאם (الخيام), עיתית (عيتيت), ובית ליף (بيت ليف), וכן משלושה כפרים מוסלמים מעורבים בעמק הבקאע הסמוכים זה לזה: הכפר בעלול (بعلول) הגובל במזרח בכפר לאלא (لالا) ובמערב עם הכפר קרעון (قرعون). הכפרים סבלו מנטישה של יושביהם, תחילה בעקבות היחס המפלה של שלטונות המנדט הצרפתי ולאחר מכן בשל אי היציבות המתמשכת בלבנון, שגרמה לרבים מהם להגר - בייחוד לצפון אמריקה ולמדינות אמריקה הלטינית (אדם אשר ישוטט בכפר ישמע בליל שפות מלבד שפת המקום, בעיקר ספרדית ופורטוגזית). לפי אחד המרואיינים, אוכלוסייתה של בעלול למשל, עמדה בשנת 2016 על 120 נפש בלבד בשל העובדה שמרבית תושבי הכפר וצאצאיהם גרים בתפוצה.
הכרת מספר סיפורים אישיים יכולה לשפוך אור על מסלול ההגירה של לבנונים למשולש הגבולות. אחד מהם הוא של עלי סעיד לבית רחאל (رحال, נולד בכפר לאלא שבמערב מחוז בקאע, באפריל 1934).

עלי היה בחור צעיר כאשר עלה על ספינה שלקחה אותו במסע של 40 ימים על פני האוקיאנוס האטלנטי עד שהגיע ליעדו הסופי – פוס דו איגואסו, שם המתין לו בן דודו, אחמד מחמד רחאל. עלי בילה בדרכים לבדו, מה שהביא עליו רגעי משבר קשים וגעגועים עזים הביתה, שהרי הותיר מאחוריו את כל עולמו - אדמה, משפחה, מנהגים ותרבות. בעוזבו את ביתו בגיל 18 בכדי להימנע מנישואים לכלה בחירת הוריו, לא היה הראשון במשפחתו למרוד במנהג שידוך הנישואים המסורתי. שני אחיו הגדולים עשו אותו הדבר והיגרו לקנדה. עלי בחר יעד אחר – דרום אמריקה. הוא התפתה מהמכתבים והתיאורים ששלח לו בן דודו אודות העיר הברזילאית הקטנה.
בשנת 1966 חצה רחאל את נהר הפרנה מגדתו המזרחית לעבר סיודאד דל אסטה בכדי לקנות חולצה. תוך שהתאהב במקום ובאנשיו, החליט לקבוע את עתידו בעיר הקטנה, היכן שקנה מגרש, ובתחומו הקים מרכז מסחרי. תוך זמן קצר, למד עלי את הפרקטיקות המסחריות והמנהגים המקומיים ונחשף לפוטנציאל של המקום. העבודה במסחר הייתה קשה, הוא עבד 18 שעות ביממה בימים בהם כלל לא היה חיבור לחשמל, רק תאורת רחוב. היתושים ושאר מזיקים היו למטרד אמיתי ועינוי מתמיד. נחשי הצפע הגיעו עד למפתני הדלתות, אך לימינו היה כלב נאמן ששמר עליו ועל הסחורה שהוכנסה לאוהלים. באמצעות מסירות, עבודה קשה, ויצירתיות הפך עלי לאחד האנשים המצליחים ביותר באזור. רחאל נפטר בשנת 2013. הוא היה דמות כריזמטית ואהובה בקהילה, בנו מאטאי סעיד רחאל סיפר שבלווית אביו השתתפו לא פחות מ- 1,500 איש.
בן נוסף לשבט רחאל הוא עבדול הגיע לברזיל בשנת 1952 כאשר היה בן 22 בלבד. הוא עשה את המסלול שעשו לבנונים רבים שהגיעו למשולש הגבולות: ירידה מהספינה בנמל סנטוס (Santos), מעבר לסאו פאולו העיר ומשם לפנים הארץ למדינות סאו פאולו ופרנה. בשנת 1961 התמקם עבדול בפוס דה איגואסו והחל למכור סחורות לפרגוואי, שעד לשנים אלו הייתה נתונה באופן בלעדי לייבוא מארגנטינה. עם בניית גשר הידידות בשנת 1965 היה עבדול בין הסוחרים הלבנונים הראשונים שעברו לצד הפרגוואי וקבעו שם את מוקד חייהם ופרנסתם. עבדול ציין שבשנים הראשונות של סיודאד דל אסטה היו מספר בתים מעץ ואפילו לא היה מלון.
באמצע שנות השבעים סיודאד דל אסטה כבר הייתה שם דבר ברחבי הבקאע ודרום לבנון עבור מהגרים שחיפשו באמצע שנות השבעים סיודאד דל אסטה כבר הייתה שם דבר ברחבי הבקאע ודרום לבנון עבור מהגרים שחיפשו עתיד טוב יותר להם וליקיריהם. דרך רשתות חברתיות וקשרים משפחתיים של בני משפחה ומכרים, שהיגרו קודם לכן לחוף הקולומביאני ולפנמה, הגיעה בשנת 1970 קבוצה גדולה של מהגרים לבנונים מוסלמים לצדו הפרגוואי של הגבול. הם התחילו לייבא סחורות ומוצרי יוקרה מקרוביהם באזור הפטור מכס של קולון (Colón) בקולומביה, מפנמה וממיאמי. האחרונים ניצלו את התשתית המסחרית שהניחו המהגרים הלבנונים הקודמים, שכבר הנביטו ניצנים של קהילה חדשה בעיר השכנה.
מלבד הגשר, אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר בין סיודאד דל אסטה ופוס דו איגואסו בתחילת שנות השבעים היה הרפסודה. זו עוד עדות לכך שכמעט אף אחד לא חזה אז ששתי הערים הקטנטנות הללו יהפכו לאמפוריום מסחרי ברמה בינלאומית. בין המעטים שזיהו את הפוטנציאל היה מחמד חסן ג'באי (جباي) מהכפר בנת ג'ביל או כפי שמכונה בפרגוואי - ארמנדו. מיד עם הגעתו לאזור בשנת 1971, הקים את המרכז המסחרי הראשון בעיר - מרכז ג'באי. כעבור שנתיים החליט אחיינו, האני יוסף ג'באי לבוא בעקבות דודו. האני היה רק בן 17 כשהבין שאין עתיד בכפר הקטן עיתית הסמוך לעיר החוף צור בלבנון, ושעליו לחפש את עתידו במקום אחר. בשנת 1973 הוא החליט לצאת לכיוון פרגוואי. האני נזכר: "אלו היו זמנים קשים. לא קל להיות בן 17 בלבד ולעזוב את הכל מאחוריך מבלי דעת בדיוק לאן אתה הולך". השנים הראשונות היו קשות עבור האני: "הייתי בקושי תלמיד שבאתי הנה. עזבתי את ארצי מעט לאחר סיום הלימודים והיו לי מעט מאוד משאבים. איני מתבייש לספר זאת משום שתודה לאל היו לנו הרבה הזדמנויות להתקדם והגענו לאיפה שאנחנו. בקרוב אציין 40 שנים לחיי בסיודאד דל אסטה".
דודיו, מחמד ועלא כבר התבססו במשולש הגבולות וכתבו להאני שיש גמול רב ושפע של הזדמנויות עבודה בגבול הדרום אמריקאי. אך כל זאת היה עלול להשתבש משום שבטיסת הקישור של האני בשדה התעופה ברומא הוא נעצר על ידי כוחות הביטחון בטענה שעליו להתחסן ולהימצא בבידוד במשך שמונה ימים, ולאחר מכן אולי אף לשוב לבנון: "הייתי לבד, זה היה מסובך וזו הייתה הפעם הראשונה שטסתי. לא היה לי ניסיון וחסרו לי המשאבים להישאר בעיר הזו לזמן כה רב. למזלי, קרה משהו. בן ארצי ראה אותו והחליט להתערב. הוא שוחח עם שגריר ברזיל והם נתנו לי להמשיך במסע. הייתי צריך להגיע לריו דו ז'ניירו אחרת היה עלי להישאר ברומא שמונה ימים או לשוב ללבנון... הגעתי לאסונסיון ונסעתי ישירות לסיודאד דל אסטה עוד באותו יום. לדודים שלי כבר היו חנויות כאן ועבדתי אצלם לזמן מה". האני למד מהר שעבודה קשה ומסחר הם המפתח להצלחה בארץ החדשה. כעבור זמן הפסיק לעבוד אצל קרוביו והפך לעצמאי.
בן נוסף למשפחת ג'באי הוא סמיר (נולד בביירות בינואר 1954). חייו הגיעו לפרשת דרכים כאשר נאלץ לבחור בין שני מוקדים: ערב הסעודית, שם חיכתה לו עבודה כמורה לאלגברה, כימיה ופיסיקה, או פרגוואי – משם קיבל הזמנה מדודו, איש העסקים מחמד ג'באי. בשנת 1976 היה סמיר סטודנט צעיר בן 22 במכללה צבאית בלבנון. לדבריו, תמיד שאף לשלום ועבודה, שני דברים שמדינתו לא יכלה לספק לו: "אם אתה נשאר שם, אתה צריך לקחת חלק במלחמה. אם אתה לא מעוניין בכך, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לצאת משם משום שאף אחד לא יגן עלייך או יתמוך בך שם". עם הגעתו ל'ארץ הגוארני' החל לעבוד עם דודו בקציר סויה, אך הם מעולם לא שכחו הרוח היזמית שלהם. באמצע שנות השבעים מחמד יזם את בנייתו של מרכז הקניות ג'באי. סמיר נזכר: "התחלתי שם, בבנייה של מרכז ג'באי, היכן שהשכרנו ומכרנו חנויות ממכר".
אחת המשפחות השיעיות המפורסמות בעיר בולטת משפחת חמוד (حمود). ששת האחים (פייסל, טאקי, צאדק, שריף, עארף ואלכס), בניהם של מחמד חמוד, הגיעו מכפר בעלול לפרגוואי בשנת 1972. מאז שאימצו את פרגוואי כביתם, השתלבו בצמיחה הכלכלית המהירה של סיודאד דל אסטה ובכלל של פרגוואי. חלק נכבד ממשפחתם המורחבת נותר בלבנון וחי שם עד היום. דור ההמשך של האחים מפוזר היום בין שלוש מדינות: ברזיל, פרגוואי וארה"ב וחולש על מיזמים עסקיים גדולים ומתחמי נדל"ן.
באותה שנה התיישב בסיודאד דל אסטה גם אלחנדרו מנאע (مناع), אף הוא מהכפר בעלול, שלימים יהפוך לאחד מאנשי העסקים הבולטים ביותר במחוז אלטו פרנה. דמות חשובה נוספת היא מחמד טיג'ן (طيجن) עליו ארחיב בהמשך. המסע ליעד הנכסף לא היה פשוט ונלוו אליו קשיים רבים, אם במהלכו ואם באופני ההסתגלות לאקלים תרבותי זר וחדש. הפן השלילי של חוויות ההגירה, אם בדרכי ההגעה, הקושי הלשוני, הסביבה הזרה ועד לכיסופים הביתה, עודד שקיפות והנגשת מידע בנוגע למשולש הגבולות כמו גם את יצירתן של רשתות תמיכה חברתיות ומשפחתיות לשם יצירת דרכי הגעה נוחות ונחיתה רכה בסיודאד דל אסטה. חשוב לומר שלאורך ציר הזמן, החל ממחצית המאה הקודמת ועד היום, אינדיבידואלים ומשפחות לבנונים התיישבו במקומות נוספים ברחבי פרגוואי, בעיקר באסונסיון, אולם אין לתנועה זו משקל תרבותי, כלכלי, וחברתי כפי שיש לקהל המהגרים המאסיבי שהגיע מלבנון לסיודאד דל אסטה, שם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בצמיחתה הכלכלית והדמוגרפית של העיר.
כאוס בלבנון, שגשוג במשולש הגבולות
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון (1990-1975) המיטה חורבן והרס בקנה מידה לאומי על הכלכלה והחברה הלבנונית. סדרת האירועים שהתרחשו בשנות המלחמה, החל עם מלחמת האזרחים, דרך ההתכתשות הפלסטינית-ישראלית על אדמת לבנון, עבור בפלישה הישראלית ללבנון, המאבק נגד הכיבוש הישראלי ועד לעימותים והמתחים האתניים, יצרה מציאות של אנדרלמוסיה חברתית-כלכלית. זו התבטאה בתזוזה תמידית של אנשים שנעקרו או ברחו מבתיהם, אי יציבות פוליטית, תחושת חוסר ביטחון מתמדת, משברים כלכליים תכופים, וקריסתה של מערכת החינוך.
ההתנגשויות הדמים הפנים-לבנוניות, לוו פעם במעשי טבח וזוועות כמו בשכא (شكا, יולי 1976), דמור (دامور,ינואר 1976), והנודע שבהם בסברה ושתילה (صبرا وشاتيلا, ספטמבר 1982). אם לא די באלימות הסקטוריאלית במדינה, ביוני 1982 נכנס הצבא הישראלי ללבנון במטרה להתעמת עם כוחות אש"ף, שלא מכבר מיצבו את בסיסם בלבנון. כל אלו יצרו תרחיש אימים לאוכלוסייה האזרחית והיו לזרז המשמעותי ביותר אשר הניע רבים לצאת את גבולות ארצם כנמלטים מאש בוערת. סך המרכיבים הללו הביאו לבנונים רבים, מכלל הקהילות, הדתות והעדות המרכיבות את הפסיפס הלבנוני ומרקעים כלכליים שונים, למצוא בהגירה את הפתרון למציאות חייהם העגומה. בתוך כך, מוערך כי במהלך שנות המלחמה כמיליון איש שהם כ- 40% מכלל האוכלוסייה עזבו את לבנון. יחד עם זאת, חשוב לציין שחלק ניכר מהם שב ללבנון בשלב רגיעה כזה או אחר.
האקסודוס הלבנוני בשנות המלחמה לא פסח על משולש הגבולות. באופן זה, הופיעה ברחובות סיודאד דל אסטה, במסלול עוקף ברזיל, נציגות נוספת מעמק הבקאע - ח'אלד עבדול עמירי (عميري, נולד בשנת 1958 בכפר לאלא). עמירי יצא את לבנון בשנת 1977 עם קבוצה של 15 בני נוער שברחו מתופת המלחמה. הם הגיעו לפרגוואי בתחילת פברואר של אותה השנה ומיד החלו לעבוד בשוקאות. ח'אלד עסק תחילה במכירה של סדינים ומגבות במרכז העיר אסונסיון. בחלוף השנים עבר לברזיל, שם פגש בחורה לבנונית בת סאו פאולו עמה התחתן. הזוג החליט לשוב לפרגוואי, שם לימים נולדו שלושת ילדיהם, עבדול לטיף, אחמד ועלי. אף למשפחת רחאל היה אחמד מחמוד רחאל (נולד בנובמבר 1962 בכפר לאלא). אחמד שמע על פרגוואי מקרובים שהגיעו למשולש הגבולות כבר בשנות השישים: "הגעתי לפוס דו איגואסו בתחילת 1980. נשארתי שם שנתיים ואז עברתי לצד הפרגוואי בשנת 1982. כעבור זמן מה הגיע גם אחי. תחילה עבדנו יחד ברוכלות ומסחר של מוצרי צריכה, פלסטיק, זכוכית, בדים ועוד. בשנת 1985 התחלנו למכור מכשירי חשמל בינלאומיים ברחבי פרגוואי ובשווקים בינלאומיים. יש הרבה הזדמנויות, הרבה דברים אפשר לעשות במדינה הזאת. אנחנו עובדים ומשתוקקים לחיים טובים יותר".
בראשית שנות השמונים החלו להתעבות שורות השיעים במארג הלבנוני של סיודאד דל אסטה, אשר שינו את הרכבה הדמוגרפי בדרך לשינוי צביונה של הקהילה הלבנונית בעיר. שיעים רבים מדרום לבנון, מהבקאע ומרובע אלצ'אחיה אלג'נוביה (الضاحية الجنوبية) בביירות, קבעו את סיודאד דל אסטה כיעד הגירה פופולארי, עד שבמחצית שנות התשעים ניתן היה כבר לדבר על מספר שווה של סונים ושיעים ממוצא לבנוני במשולש הגבולות הדרום אמריקאי. עם ההתפשטות המסחרית של שנות השמונים, האיחוד בין פוס דה איגואסו כמרכז ייצוא של סחורות ברזילאיות לבין סיודאד דל אסטה כאמפוריום של מוצרים מיובאים מכל חלקי העולם היה הסמן לכניסתם של מהגרים נוספים לזירת המסחר הבינלאומית. ואכן, שנות השמונים והמחצית הראשונה של שנות התשעים היו 'תור הזהב' של ההגירה הלבנונית לסיודאד דל אסטה. במהלך שנים אלו הקהילה חוותה פריחה כלכלית אדירה, שהפכה חלק מן החנויות המשפחתיות לתאגידי ענק. הידיעה על חיים שלווים וחלום התעשרות הבזק של משולש הגבולות, הכתה גלים והגיעה למאות בתים ומשפחות בלבנון שהיו בעיצומה של מלחמת אזרחים בלתי נגמרת.
בין הדמויות הבולטות שהגיעו בעשור זה היו בין היתר: אחמד נאצר (ناصر) השיעי, שחלק אותו הסיפור של שאר המגרים בני ארצו אשר בחרו לעזוב את לבנון בעטיין של נסיבות פוליטיות וקשיים כלכליים, בכדי להתחיל חיים חדשים. אחמד, או ארמנדו כפי שמכונה בפרגוואי, סיפר שהתחיל ללא כלום ועבד ללא לאות וללא הרף עד שעבודתו הניבה פירות. לבנוני נוסף היה חסן חליל צ'יא (ضيا), שדרך לראשונה בפרגוואי בשנת 1985 והחל את דרכו במעבר מדלת לדלת במטרה למכור את מרכולתו. הוא הגיע לחבל ארץ זה לאחר ששמע על הפוטנציאל העסקי במקום ולאור העובדה שדודו, מחמד חסן ג'באי כבר קבע את משכנו בסיודאד דל אסטה. ההשקעה הניבה פירות עבור משפחת צ'יא. לא חלף זמן רב ואחיו של חסן, מחמוד, מחמד, עלי ותאופיק הצטרפו לעסק המשפחתי והקימו סניפים נוספים בפרגוואי, אפריקה, סין ובמזרח התיכון.
עתידה של משפחתו של חסין שרף א-דין (شرف الدين) קיבל תפנית דרמטית עם החדשות הטובות שקיבל מחבר קרוב אי שם בלב אמריקה הדרומית. אותו חבר ציין בפני חסין שיש ביכולתו לצבור הון רב בזמן קצר, אם יבוא לעיר הקטנה במשולש הגבולות. חסין היה איש עסקים צעיר שטרם בואו לפרגוואי עסק במסחר באבני שיש במדינות שונות ברחבי הגלובוס. כאשר הגיע למשולש הגבולות בשנת 1986 כבר הייתה תשתית קהילתית יציבה של מהגרים לבנונים. חסין נשבה בזוהר התיאורים של חבריו על ההזדמנויות העסקיות הנדירות המוצעות לו ביעד המרוחק, אך כפי שמספרת בתו מונה, אביה לא היה רגיל לסוג זה של מסחר ו על כן ההון המובטח מעולם לא התממש.
בחזרה ללבנון - רק בשנת 1990, שעה שקול הנפץ והיריות פינה את מקומו לדממה הרועמת של הפסקות אש מתוחות ושבריריות, תמה המלחמה. אך הצרות לא תמו. עידן 'ההגמוניה הסורית' במדינה (2005-1990) התאפיין בשחיתות, אבטלה ועוני, גירעונות ואינפלציה. אם לא די בכך, ניכר כי בעלי ההון בלבנון סירבו לעסוק בפיתוח החקלאות והתעשייה, ובמקום זאת, נמשך הדגש על מס חר, תיירות ובנקאות. מגמה זו לא הייתה חדשה אך התחזקה מאז 1990 כתוצאה מהמחויבות של הממשלות הלבנוניות המתחלפות למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, שיצרה שוק עבודה מוגבל המאופיין בשכר נמוך. לצד הצרות הכלכליות נוסף הממד הפוליטי - מאז 1990, למרות הרגיעה היחסית, הייתה לבנון עדה לתקופות של אי-יציבות פוליטית, שלוו בהתנקשויות פוליטיות וסכסוכי דמים אזרחיים, יחד עם עימותים חוזרים ונשנים עם ישראל, שהמשיכה להתבצר בדרום המדינה. מכלול אירועים, גורמים ושיקולים אלו גרמו לרבים מאלו ששרדו את תלאות המלחמה בלבנון להרים ידיים ולעזוב, וכן מנעו מרבים בתפוצה לשקול את סוגית השיבה.
בתקופה זו הגיעו לבנונים רבים מאזורים שונים בדרום לבנון עקב אירועים הקשורים למלחמת האזרחים ולפלישה ולנוכחות הישראלית בדרום המדינה. גם במקרה זה, מדובר היה תחילה על גברים צעירים לרוב, אשר עם התבססותם הכלכלית הביאו בהדרגה את משפחותיהם. להמחשת התופעה, ניתן ניקח בחשבון את הנתון הבא: בסיודאד דל אסטה היו 1,000 מהגרים לבנונים במקורם מאזורים שונים בדרום לבנון אשר יחד לא כללו 5,000 נפש. דוגמא נוספת לתהליך זה נמצא בכפר קבריחא (قبريخا) בדרום לבנון אשר נזקי מלחמת האזרחים והפלישה הישראלית יצרו מציאות בה באמצע שנות התשעים כחמישית מכלל תושביו האזור היגרו לסיודאד דל אסטה. יש לציין שאין בנמצא נתונים סטטיסטיים רשמיים על הגירה מלבנון, אולי משום המתח האתני העצום שמאפיין את החברה הלבנונית, שכן משנת 1932 לא נערך מפקד אוכלוסין רשמי. נתונים הנוגעים להגירה מלבנון בשנים האחרונות ניתן להשיג ממספר מקורות חוץ-לבנוניים, כמו מפקדי אוכלוסין ומחקרים ביעדי ההגירה הקולטים.
בין המהגרים הטריים היה וליד סויד (سويد), שנולד בשנת 1977 בכפר אל-חיאם בסמוך לגבול עם ישראל. וליד הגיע לפרגוואי בשנת 1995. "בימים אלו היה מאוד קשה לחיות בארצי, ולצעירים כמוני לא היו יותר מדי הזדמנויות להתפתח". כעבור כשנה, הגיע גם וסאם עבד אל-כרים יאסין (ياسين), שהיה בן 20 בלבד וללא ניסיון עבודה או חיים כשעזב את הכפר בעלול בשנת 1992. תחילה הגיע לקולומביה, שם שהה 4 שנים. לאחר מכן התאחד עם אחיו מוסא בסיודאד דל אסטה, ומיד עם הגיעו החל לעסוק בפעילות מסחרית. כך גם עבדול עלי רצ'א (رضا), שהיה בן 33 בשנת 1991 שהגיע לפרגוואי מלבנון בעקבות הבום הכלכלי האדיר שפקד את סיודאד דל אסטה. עלי חסן חמיד (حميد) נולד בינואר 1975 בכפר בית ליף בדרום לבנון, גם הוא בסמוך לגבול הצפוני של ישראל. בגיל 21 ניזון משמועות על מקום מרוחק בו מתעשרים מהר, קיבל החלטה לעזוב את מולדתו לטובת חיים חדשים ביבשת רחוקה. עלי יצא למסע יחד עם בן דודו עלי חליל חמיד. עם הגעתם לפרגוואי קיבל את פניהם לבנוני בן ארצם, שסיפק להם מגורים זמניים ולימד אותם כל שצריך לדעת על תורת המסחר במדינה. בשלב מסוים התפצלו השניים וכל אחד הלך לדרכו.
החל מאמצע שנות התשעים פחתה ההגירה מלבנון בהדרגה, בין היתר בשל היציבות השלטונית היחסית ומיצוי המודל המסחרי של טריאנגולציה של מוצרים מאסיה דרך נמלי ביניים ובמקומו ייבוא ישיר לפרגוואי. בשלהי שנות השמונים הסחורות שהגיעו מארצות הברית או מאירופה (במקורן היו ממדינות אסיה, תחילה יפן ולאחר מכן טיוואן, קוריאה וסין) עברו תהליך של טריאנגולציה דרך שני נמלים עיקריים לפני הגעתם לסיודאד דל אסטה. תהליכים מקרו-כלכליים שהתחילו בסוף שנות השמונים והעמיקו בשנות התשעים שינו בין היתר את נתיבי המסחר למשולש הגבולות. מיאמי אמנם המשיכה להיות נמל אם עבור סיודאד דל אסטה, אך עתה נכנסו לאזור שחקנים חדשים – הסוחרים האסיאתיים.
חשיבותם של הסוחרים הלבנונים תדעך בהדרגתיות עם כניסתו של המסחר הישיר עם היעדים האסיאתים דרך תיווך של הקהילה האסיאתית הגדולה במשולש ושל נמלים טריאנגולטורים אחרים כמו פנמה, קולומביה וונצואלה. אם כן, 'תור הזהב' של הקהילה הלבנונית במשולש הגבולות היה אמנם במסגרת ההקשר הרחב של הגלובליזציה הכלכלית העולמית, אך עם שינוי נתיבי המסחר התחלפו גם השותפים העסקיים והקשרים הכלכליים. בד בבד עם תום מלחמת האזרחים והיציבות המדומה שהשתררה בארץ המוצא, התמתן במעט זרם המהגרים למשולש הגבולות שכן חלון ההזדמנויות שמציע היעד לא היה כבעבר. תקופת הזוהר הלבנונית בדרום פרגוואי חוותה דעיכה מסוימת ולא שבה לגדולתה.
לסיכום, במקרה של גל ההגירה החדש, עצם מיקומה של קהילת המהגרים הלבנונית במרחב גבולות בינלאומי בו מתאפשר מעבר נטול ביקורת, יוצרת קושי רב ליצור אומדן מדויק של מספר חבריה. נכון לשנת 2009, ניתן לדבר על כ-10,000 מהגרים ערבים המתגוררים במחוז אלטו פרנה, ומתוכם 8,000 אשר מאכלסים את בירת המחוז, סיודאד דל אסטה, כאשר רובם המוחץ לבנוני במקורו. עד שלא יהיה בידינו מפקד של האוכלוסייה הערבית בפרגוואי בכלל, המוערכת כיום בכ-50,000 נפש, והלבנונית בפרט, אמינותו של מספר זה תיוותר בספק ונאלץ להסתפק במקורות מהימנים למחצה או על בסיס עדויות ורבליות.

מסופוטמיה לטינית: 'עובדים בפרגוואי, גרים בברזיל'

'הגל החדש' קשור בעיקרו של דבר בהיסטוריה המשותפת של סיודאד דל אסטה ופוס דה איגואסו, אזור המאופיין בצמיחה כלכלית שהפך עם השנים למוקד משיכה עבור מהגרים בפרט מן המזרח התיכון, ומזרח אסיה. בבואנו לבחון כל סוגיה הנוגעת למרכיבים ההיברידיים של כל קהילה אתנית בסיודאד דל אסטה, ועל אחת כמה וכמה של זו הלבנונית, יש לקחת בחשבון את היחסים הבילטרליים בין שתי הערים הנושקות אחת לשנייה. זה הוא תא שטח אורבני גדול שכולל את פוס דה איגואסו, יחד עם השכונות המערביות שלה הגובלות בנהר הפרנה, ואת סיודאד דל אסטה, שהעורק הראשי שלה היוצא מגשר הידידות, מהווה את הלב הפועם של המסחר האזורי ומחבר בין שתי הערים. מכאן ברור, שלמרות שהמחקר עוסק בהגירה לבנונית לפרגוואי וביצירתה של קהילת מהגרים חלוצה ודומיננטית בסיודאד דל אסטה, אין להתעלם מהדינמיקה היומיומית של פרטים בקהילה עם אחיהם מעבר לגשר. עלינו לבחון את מושאי המחקר שלנו בהקשר הרחב של התלות הכלכלית המחייבת בין שתי הערים. תלות אשר מכתיבה למעשה את שאר היבטי החיים. בשל המעבר החופשי ונטול ביקורת הגבולות מתקיימים יחסי מסחר, שכנות ושארות, בעוד שתודעת הגבולות מיטשטשת עד לבלתי קיימת.
הגעתם של ערבים לברזיל לאחר מלחמת העולם השנייה התרחשה במקביל לפיתוח עצום של התעשייה הלאומית, במיוחד במדינת סאו פאולו, מגזרים מסוימים של התעשייה גדלו באופן משמעותי, בהם ענף התחבורה, תעשיית הפלסטיק, דלקים, מזון ומוצרי צריכה. חברות בינלאומיות השקיעו בברזיל והקימו מפעלי ייצור ובתי חרושת ענקיים ברחבי המדינה, דבר שהוביל לביקוש אדיר בידיים עובדות. כפועל יוצא של הצמיחה הכלכלית הופיע כוח עבודה גדול בדמות זרם בלתי-פוסק של מהגרים משלל מדינות שענה על הצורך. הערבים והאסיאתים למשל השתלבו ברשתות המסחר וההפצה ברחבי המדינה. אפשר לומר שמסחר ורוכלות אפיינו את פעילותם הכלכלית של הערבים ובתרומתם לתאוצה והפיתוח הכלכליים של ברזיל. רבים מהם עסקו במסחר טקסטיל, פלסטיק וזכוכית כמו גם מוצרי סדקית, בישום וטואלט, והיו שחקני מפתח באספקת הסחורה לשווקים בתקופה בה ערוצי ההפצה של מוצרים היו בחיתוליהם. הערבים הרחיבו את היקף המסחר שלהם תחילה במדינת סאו פאולו ולאחר מכן לערים הראשיות ברחבי מדינת פרנה השכנה, עד לקצה הרחוק של משולש הגבולות. העיסוק במסחר אפשר להם לצבור הון במהירות יחסית וליצור אפיקים רבים לצמיחה והתפתחות. כך קרה עם לבנונים רבים בשנות החמישים בפוס דה איגואסו.
משפחת ברכאת (بركات) הייתה מהראשונות להגיע ומיד השתלבה בעסקי רוכלות בגדים ומוצרי צריכה. שנה לאחר מכן הגיעה משפחת רחאל (אחד מבניה, חאמד, הגיע בשנת 1953). אל החלוצים הראשונים הצטרפו עד מהרה גם משפחת עת'מאן (عثمان) ומשפחת עמירי. לא חלף זמן רב וחלוצים אלו הקימו חנויות קבע ובתי מסחר בשדרה המרכזית של פוס דו איגואסו. ייסודה של העיר פוארטו פרסידנטה סטרוסנר בשנת 1957 היה הגורם העיקרי ששינה בצורה דרסטית את הדינמיקה האזורית. מהגרים-סוחרים רבים, שראו את הפוטנציאל הגלום בעיר הגבול החדשה שהחלה לצמוח מנגד, חצו את הנהר והקימו שם את בתי העסק והחנויות שלהם. כניסתם המאסיבית של לבנונים לסיודאד דל אסטה, אם דרך תחנת ביניים בברזיל ואם ישירות מלבנון, היא תוצר של יוזמות ושיתופי פעולה כלכליים בין המדינות, שבין היתר אפשרו את מכירתם של מוצרים מיובאים מברזיל או דרך ברזיל בפרגוואי. בין המוציאים לפועל של תכנית זו היו המהגרים הלבנונים.
הקונספט של 'מרחב חברתי חוצה גבולות' עוזר להבין את היחסים הסוציו-אקונומיים בין שתי ערים אלה. נראה כי לאורך ההיסטוריה המשותפת שלהן קיימת תלות הדדית בין האחת לשנייה, אך באותה הנשימה כל אחת פיתחה אופי עירוני משל עצמה. תמריצי המס של 'תיירות הקניות' שהיו המניע העיקרי של הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית של האזור בעשורים הראשונים, אפיינו בעיקר את סיודאד דל אסטה. פוס השכנה נהנתה מתוצר הלוואי של שגשוגה של מקבילתה ממערב, שהרי זרם גובר והולך של קונים מקומיים וזרים כאחד פקד את העיר וסיפק את הצורך המתגבר בתשתית תיירותית על כול המשתמע מכך בצד הברזילאי של הנהר, בבחינת 'קונים בסיודאד, ישנים בפוס'.
היחסים האינטימיים בין שתי הערים נובעים בראש והראשונה מן ההיבט המסחרי. סוחרים ערבים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי בשינוי הרוחות הגיאו-פוליטי האזורי. לא זו בלבד שזכו להעביר סחורות ומוצרים למקומות הנידחים ביותר בברזיל, אלא עתה יכלו לספק ולהפיץ את הסחורות הללו לשווקים הפרגוואיים ולקהל צרכנים חדש. השכונות ז'רדים ז'ופירה (Jardim Jupira) ווילה פורטס (Vila Portes) הסמוכות לגדת הנהר שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחות הדינמיקה המסחרית. הנוכחות הלבנונית הדומיננטית בשכונות אלו היא עדות לחשיבותם של הסוחרים הלבנונים בהפיכת שתי הערים לאמפוריום מסחרי. בשלב הבא פתחו הסוחרים חנויות קבע, בתי עסק ומשרדים לאורך השדרה המרכזית בסיודאד דל אסטה. כך יוצא שבזמן שלבנונים בפוס דה איגואסו ייצאו סחורות ברזילאיות לפרגוואי, לבנונים בסיודאד דל אסטה ייבאו מוצרי צריכה וסחורות, שנמכרו לצרכנים ברזילאיים שחצו את הגשר לעיתים על בסיס תלת-יומי. בסוף שנות השישים התגברה התנועה החד צדדית לעבר סיודאד דל אסטה בעידוד הממשל הפרגוואי עם מכניזם של הקלות בסחר סחורות מיובאות ובמגורים, וחופש תנועה של אזרחי ברזיל בעיר.
עם השנים השפיעה מציאות מורכבת זו גם על התא המשפחתי. באקלים פוליטי וכלכלי לא מאוזן, לבנונים רבים הקימו את בתיהם בצד הברזילאי של הגבול וחצו על בסיס יומי את גשר הידידות בן 303 המטרים למטרות מסחר ועבודה במרכזי הקניות והעסקים בצד הפרגוואי. בתחילת שנות התשעים, פורסמה כתבה בעיתון מקומי בברזיל שתיארה היטב את המציאות: "הקהילה (הערבית) מחולקת בין ברזיל – היכן שהם מעדיפים להתגורר, ובין סיודאד דל אסטה – היכן שנמצאים בתי העסק והחנויות שלהם המתמחים בייבוא". אסטרטגיה זו, של מגורים בפוס דה איגאוסו, וניהול עסקים וחיי פרנסה בסיודאד השכנה, אפיינה לא רק לבנונים אם כי גם מהגרים ממוצא אחר ואף מקומיים. רבים ציינו את התשתיות המודרניות של פוס דה איגואסו (בתי ספר, בתי חולים, שירותים מוניציפליים ואם בתחבורה ותרבות פנאי) לעומת ההזדמנויות הכלכליות המשתלמות והרווח הפוטנציאלי בבעלות של עסקים וקיום מסחר בסיודאד דל אסטה. אי לכך, לבנונים רבים מתחילים את שגרת יומם בברזיל, מבלים את שעות הבוקר במעבר הסואן של גשר הידידות בדרכם למקום עבודתם בסיודאד דל אסטה, ולאחר יום עבודה של 8–12 שעות הם שבים חזרה כמות שבאו.
במהלך ביקורי במשולש הגבולות לאחרונה נתקלתי לא מעט בתופעה זו כאשר נכנסתי לחנויות מסוימות ברחבי סיודאד דל אסטה בבעלות לבנונית והשפה הדומיננטית הייתה לעיתים דווקא פורטוגזית ולא פעם ללא שליטה בספרדית. במקרה אחר, קבעתי פגישה עם תושב ברזיל (שגר בקנטרי פרנה) במשרדו במרכז סיודאד דל אסטה. בשלב מסוים הוא הציע שנלך לארוחת צהריים בפוס דה איגואסו ולאחר מכן נשוב למשרד בצד הפרגוואי. דוגמא נוספת היא התכנסותם הקבועה של לבנונים רבים במסעדת הסושי 'הוקאי' (Hokkai) בפוס דה איגואסו או בקזינו במלון 'אקראי' (Acaray) בגדה הפרגוואית של הפרנה. מכאן נובע שההפרדה היא די ברורה – בסיודאד עובדים ובפוס גרים.