מסע בג'יפ מדרום אפריקה לישראל

כבישי אספלט מתפוררים, דרכי עפר אינסופיות, אבק דרכים, כל כך הרבה אבק. מתרומם בסערה ושוקע בשכבה עבה על כל התרמילים והציוד הזרוק מאחור. נשים וילדות פוסעות בטור בשולי הדרך, נושאות את תינוקן על גבן, על ראשן צרור ענפים לבעירה, כד חרס גדול או סתם ג'ריקן מפלסטיק. תמונות שחוזרות על עצמן כמעט בכל מקום שאליו אני מגיע. ילדים מחייכים ומנפנפים לשלום, אחרים פושטים יד או רצים אחרי הרכב ונתלים עליו בכל כוחם. ברגע שאני עוצר, הזאטוטים מנתקים את אחיזתם ומתפזרים בצרחות ובצחקוקים. עוד חציית נהר בהילוך נמוך, עוד טיפוס גדה, גלגלי הרכב מחליקים בבוץ, שרק לא אתקע פה עכשיו. מנווט את הרכב בלולייניות בין בורות עמוקים, עדרי בקר וצאן, עוקף בנחישות מחסום סלעים מאולתר שהניחו שודדי דרכים. עוד יום נהיגה ארוך בדרך ליעדי הבא.

כשיצאתי לספארי באפריקה זו הייתה הפעם השלישית בחיי שלקחתי פסק זמן לטובת מסע ארוך במיוחד, מסוג המסעות שבהם נפרדים מהמשפחה והחברים במשפט "אז נתראה בערך בעוד שנה." התוכנית הייתה לטייל ברחבי היבשת השחורה עם רכב שארכוש בתחילת המסלול, בדרום אפריקה. בד בבד הלכה והתגבשה בי השאיפה, שהייתה בגדר פנטזיה, לחזור לארץ בדרך היבשה, תוך שימוש בדרכון הזר שלי. מאחר שהמסע עבר בארצות עוינות לישראל,לא שיתפתי איש בכוונתי זו. מקדמי אי הוודאות היו עצומים, ולאורך כל המסלול לא ידעתי עד היכן באמת אצליח להגיע בנהיגה. לפיכך היה התכנון הראשוני לטפס צפונה ולעבור בארצות דרום ומזרח אפריקה, ואת שאר ההחלטות בנוגע למסלול פשוט לקבל תוך כדי תנועה ועל סמך המידע שאאסוף בדרך. החלטתי לקחת עמי את מצנח הרחיפה שלי, בתקווה שדאייה באתרים אקזוטיים תוסיף עוד ממד חווייתי להרפתקה.
ליוהנסבורג הגעתי בטיסה ישירה מתל אביב. משימתי הראשונה הייתה למצוא רכב שטח "רציני" שיתאים לסוג הטיול שתכננתי ובה בעת לתקציב הלא בלתי מוגבל שעמד לרשותי. העדפתי רכב שאוכל לישון בתוכו בנוחות בלי שאצטרך להקים אוהל בכל ערב. משימת החיפוש לא הייתה קלה. לאחר כמה מפגשים עם טיפוסים מפוקפקים שהתגלו כסוחרי כלי רכב גנובים, הגעתי לבסוף לסוחר ישר והגון שעוסק בשיפוץ לנדרוברים ישנים. מבין כל הגרוטאות שעמדו אצלו בחצר בחרתי את הדגם הגדול ביותר, לנדרובר לבנה בת 30, מועמדת רצינית לתואר הרכב הגס והספרטני ביותר בעולם. זו הייתה אהבה ממבט ראשון - ככה בדיוק דמיינתי רכב ספארי! וידאתי שאני יכול לשכב לאורך הקבינה מאחור בלי לקפל את רגליי ומיהרתי לסגור את העסקה. במהלך השבוע הבא שופצה "היפהפייה" עד שהייתה כשירה לצאת למסע. בינתיים קניתי כלי מטבח וציוד מחנאות, שלל מפות,חלפים לרכב וכלי עבודה, וכשהכל היה מוכן יצאתי סוף-סוף לדרך.
השבועות הבאים בהם טיילתי ברחבי דרום אפריקה סיפקו לי הזדמנות טובה להתוודע אל הרכב ולכל התקלות שהחלו לצוץ בו, בעקביות מרשימה יש לציין. כבר בפארק קרוגר (Kruger National Park) בו ביקרתי, שגודלו כגודל מדינת ישראל, נדם המנוע שעה שנסעתי בשביל עפר נידח בחלקו הצפוני ביותר והפחות מטויל. כל מאמציי להתניעו מחדש עלו בתוהו. באזור הסתובבו אריות, כך שהאפשרות להתרחק מהרכב ברגל לא באה בחשבון. בזמן שניסיתי לבחון את המתרחש מתחת למכסה המנוע היה כל רחש קל מן השיחים הסמוכים מקפיץ אותי כנשוך נחש אל תוך תא הנהג, רק כדי לגלות שמקורו בציפור קטנה שדרכה על כמה עלים יבשים. לא דאגתי משום שתמיד הקפדתי לשאת בתוך הרכב מים ומזון בכמות מספקת לימים רבים, ושיערתי שבמוקדם או במאוחר יעבור רכב במקום.
אכן, מעט לפני השקיעה נעצר לידי ג'יפ של זוג דרום אפריקנים אשר התנדבו לגרור אותי מרחק כמה עשרות קילומטרים עד למחנה הקרוב. הם הופתעו לגלות שאני מטייל לבדי, ומיד הזמינו אותי לבקר בביתם שעל שפת האוקיינוס, לשם הגעתי חודש לאחר מכן. בינתיים, עוד מספר תקלות דומות שאירעו בימים הבאים עם הרכב כבר שכנעו אותי שעלי לחזור ליוהנסבורג, לאותו סוחר שמכר לי אותו, עם רשימה מפורטת של כל הדרוש תיקון. הוא לא התנער מאחריות ולאחר שלושה ימי עבודה שוב יצאתי לדרך.

דרום אפריקה הפתיעה אותי במגוון נופיה העשיר ובשפע אתרי צלילה ודאייה מרהיבים. כמו כן יצרתי קשרי חברות טובה עם כמה מתושביה, אנשים האוהבים את ארצם ובה בעת מנסים למצוא את מקומם במציאות פוליטית וחברתית לא פשוטה. עם כל זאת, חשתי שאני רק בשלב ההקדמה של מסעי, עדיין רחוק מאפריקה ה"אמיתית" אליה כבר השתוקקתי להגיע.
מבחן השטח הראשון לרכב היה עם כניסתי למדינת החסות לסותו. לסותו שוכנת בתוך גבולות דרום אפריקה, אך היא למעשה ממלכה נפרדת, ויש לומר גם נחשלת מאוד. ממוקמת כולה על פני רמה, היא המדינה הגבוהה והקרה ביותר בכל היבשת. סימנתי במפה מסלול שהוגדר כמתאים לרכבים בעלי הנעה כפולה בלבד. קיוויתי שדרך זו תוביל אותי במחוזות קסומים של נופים פראיים וכפרים זעירים ומבודדים. מהבחינה הזו אכן התמלאו כל ציפיותיי, רק שהדרך התגלתה כגרועה בהרבה ממה שיכולתי בכלל להעלות על דעתי, יחסית לנתיב שבכל זאת סומן במפה. במשך חמישה ימים התקדמתי במהירות הליכה בשבילי פרדות גבוהים וצרים, ובכל כמה מטרים ירדתי מהרכב כדי לבחון את מצב השביל במטרים הבאים. באחת הפעמים הצטרף אליי טרמפיסט. הוא עזר לי קודם לכן לדחוף אל התהום כמה סלעים שחסמו את הדרך, ועתה ביקש להגיע איתי לכפר אחר בהמשך הדרך כדי לערוך ביקור אצל משפחתו. במשך כל הלילה טיפסנו במעלה שביל נחש אל מעבר הרים בגובה 2,940 מטרים. מעט אחרי שהגענו למעלה והתחלנו בירידה, השתתק לפתע המנוע. בדיקה מהירה גילתה שמשאבת הדלק פשוט חדלה לעבוד. שלג ירד מסביב, והרוחות החזקות הורידו את הטמפרטורות אל מתחת לאפס. הסברתי לטרמפיסט שלי, שבקושי ידע אנגלית, שבלית ברירה ניאלץ לשהות בלילה במקום. ניסיתי לחמם את שנינו בתוך הרכב הסגור באמצעות הבנזנייה שעליה הרתחתי תה ובישלתי אורז. אף שאני התכרבלתי בתוך שק השינה והבחור לבש כמה בגדים שהשאלתי לו, לא הצלחנו להירדם כל הלילה בשל הקור העז שחדר עמוק לעצמותינו.

בבוקר גיליתי שהרכב מכוסה שלג, והרוחות לא חדלו לרגע. ידעתי שאין טעם לחכות לרכב חולף ולכן כתבתי מכתב קצר שמסביר את הבעיה לצד תיאור של המקום שאני נמצא בו. קיפלתי את הפתק ושלחתי אותו עם הבחור במורד ההר, לבוש בבגדיי החמים, בתקווה שיגיע למקום שבו יוכל מישהו לקרוא את המכתב ולסייע. את שאר היום העברתי בשכיבה בקבינה כששיניי נוקשות מקור, תוהה כיצד יסתיים האירוע. עברו שעות עד שלפתע שמעתי קול מנוע רכב שמטפס על ההר. קפצתי החוצה ולשמחתי הרבה הבחנתי בג'יפ טויוטה שבו ישבו נהג ולצדו הטרמפיסט שלי. מתברר שלאחר כמה שעות צעידה הגיע הבחור אל כפר קטנטן ששכן למרגלות ההר, שם פגש את בעל הרכב היחיד בכל האזור. הלה גרר אותי אל הכפר, ושם ביליתי יומיים עד שבמכת אבן חזקה אחת הצלחתי "לתקן" את המשאבה.
הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה ובמסע כולו הייתה העיר קייפטאון השוכנת למרגלות הר השולחן(Table Mountain).

נמיביה היא ארץ מדברית המספקת אינספור תצורות נוף דרמטיות. בתמונה:עמק המוות, סוסוסווליי
לאחר כמה ימי מנוחה והצטיידות נוספים התחלתי לעלות צפונה לכוון נמיביה, ארץ מדבר ענקית ויפהפיה, שצפיפות האוכלוסין בה היא מהנמוכות בעולם. בדרכי חלפתי על פני דיונות ענקיות בגוני כתום, הרי גרניט סגולים, אינספור בנות יענה בשדות העשב הצהוב, אנשי שבט ההימבה אדומי העור, נשות שבט ההררו על שמלותיהן הצבעוניות ופילי מדבר חמומי מוח. נמיביה הייתה ללא ספק אחת מהתחנות האהובות עליי ביותר במסע שלי.
במהלך החודש שבו טיילתי בנמיביה הרחקתי עד לאורך גבולה הצפוני-מערבי עם אנגולה, אחד האזורים הנידחים ביותר בכל אפריקה. דרכי הגישה היו קשות מאוד, וכל העת רק התפללתי שהרכב לא יכזיב. ידעתי שבמקום הזה לא יהיה לי למי לפנות בבקשת עזרה במקרה של תקלה. לעתים תכופות היה המנוע מתחמם מאוד, ונאלצתי לעצור, להרים את מכסה מנוע ולתת לרוח לצנן את המנוע. כמה פעמים חניתי בחורשות בתוך ערוצי נהר יבשים וכשהתעוררתי מצאתי עצמי מוקף מכל עבר בפילים שהיו עסוקים בתלישת ענפים מהעצים סביב.
ברגעי הוד כאלה רק צפיתי בפילים בדממה עד שהסתלקו, משתדל לא להרגיז אותם.
מנמיביה נהגתי מזרחה לכיוון זמביה. את הגבול חציתי קרוב למפלי ויקטוריה (Victoria falls) המרהיבים, המפלים הגדולים ביותר באפריקה.

שבוע אחר כך כבר חתרתי במורד נהר הזמבזי (Zambezi), המפריד בין זמביה לזימבאבווה, עם בחור מקומי ששימש לי מדריך. כל אחד מאיתנו נהג בקנו פיברגלס משלו, שעליו העמסנו מראש ציוד מחנאות, מזון ומי שתייה. בלילות חנינו על גדות הנהר ומסביב לאוהל הנחנו גחלים על גללי פילים כדי שלא יתקרבו וירמסו את האוהל - בכל יום לומדים טריק חדש. במשך ארבעה ימים התקדמנו במורד הנהר וצפינו מתוך הקנו, מקרוב מאוד, בעדרי פילים עצומים שירדו אל הנהר לרוות את צמאונם, להקות היפופוטמים שצללו בהמולה אל תוך המים בכל פעם שחלפנו על ידם, תנינים רובצים על הגדות, ונשים שכובסות בנהר מתוך תקווה שהכישוף של רופאי האליל של הכפר יגן עליהן מפני המלתעות של התנינים האלה.

המשכתי לטייל בזמביה ואחר כך חציתי את הגבול למאלווי. נהגתי צפונה לאורך אגם מלאווי, האגם השני בגודלו באפריקה. בכמה מקומות ניצלתי את מזג האוויר הנוח ואת ההרים שמעל האגם כדי לדאות עם מצנח הרחיפה. באחת הפעמים הרחקתי ונחתתי בתוך אחד הכפרים שתושביו, שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראו אדם מגיע מן השמים, קיבלו את פניי בהתרגשות גדולה מאוד.
אחרי מלאווי הגיע תורה של טנזניה, המדינה הגדולה במזרח אפריקה. ארץ זו חובקת מספר רב של פארקים לאומיים ושמורות טבע ענקיות מהשורה הראשונה ביבשת שתיקצר היריעה מלתארן. את את הטיול לטנזניה התחלתי באתנחתא של שבוע באי התבלינים זנזיבר השוכן באוקיינוס ההודי, ולאחר מכן המשכתי לטייל עוד כמה שבועות בצפון טנזניה, כשגולת הכותרת הייתה נסיעת שטח ארוכה וקשה אל הר הגעש יפהפה לנגאי (Lengai) השוכן בצפון המדינה. זהו הר הגעש הפעיל היחיד במזרח אפריקה, והוא קדוש לאנשי שבט המסאי. החלטתי לנסות להגיע אליו ולדאות מפסגתו.
בכפר קטן השגתי סבל, לוחם מסאי חסון, כדי שיעזור לי לסחוב את הציוד במעלה ההר. טיפסנו במשך כל הלילה ורק בבוקר הגענו לפסגה. מראה הלוע והנוף שנשקף מלמעלה הצדיקו את הטיפוס, אך הרוחות נשבו בעוצמה רבה, והפעם נאלצתי לוותר על הדאיה ולרדת מההר ברגל אל הרכב שחנה למרגלותיו.

הרומן שלי עם קניה, תחנתי הבאה במסלול, התחיל ברגל שמאל. אף שהיו ברשותי מסמכי בעלות על הרכב, לא איפשרו לי פקידי המכס במעבר הגבול להכניס אותו למדינה בטענה שחסר לי מסמך אחר. במשך יומיים ישנתי מול משרדי המכס בתקווה שאצליח לפתור את התסבוכת במקום, אך בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה ונאלצתי להשאיר את הרכב בגבול ולקחת אוטובוס לבירת קניה, ניירובי, בניסיון לפתור שם את הבעיה. במשך יותר משבוע התרוצצתי בניירובי בין משרדי המכס הראשיים, משרד התחבורה, חברות ביטוח ומתווכים מושחתים, עד שהשגתי מסמך יבוא זמני שאיפשר לי לחזור אל הגבול, להיכנס עם הרכב אל תוך המדינה ולהמשיך בטיול כמתוכנן.

השמורות והפארקים בקניה הם מהמפורסמים באפריקה, אולם מחוצה להם חוויתי לראשונה במסעי תחושת איום ממשית שנבעה ממקרי תקיפה רבים של מטיילים ומקומיים על רקע פלילי. ניסיון שוד אלים שעברתי בניירובי בוודאי לא תרם להרגשת הביטחון שלי. את התיק הקטן שנשאתי לא הצליחו לחטוף, אך שעון היד נתלש מידי תוך כדי מאבק, עובדה שהתגלתה לי רק אחרי כשעתיים. אפילו קופי הבבון בפארק המסאי מארה (Masai Mara) גנבו ממני. כשניסיתי לגרש מהרכב אחד מהם, זכר גדול במיוחד, הוא חשף ניבים ענקיים והסתער עליי בזעם. למרבה המזל החזקתי בידי מכל קטנטן של גז מדמיע - ויסלחו לי אנשי אגודת צער בעלי חיים שגם אני נמנה עמם...

מקניה חציתי אל תוך אוגנדה דרך מעבר הגבול הצפוני והנידח ביותר, מתוך תקווה ששם אוכל לעבור בקלות עם הרכב. לאחר שפטפטתי שעה עם פקידי המכס על כדורגל ועל המקומות הקדושים בישראל, הם איפשרו לי להיכנס ללא שום בעיות. אוגנדה התגלתה כאחת הארצות הנעימות והירוקות ביותר שבהן ביקרתי. נתיבי נסיעתי התפתלו בין הרים וגבעות עגולות, שמקושטים תשבצים של חלקות מעובדות בשלל גידולים, בעיקר מטעי תה, והרבה פירות טרופיים. רפטינג רווי אנדרנלין על נהר הנילוס הלבן ומפגש פנים אל פנים עם משפחות גורילות ושימפנזים בתחום מחייתם הטבעי היו רק כמה משיאי המסע באוגנדה.

לאחר שלושה שבועות באוגנדה חזרתי לקניה כדי לנהוג דרכה צפונה אל תוך אתיופיה. רוב צפון קניה הוא חבל ארץ שנתון למרותן של כנופיות שודדים ופורעי חוק, רבים מהם סומלים חמושים בקלצ'ניקובים המכונים "שיפטה". הדרכים בצפון קניה זוועתיות, ורק רכבים בעלי מרווח גחון גבוה יכולים להן, וגם אז בקושי רב. משיקולי ביטחון מתבצעת התנועה בדרכי הסלעים, הבוץ והעפר בשיירות, בדרך כלל טור משאיות קטן מלווה חיילים שיוצא לדרך עם שחר. באחד הכפרים עצרתי כדי להתייעץ עם מפקד תחנת משטרה מקומית בנוגע להמשך הדרך, וזה הורה לשני חיילים להתלוות אליי. הם ישבו בקבינה מאחור לצד חלונות הרכב הפתוחים, במקרה שיידרשו פתאום לפתוח באש. בסוף היום נפרדתי מהם ולמחרת המשכתי לנסוע במדבר, ללא ליווי, במסלול שעבר ממזרח לאגם טורקנה (Lake Turkana) התקדמתי ללא מכשיר לניווט לווייני, נעזר רק במצפן קטן, בסימני ידיים של נוודים ספורים שפגשתי ובעיקר בחוש שישי. לא שלא הלכתי לאיבוד מדי פעם בפעם. תוך כדי נסיעה הלכו והתעוררו קשיים מדאיגים בהחלפת ההילוכים. לאחר יומיים הצלחתי לנהוג עד לעיירה מרסביט (Marsabit), שם מצאתי מוסך קטן בעל חזות מעוררת רחמים. החבר'ה במוסך פירקו את הרכב והמנוע לגורמים. הליידי הלבנה שלי ניצבה עירומה כפי שמעולם לא ראיתיה, איבריה הפנימיים היו פזורים על הקרקע בכאוס מושלם. במקום לא היה אפילו חשמל, ובערב היו הנערים מחפשים את גלגלי השיניים והברגים ומרכיבים אותם לאור נרות ומציתים. השאלתי להם את פנס הראש שלי, עד שגם סוללותיו אזלו, והמשך העבודה נדחה לבוקר שלמחרת. באורח פלא הם הצליחו לבסוף להרכיב את הרכב מחדש, ואני המשכתי שמח וטוב לב בדרך החתחתים שהובילה לכיוון אתיופיה. הגשמים החזקים שירדו כמה ימים קודם לכן הפכו את הדרך לעיסה בוצית עמוקה, ובמהלך הנסיעה עזרתי כמה פעמים בחילוץ רכבים אחרים שנתקעו בבוץ, ופעם אחת נאלצתי להסתייע בעצמי במשאית גדולה. הותרתי את מזרח אפריקה מאחורי והמשכתי לכיון אתיופיה לקראת הפרק הבא במסעי.

לאחר שעברתי את הגבול לאתיופיה נסעתי אל עמק האומו (Omo) שבדרום-מערב המדינה, קרוב למפגש הגבולות עם קניה וסודאן. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבו נותר ריכוז גבוה של שבטים מדהימים ושונים זה מזה, שעד לשנים האחרונות היו מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון, ושעדיין שומרים על מנהגיהם והופעתם הכל כך ייחודית. לאחר עוד נקר והחלפת גלגל, עצרתי בצומת הדרכים הקטן והיחיד שבעמק כדי להביט במפה ולהחליט על צעדיי הבאים, ללא צמיג רזרבי. לפתע הופיע אדם לבן כבן 60 מלווה בבחור מקומי צעיר. הוא ניגש אליי וביקש להצטרף אליי לנסיעה עמוק יותר אל תוך העמק. במהלך הנסיעה התברר שהאיש הוא מיסיונר שחי במקום קרוב ל-30 שנים. הוא דובר את השפות המקומיות ומשמש מתווך ומשכין שלום בין שבטים יריבים כשסכסוך אלים פורץ ביניהם, דבר שבשגרה כפי שלמדתי בהמשך. לאחר כמה ימי נסיעה משותפת שבמהלכה התיידדנו מאוד, הוא הציע לי להשאיר את הרכב באחד הכפרים ולהתלוות אליו אל המחנה שלו ששכן ממערב לנהר אומו. במשך השבועיים הבאים הוא צירף אותי אליו לסיורים שערך אצל שבטים רבים ומנהיגיהם. את הדרך אליהם עשינו בנסיעה באופנועי שטח שברשותו, בהליכה ממושכת ובחתירה בנהר.

זה היה ללא ספק אחד משיאי מסעי. אחד המפגשים, עם צ'יף משבט המורסי ואנשיו, תואם יום קודם באמצעות צעקות אל כמה מבני שבטו שהופיעו בגדה שמנגד. לאחר שחצינו את הנהר ששרץ תנינים בקנו רעוע ישבנו מוקפים ב-30 לוחמים חמורי סבר, עירומים כביום היוולדם, מלבד הקלצ'ניקובים שהיו תלויים על כתפם. "יותר רחוק ומבודד מזה לא תוכל להגיע," אמר לי בחיוך רחב לאחר שהצליח לבסוף להפשיר את האווירה, ותרגם למעני את הבדיחות שהחליף עם מנהיגם. דבריו קיבלו משמעות נוספת כאשר נאלצתי להמתין כמה ימים במחנה לאמצעי תחבורה שיחזיר אותי לכפר שבו הותרתי את רכבי. משאית של ארגון סיוע שנשאה אספקת תבואה לאזור נקלעה לקרב יריות בין שני שבטים יריבים שחמדו את תכולתה. הנהג נבהל וסב על עקבותיו, וכך איבדתי את הטרמפ שלי בחזרה.

שבוע לאחר שעזבתי את עמק האומו הגעתי לאדיס אבבה הבירה, שם התארחתי אצל משפחה מקומית. את שהותי באדיס ניצלתי להתארגנות לחלק המכריע של הנסיעה, המעבר מאתיופיה אל תוך סודאן וההמשך ממנה עד לישראל. לאחר ביקורים חוזרים ונשנים בשגרירות הסודאנית קיבלתי סוף-סוף את הוויזה המיוחלת. אולם עדיין נותר חוסר ודאות גדול בנוגע לאפשרות הנסיעה מסודאן הלאה. במהלך הטיול התברר לי שלא אוכל להיכנס למצרים עם הרכב משיקולים הקשורים במגבלות מכס ועלויות מעבר אסטרונומיות. הדרך היחידה שנותרה לי להגיע לארץ הייתה לעקוף את מצרים על ידי חציית הים האדום באמצעות מעבורת מהחוף הסודאני אל ג'דה שבערב הסעודית וממנה לנהוג צפונה דרך המדבר עד לירדן.

הבעיה הייתה שקבלת ויזה לממלכה הסעודית אינה דבר של מה בכך, אם לנקוט לשון המעטה. בערב הסעודית לא מתקיימת כלל תיירות, והשלטונות מאפשרים כניסה רק למוסלמים הממלאים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים לאסלאם בתקופת החג', או לאנשי עסקים המוזמנים על ידי אחת החברות במדינה. סיכויי להשיג ויזה נראו בשלב זה אפסיים. תחילה ניגשתי לשגרירות ערב הסעודית באדיס אבבה, שם נאמר לי שהדבר בלתי אפשרי. אחר כך התקשרתי לשגרירות הסעודית בסודאן וגם שם נעניתי בשלילה, בלי שקיבלתי הסבר. לכאורה היה נראה שהחלום לנהוג את כל הדרך הביתה מתפוגג והולך. אך רצוני העז להמשיך ולהתקדם, ומתוך אמונה שהדברים בכל זאת יסתדרו איכשהו, הוביל אותי להחלטה לנסוע עם הרכב לסודאן ולנסות שוב את מזלי בבירתה ח'רטום.

עזבתי את אדיס אבבה וטיילתי עוד שלושה שבועות בצפונה של אתיופיה, ארץ הררית יפהפייה. בכמה אזורים דאיתי עם מצנח הרחיפה, ובכל מקום שבו נחחתי היה המפגש עם המקומיים חוויה בפני עצמה. זכורה לי במיוחד הדאייה מעל העיירה לליבלה. עיירה זו מפורסמת בזכות הכנסיות החצובות בסלע הפזורות בתוכה, שהקנו לה את כינויה "פטרה האפריקנית".

עם שחר גודשים המוני מתפללים את אחת הכנסיות החצובות בסלע שבעיירה לליבלה בצפון אתיופיה
באחד הבקרים שכרתי פרדה שעליה העמסתי את מצנח הרחיפה, וביחד עם נהגה טיפסנו על אחד ההרים שסביבה. פרשתי את המצנח על המצוק, המראתי וטיפסתי לגובה רב בזרם אוויר עולה. שהיתי באוויר יותר משעה, מרפה מדי פעם בפעם מידיות הניהוג כדי לצלם במהירות את הנוף המרהיב, עד אשר החלטתי לנחות בעיירה. ניסיתי לאתר מן האוויר את מגרש הכדורגל, המקום היחיד שבו יכולתי לנחות, אך בדקות הראשונות לא הצלחתי לזהות אותו. זכרתי שצבעו אפרפר, אך עתה הוא נראה ככתם שחור לגמרי. רק כשהתחלתי לאבד גובה הבנתי שהסיבה לשינוי בצבע נעוצה בעובדה שכל תושבי העיירה נעמדו בתוך המגרש והמתינו לנחיתתי. בבית הספר הסמוך למגרש הופסקו הלימודים בשל האירוע, והמורים הזמינו אותי לשוחח בפני התלמידים באחת הכיתות.

לאחר שהשלמתי את מסלול הטיול באתריה השונים של צפון אתיופיה נסעתי לכיוון הגבול עם סודאן. המעבר התבצע ללא בעיות, ושוטרים ואנשי מכס לבושי גלביות לבנות כיבדו אותי בתה מתוק ואיחלו לי שהות נעימה בארצם. התחלתי לנהוג בדרך עפר שהובילה לכיוון ח'רטום, מוקף מישורים אינסופיים של סוואנה צחיחה. ככל שעליתי צפונה הלך הנוף ונעשה יותר ויותר מדברי. מדי פעם היה ניתן להבחין בכפרים של בקתות חומר שהשתלבו להפליא ברקע החום-צהבהב. כשהשמש עמדה לשקוע, התחלתי לחפש אתר שאוכל לחנות בו במשך הלילה בלי שאתבלט, משימה קשה במישור השטוח האינסופי. לבסוף הבחנתי בשתי בקתות הרחק מהדרך והחלטתי לנסוע בכיוונן. במקום היה רק אדם אחד שהופתע מאוד מהופעתי. נעזר בשפת הסימנים, ביקשתי את רשותו לחנות את הרכב בצד. הוא נתן לי את רשותו ולאות הכנסת אורחים חזר עם מטאטא קש גדול והחל לטאטא במרץ את חלקת האדמה שסביב הרכב. כשסיים חזר מיד לבקתתו, מכבד בדממה את פרטיותי.

כמה פעמים במשך הלילה, בזמן שישבתי על יד המדורה הקטנה שהבערתי בסמוך לרכב, חלפו על ידי שיירות גמלים ארוכות נהוגות בידי נוודים. הם הביטו בי בסקרנות ממרומי אוכף הגמל, אך המשיכו בשקט הלאה ונעלמו אל תוך המדבר.

זה היה שינוי מרענן מאוד ממה שהתרחש באתיופיה, שם כמעט בכל מקום שבו עצרתי לחניה היו הכפריים מקיפים אותי במעגל קטן, בוהים בסקרנות אין קץ, ולא נוטשים את משמרתם עד שהייתי הולך לישון.
למחרת כבר נהגתי על כביש האספלט הראשי במדינה והגעתי לח'רטום אחר הצהריים. בשבוע הראשון בח'רטום לנתי בחניית הרכבים של מועדון מפרשיות שעל שפת הנילוס הכחול. המיקום היה נפלא גם בשל הנוף שנשקף על הנהר וגדותיו וגם בשל הרוח הקרירה שנשבה בו והאווירה הרגועה. היה אז שיא החורף, ומזג האוויר היה נעים למדיי. כעת נותר לי לגשת אל שגרירות ערב הסעודית ולהתפלל לאללה שתאושר לי כניסה עם הרכב אל תחומי הממלכה. מאנשי השגרירות ביקשתי לקבל ויזת מעבר לכמה ימים בודדים כדי שאוכל לנהוג עד לירדן. ההתנהלות מול השגרירות הסעודית הייתה ממושכת ומורטת עצבים, ועד לרגע האחרון ממש לא ידעתי אם אכן אקבל את הוויזה המיוחלת. מאחר שהגעתי לשם כמעט בכל יום, כדי למלא טפסים, להיפגש עם הקונסול, להביא תמונה, להחליף תמונה וכו', כבר הכירו אותי כל השומרים והפקידים במקום.
בעוד אני מחכה במתח ובציפייה, הפתיעה אותי ח'רטום לטובה בנעימותה ובהכנסת האורחים של תושביה. לא אחת כשנכנסתי לאכול שווארמה במסעדות קטנות, סימן לי הקופאי בחיוך שאין צורך לשלם, כי המנה ניתנה לי על חשבון בעל הבית או שאחד הסועדים במקום כבר שילם בשבילי.
הלהיטות להפגין מידת הכנסת אורחים עמדה ביחס הפוך למספר המערביים המועט ששהו בסודאן, בעיקר בתקופת ההמתנה טרם המתקפה על עיראק. רמת הפשיעה במקום נמוכה מאוד כמו גם מספר הקבצנים, ויכולתי להסתובב בכל רחוב ובכל שעה בתחושת ביטחון ובלי למשוך תשומת לב טורדנית. כאן אולי המקום לציין שבסודאן שלטה כת צבאית פונדמנטליסטית שהנהיגה במדינה את חוקי האסלאם (השריעה) שלפיהם היו קוצצים את ידי הגנבים. אמנם הנוהג הזה הופסק לפני שנים אחדות, אך העונשים הניתנים למי שנתפס בדבר עבירה עדיין כבדים מאוד, וכך גם בכל הקשור למכירה או לצריכה של אלכוהול. ואף על פי כן השווקים, החנויות ומשרדי האינטרנט פתוחים כל הזמן עד שעה מאוחרת. כמו כן הופתעתי משפע המצרכים ומוצרי המזון בעיר. בעוד שבאתיופיה לא היה ניתן למצוא הרבה פרט לכמה בצלים ננסיים ועגבניות עצובות, דוכני השווקים בח'רטום היו עמוסים בפירות וירקות טריים מכל הסוגים, ובכל מכולת קטנה היה אפשר להצטייד בכל טוב.

באחד מפרברי ח'רטום, ברחבת מסגד קטן ובלב בית קברות ענקי, מתקיים מדי יום שישי, משעות אחר הצהריים ועד השקיעה, טקס של הדרווישים המחוללים הנמנים עם הסופים, זרם ידוע באסלאם. קהל רב מגיע כדי להיסחף בקצב המהיר של השירה והריקודים, המגיעים לקראת סיום לכדי טראנס של ממש. הגברים המשתתפים בטקס רוקדים לצלילי מקצבים סוחפים ומגיעים לסף אקסטזה
האווירה במקום הייתה בו זמנית מחשמלת ונינוחה, וכמה פעמים נסעתי לשם כדי להקשיב למקצבים, לצפות בבאים ובנשים הססגוניות שעמדו במעגל סביב, כולם מחייכים ובמצב רוח טוב.

במועדון המפרשיות התוודעתי אל כמה מקומיים, שהגיעו למקום כמה פעמים בשבוע כדי להפליג ולהתחרות. בתוך זמן קצר הם החלו להזמין אותי להפליג איתם בתחרויות שערכו לאורך הנילוס הכחול, בכל פעם כבן זוגו של איש צוות אחר. עם אחד מחברי המועדון ואשתו יצאתי פעם לטיול ממושך, עמוק אל תוך המדבר, בחיפוש אחר כמה אתרי קרבות שנערכו במאה ה-19 בין המהאדים הסודאנים לבריטים. רק במהלך הטיול הזה נודע לי שהאיש הוא למעשה צאצא ישיר של המהאדי הגדול בעצמו שניהל בזמנו את המרד נגד הגנרל גורדון, והטיול הזה היה בשבילו "טיול שורשים".
לאחר שלושה שבועות קיבלתי סוף-סוף את הוויזה לערב הסעודית. הייתי מאושר מאוד, שכן בכך למעשה נסללה בפני האפשרות לנהוג עד הארץ. נראה היה שעקשנותי החלה לשאת פרי. לאחר כמה ימים של בילוי במוסכים, החלפת צמיגים ושאר התארגנויות, יצאתי סוף-סוף לדרך לכיוון עיירת הנמל הסודאנית סואקין השוכנת על חופי הים האדום. נתיב הנסיעה שבחרתי עבר בלב המדבר, במקומות שבהם שבילי העפר מיטשטשים ונבלעים בין הדיונות, ושבו שוכנים כמה אתרים ארכיאולוגיים קדומים מתקופת הפרעונים. כדי לא ללכת לאיבוד התכוונתי לעקוב אחר כמה מאות קילומטרים של פסי מסילת רכבת שהוליכו מזרחה אל החוף. נסיעה זו הייתה אמורה לארוך כשבוע. עוד לפני נסיעתי שמעתי על הפירמידות של ממלכת מרואה המקבילה לממלכת הפרעונים. אלה נמנות עם האתרים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר בסודאן. הן קטנות בהרבה מאחיותיהן במצרים, אולם מספרן הגדול, והדממה המוחלטת על רקע נוף הדיונות והסלעים הוולקניים שממנו הן צצות, מקנים לשוטטות ביניהן נופך סוריאליסטי. בלילה חניתי לצד הפירמידות כשמעליי זהר שביל החלב באור בהיר.

בלב המדבר הסודאני שוכנות הפירמידות של ממלכת מרואה, אשר שמשו אתר קבורה לבני משפחת המלוכה מתקופת הפרעונים. אתרים נוספים שבהם חניתי היו המקדש של נאגה, ולא הרחק ממנו, המקדש של מסאוואראת. בדרכי חלפתי כמה פעמים בסמוך לבארות עתיקות שעל ידן עמדו מספר רב של נוודים ששאבו מהן במרץ באמצעות גמלים וחמורים, שופכים את המים אל תוך שקתות אבן כדי להשקות את צאנם. ההתרחשויות האלה נראו כמו לקוחות מתוך מחזה תנכ"י, ואני עצרתי את הרכב כדי לבקש את רשותם למלא מים בג'ריקנים, לא לפני שבירכתי את האנשים ב"סלאם עליכום" ידידותי. לעתים כיבדו אותי בחלב גמלים. האמת, לא רע בכלל.

לערב הסעודית הייתי חייב להיכנס לפני שהחג' מתחיל, שכן התחוור לי שבתקופה זו הסעודים סוגרים את גבולות ארצם בפני זרים, ומלבד זאת, בפתח עמדה המתקפה האמריקנית על עיראק. את המעבורת תפסתי ממש בדקה ה-90. הייתי המערבי היחיד על הסיפון בין מאות עולי רגל לבושים בגלביות וטורבנים. בלילה ישנתי בתוך הרכב שחנה בסיפון התחתון ועם שחר עליתי אל הסיפון כדי לבדוק אם חל שינוי בקו האופק.

רוב נוסעי המעבורת כבר התעוררו והחלו יוצאים בהדרגה מן האולמות הפנימיים אל המרפסות שבחוץ, מקצתם עטופים בשמיכות כדי להגן על עצמם מרוח החורף הקרה שנשבה על פני המים, נועצים עיניהם לכיוון מזרח. כבר היה ניתן להבחין בקו היבשה. ככל שחלפו הדקות הלך והתבהר קו המיתאר של החוף עד שהפך בהדרגה לנוף אורבני של עיר גדולה, בנייניה ומגדליה הגבוהים של ג'דה הלכו והתחדדו ככל שהתקרבנו לנמלה העצום. בה בעת היה אפשר לחוש בתכונה ובהתרגשות הולכת וגוברת בקרב העולים לרגל. רבים החלו נושאים תפילות בקול כשפניהם מופנות אל עבר הנמל. כאשר הגענו לגבולות הנמל, הגיעה ההתרגשות בקרב הנוסעים לשיאים חדשים, ורבות מהנשים החלו מסלסלות בלשונן בהבעת שמחה ספונטנית, סופקות כפיהן ופורשות ידיים לעבר המרומים.
הזדרזתי לחזור לרכב כדי לסדר קצת את הבלגן ששרר בקבינה לקראת בדיקת המכס הצפויה. את התרמיל העצום של מצנח הרחיפה דחפתי במתכוון מאחורי כל שאר התיקים בתקווה שלא אצטרך לתת עליו הסברים. בארצות שאינן מורגלות כלל בתנועת תיירים עלולים פריטי ציוד מסוימים, כגון ציוד ניווט, ציוד קשר, משקפת לראיית לילה ומפות בקנה מידה יוצא דופן, להיתפס כעזרים חשודים ומחשידים. מצנח בהחלט אינו תוספת סטנדרטית במדינה שספורט הרחיפה אינו מוכר בה. עד כה לא נדרשתי לעבור בדיקה מדוקדקת אמיתית של כל תכולת הרכב והתרמילים, אך לא היה לי ספק שבמכס בערב הסעודית אצטרך לעבור בדיקה שכזו.
את היום הראשון העברתי כצפוי בסידורים עם פקידי הגבול ואנשי המכס בנמל, ואחר כך הסתובבתי בעיר לחפש אחר מוסך, להחליף כסף ולבצע כמה קניות אחרונות. ג'דה נראית ככל עיר מודרנית, על בנייניה הגבוהים, רחובותיה המטופחים וכלי הרכב החדישים, למעט העובדה ה"משונה" שכמעט לא רואים בה נשים, ואם כן, הן מכוסות לגמרי ברעלה שחורה ותמיד בליווי גבר. בתוך הקניונים המודרניים הספסלים נשאו שלטים המייעדים אותם לנשים וילדים בלבד, או לגברים בלבד. מהעיר מכה הייתי מרוחק רק 70 קילומטרים, אך היא הייתה סגורה ומסוגרת בפני כל מי שאינו מוסלמי, ולא חשבתי להתחכם, בייחוד לא בתקופת החג'.
במשך יומיים רצופים נהגתי במדבר הסעודי בכביש שנמתח לאורך חופי הים האדום, מרחק של כ-1,300 קילומטרים. מדי פעם ירדתי מהכביש להציץ אל הים והשוניות והמשכתי הלאה. עצרתי רק כדי לתדלק, לאכול ולקנות קצת תמרים בשביל החברים בארץ. גם במהלך הנסיעה הזאת הפגינה הלנדרובר שלי פרצי מצבי רוח וכמה תקלות דרשו ממני להסתייע לאורך הדרך בנהג משאית פקיסטני ובעוד כמה בעלי מלאכה שאיתרתי בעיירות קטנות שדרכן חלפתי.

לתחנת הגבול עם ירדן הגעתי קצת אחרי חצות. לאחר שכבר סיימתי את כל נוהלי היציאה, שיח' סעודי עטוי גלימה מפוארת בחן בחשדנות את דרכוני דקות ארוכות בטרם ניאות להסיר את המנעול משער הברזל. השער נפתח לפניי, בסופו של דבר, ואני חלפתי דרכו בעודי משחרר אנחת רווחה חרישית. פקידי מסוף הגבול בצד הירדני היו חביבים, ישבו משועממים מול הטלויזיה שהקרינה תוכניות מערוץ ישראלי. לאחר שסיימתי את ענייני המנהלה נסעתי מיד לתחנת הגבול של מסוף הערבה. התחנה הייתה סגורה, ובמקום שרר חושך מוחלט.
חניתי במרחק כמה מאות מטרים מהמסוף הירדני, להוט לתפוס תנומה קלה לפני שהמסוף ייפתח בבוקר. לא עברה שעה וחיילי פטרול ירדני שנקשו על דלתות הרכב העירו אותי בטענה שאיני רשאי לישון במקום ושילחו אותי רוטן בחזרה לעקבה. מצאתי מגרש נטוש שבו הצלחתי לישון כשעתיים. כשקמתי התגלחתי, לבשתי את בגדיי הייצוגיים ביותר ונהגתי שוב למעבר הגבול. זה היה היום שחיכיתי לו זמן רב. לאחר שסיימתי את הנהלים בצד הירדני התקרבתי עם הרכב אל שער המסוף הישראלי. אנשי הביטחון פנו אליי באנגלית והופתעו מאוד כשעניתי להם בעברית.

בפתח השער לחלום שהתגשם - מסוף הערבה, מעבר הגבול האחרון במסע, המעבר התבצע ללא קשיים מיותרים, וכשעליתי על כביש הערבה שחררתי שאגת שמחה אדירה שרק אני שמעתי. כעבור חמש שעות נסיעה נכנסתי עם הרכב לחניה של בית הוריי, מצפצף קלות בצופר להודיע שהגעתי הביתה.

* הכתבה פורסמה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק בעברית - גליון ספטמבר 2003.