בתקופת התגליות, כאשר ארצות אירופה המערבית סיפחו לשטחן נתחי אדמה גדולים ביבשות רחוקות, הגה מישהו רעיון שנשמע אז מבריק, לגרש את כל הפושעים מאדמת המולדת ולהרחיק אותם מן התושבים ההגונים שומרי החוק אל מעבר לים, למושבה רחוקה, שם ירצו את עונשם, רחוק מן העין ורחוק מן הלב. כך, טען ההוגה הגאון, גם אפשר יהיה להשתמש בהם ככח עבודה זול, שלא צריך לשלם לו כלל , ולספק לו לחם צר ומים לחץ ודרגש לישון בו, עד שימותו או יישכחו מלב כולם.
בואו להכיר את גיאנה הצרפתית עם אקו טיולי שטח >>>
פורטוגל שלחה את הפושעים שלה לכף ורדהולאיי סאו תומה ופרינסיפה מול חופי מערב אפריקה, אנגליה שלחה את הנידונים אל ארצות הברית, ולאחר מלחמת העצמאות של אמריקה, הפנתה אותם אל אוסטרליה הרחוקה. צרפת פיזרה את הנידונים שלה לכל עבר, מקלדוניה החדשה בפסיפיק, הודו-סין באסיה (ויטנאם לאוס וקמבודיה של ימינו), מדגסקר באפריקה וגיאנה הצרפתית בדרום אמריקה בואך הקאריבים.
ההתיישבות של גיאנה הצרפתית החלה בנסיונות שווא במהלך המאה ה-17. מתיישבים צרפתים הגיעו והקימו את העיר קאיין. פעם היו אלו הפורטוגזים שהתנגדו כי ראו בכך הפרה של חוזה טורדסיאס. אחר כך היו אלו שבטי האינדיאנים שאזרו עוז, יצאו מיערות הגשם ותקפו את הצרפתים בחיצים וקני נשיפה מורעלים, אחר כך היו אלו ההולנדים שהתחזקו במאה ה- 17 וטענו לבעלות על המקום, וכשנחלשו אלו התחזקו האנגלים וכבשו את כל גיאנה. לבסוף בשנת 1667 ישבו הצדדים בברדה, בלגיה, רחוק מגיאנה והחליטו לחלק בינם לבין עצמם את פירורי העוגה שהותירו הספרדים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, והצרפתים זכו לקבל את הנתח שלהם בעיסקה המפוקפקת.
כמעט מאה שנים חלפו עד שמלך צרפת לואי ה-15 עשה צעד חשוב לקראת יישוב גיאנה. ההתיישבות החלה בחטא השקר ואחיזת העיניים. כמה אלפי צרפתים הלכו שולל אחר סיפורים על הזהב בגיאנה ועשו את הצעד הפזיז כשהזהב נוצץ בעיניהם. במקום זה הם מצאו אינדיאנים עויינים ותוקפנים ומקום נגוע במחלות טרופיות. שנה וחצי לאחר מכן נותרו רק מספר מאות בודדות של מתיישבים שנמלטו אל שלושה איים קטנים שנראו מחוף גיאנה, האי המלכותי, אי סיינט ג'וזף ע"ש פטרון המשלחת, ואי השדים הקטן מכולם. הם קראו להם ביחד איי הישועה. כאשר הצליחו שרידי המתיישבים לשוב לצרפת הם הפיצו את השמועה על המקום הנורא אליו הם נשלחו. לאחר מכן לא נותרו אנשים שהחליטו מרצונם הטוב להתיישב בגיאנה הצרפתית.
בסוף המאה ה- 18 מת רובספייר ו- 193 מעוזריו הנאמנים הוגלו אל גיאנה הצרפתית. שלוש שנים לאחר מכן הוגלו הגנרל הרפובליקני פיצ'רגו יחד עם עוזריו ועיתונאים שלא מצאו חן בעיניי השלטון לגיאנה. הם מצאו שרק רבע מעוזרי רובספייר נותרו בחיים. לאחר כל התלאות החלו לבסוף המתיישבים להקים מטעים סביב המרכז האדמיניסטרטיבי של קאיין, ולראשונה החל המקום לשגשג. עבדים אפריקאים הובאו למטעים לעבוד בהם, לעיתים אלפים בחווה אחת.
בשנת 1848 בוטלה העבדות. העבדים עזבו את המטעים, והקימו כפרים בסגנון אפריקאי ביערות הגשם. הם שמשו חייץ בין המתיישבים האירופאים לאורך החוף האטלנטי-קאריבי ובין האינדיאנים שחיו במעבה היערות בדרום גיאנה. שנתיים לאחר מכן כבר הגיעו ספינות עם מהגרי עבודה זולים הודים מלאים וסינים. אלו מצאו שהעבודה קשה מידי לטעמם ולאחר שנים ספורות הקימו חנויות לפרנסתם.
בינתיים החליטו הצרפתים להגלות את הפושעים שלהם לגיאנה ולחזק כך את ההתיישבות הצרפתית באי. שתי ציפרים במכה אחת, הם חשבו. הפרלמנט הצרפתי העביר חוק שקרא לשלוח כל אדם, איש או אשה שנשפט שלוש פעמים על גניבה למשך מעל לשלושה חודשים כל פעם, אל גיאנה למאסר של חצי שנה, ולאחר מכן לאפשר לו להמיר את העונש ולהיות מתיישב. ב- 1852 הגיע המשלוח הראשון של נידונים והורד בשלשלאות מן האניה אל החוף. הנידונים הועברו תחילה אל הכלא המרכזי בעיירה סן לורן די מארוני, ומשם פוזרו אל מחנות כליאה ברחבי גיאנה. מתקני הכליאה באיי הישועה שנודעו בברוטאליות שלהם היו מיועדים לאסירים פוליטיים ולפושעים שנחשבו מסוכנים והוחזקו בבידוד. אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו, נמצא אשם, דרגותיו נשללו ממנו בטקס משפיל והוא נידון למאסר עולם באי השדים והגיע לשם ב- 1895. הנרי שראייר הידוע בכינויו הפרפר, נשלח אף הוא לרצות את עונשו בגיאנה בשנת 1930, ברח מכלאו מספר פעמים וישב תקופות ארוכות בכלא באי השדים. בבריחתו האחרונה הגיע לוונצואלה וקיבל שם מקלט מדיני. לימים הוא כתב את ספרו המפורסם "הפרפר" שגם הוסרט בכיכובו של סטיב מקווין.
התכנית להושבת נידונים נכשלה. המתיישבים לא הצליחו למצוא פרנסה ראוייה בגיאנה, ובלית ברירה חזרו לפשוע, או נותרו בחוסר כל ובתנאים מחרידים ומצאו את מותם. הגלייה לגיאנה הפכה למעשה לכלא לכל החיים ובדרך כלל לחיים קצרים מאוד. מושבת העונשין ואי השדים נודעו לשימצה בצרפת ובעולם כולו. מבקרים שהגיעו לאי השדים העידו על התנאים הבלתי אנושיים בהם הוחזקו האסירים בבידוד עם צוהר קטן בלבד לתחלופת אוויר וחדירת אור. פעם ביום היו מגישים להם אוכל דרך פתח קטן, ומפנים גופות מן התאים. רק מאה שנים לאחר הגעת הנידונים הראשונים, בשנת 1951, נסגרו מתקני הכליאה באופן רשמי והוכרזה חנינה לכלואים.
