נורודום סיהנוק המלך הנערץ ותרומתו הגדולה לקמבודיה של היום

צילומים: ליאור עלמא וקסלר

ב-2004 התפטר המלך של קמבודיה נורודום סיהנוק בן ה-82 מתפקידו, ובנו נורודום שיהמוני הוכרז כמלך החדש. באותו היום הפכה פנום פן, בירת קמבודיה, לעיר אבֵלה. בדיוק הפוך ממה שהיינו מצפים. למה? מיהו סיהנוק ומה היה תפקידו בחיי הקמבודים? אלו שאלות כבדות משקל הלוקחות אותנו לטיול בנבכי ההיסטוריה והפוליטיקה המודרנית של קמבודיה.

רוב המטיילים בקמבודיה מגיעים רק לאזור סיאם ריפ ומקדשי אנגקור, וצוללים אל תוככי ההיסטוריה העתיקה והמעניינת של ממלכת הקמר המפוארת (המאות ה-8–13). ברחובות העיר, חווים המטיילים מדינה ענייה, שכל אחד עושה ככל יכולתו לשרוד כלכלית, ומושחתת, בה כל פונקציונר נקנה במעט כסף מתחת לשולחן. אך ההיסטוריה המודרנית שהובילה למצב הזה נשארת גלמודה. ולשם ברצוני לקחת אתכם, כמו שמטיילי המתעניינים בטיולי "אקו טיולי שטח" אוהבים!!

נורודום סיהנוק (Norodom Sihanouk, 1922–2012) היא הדמות הקמבודית הכי מרתקת במאה ה-20 והיא מאפשרת לנו להציץ לתהפוכות הרבות שהמדינה עברה בעת המודרנית. הוא נולד בחצר המלוכה הקמבודית למשפחת המלוכה, למד את לימודיו היסודיים בפנום פן, ונשלח בגיל 14 ללמוד בבית הספר Lycée Chasseloup Laubat שבעיר סייגון (הו צ'י מין, בדרום וייאטנם). כשהמלך באותה תקופה, סבו של סיהנוק, סיסוות מוניוונג, נפטר ב-1941 בחר המושל של הינדו-קוש (הקולוניה הצרפתית "הינדו-קוש" ששלטה על דרום מזרח אסיה) בנסיך סיהנוק בן ה-19 כממשיכו. כלומר בחירתם קפצה על דור ההורים של סיהנוק. הצרפתים חשבו שמלך כה צעיר שנבחר על ידם יהיה נאמן להם, נוח וכנוע. אך אוי, כמה שהם טעו!!

צילום מתוך צילום גדול בארמון המלוכה, ליאור עלמה וקסלר

עם תום מלחמת העולם ה-2 החל המלך הצעיר להשתלח בממשל הצרפתי ולדרוש עצמאות לארצו. אחד הדברים שהוא החיל מיד לאחר קריאת העצמאות שלו, היה החייאת הכתב הקמרי שחזר והחליף את הכתב הצרפתי, שנהג בעשרות השנים של הקולוניה הצרפתית באזור. כשקריאתו לעצמאות לא נענתה, הוא הכריז כי הוא יוצא לגלות ו"לא ישוב עד שיוסר השלטון הצרפתי מקמבודיה!". עזיבתו של המלך שהיה אהוב ונערץ כבר אז הציתה גל של מחאות נגד הצרפתים (שכבר היו עסוקים בכמה זירות: במלחמת וייאטנם ה-1 [1945–1954] ובלאוס, במלחמה עם פרוסיה ובאלג'יריה) ויצרה הדים ברחבי העולם. גם ביקורם של סיהנוק והוריו בארצות שונות הוסיפו ללחץ הבינלאומי וברית בינלאומית אנטי-קולוניאלית קראה לצרפתים לצאת מהמושבה הינדו-קוש ולשחרר את קמבודיה (ווייאטנם ולאוס). ב-1953 זכתה סוף סוף קמבודיה בעצמאות, וסיהנוק שב לארצו ומשל, בפועל משילות חלקית כשצרפתים ממשיכים לנשוף בעורפו.

בפרק הראשון של שלטונו ויתר סיהנוק על הכתר והעבירו לאביו סוראמאריט (Suramarit), על מנת שיוכל להשתלב במערכת הפוליטית ולהיות עם הרבה יותר יכולת השפעה על הניהול ועל השינויים שעתידים לקרות. בנאומו במעמד העברת המלוכה אמר, שהויתור על הכתר מאפשר לו להתקרב לאדם מהרחוב ולשרת את העם. והעם אהב אותו יותר בשל כך. הוא ייסד את מפלגת הסאנגקום (Sangkum), שהייתה מעין קונגלומרט של מפלגות שמאל. סאנגקום נאבקה בבחירות 1955 וניצחה, וסיהנוק הפך לראש ממשלה (עד 1960). ממשלו תמך במעמד הנשים, בשפה הקמרית, בסוציאליזם, בעליונות של הבודהיזם, ובקמבודיה קונסטיטוציונית – כלומר, שלטון המורכב ממשלה שיוצרת ומחוקקת, וממלך שמאשר ומאזן. שלטון שקיים גם היום (אך עם פחות כוח למלך ממה שהיה ב-1955).

סיהנוק וקמבודיה החלו להיתמך ע"י ארה"ב, דבר שאיפשר לכלכלה הקמבודית להתחיל לצמוח. אך זה היה מורכב: המחנות הגדולים של העולם אחרי מלחמות העולם משכו את קמבודיה כמו משיכת חבל; מצד אחד המחנה הפרו אמריקאי – ארצות הברית, דרום קוריאה, תאילנד ובאותו רגע גם קמבודיה, ומצד שני המחנה הקומוניסטי – ברית המועצות, סין וראש ממשלתה ג'ו אן לאי ווייאטנם והו צ'י מין... מה שאנו בדרך כלל מכנים "המלחמה הקרה". ב-1958 חתמו סין וקמבודיה על יחסים רשמיים, והתקרבו ביניהן דקה וחצי היסטוריות לפני שסין נכנסת ל"מהפכת התרבות" – עידן של חושך.

אחרי פרישה של כמה חודשים בשל בעיות בריאות ואחרי מותו של אביו המלך, חוזר סיהנוק ב-1960 לזירה הפוליטית לפרק שני וכואב: סיהנוק היה עתה האיש החשוב ביותר במדינה וכיהן גם כיו"ר מפלגת הסאנגקום, גם כראש ממשלה וגם כמלך. הוא מלאים את המסחר, הבנקים והתעשייה ואף חותם על הגשת עזרה לצפון וייאטנם (הקומוניסטית) וכוחותיה הוייאט מין והוייאט קונג באמצעה של מלחמת וייאטנם ה-2 – מלחמת אזרחים בין צפון וייאטנם הקומוניסטית לדרום וייאטנם הקיסרית (1954–1975). עיקר העזרה הייתה מזון והאפשרות להשתמש בחלקה המזרחי של המדינה לצרכים צבאיים והעברת כוחות ותחמושת (מה שיכונה "נתיב סיהנוק" בקמבודיה ו"נתיב הו צ'י מין" בוייאטנם). קמבודיה הייתה למעשה החצר האחורית של מלחמת וייאטנם ה-2; דבר זה הביא את המלחמה לתוככי קמבודיה באופן רשמי, וההפצצות האמריקאיות לא איחרו לבוא – חרדל, נפל"ם ואחרות...

ב-1962 ביקש סיהנוק מארה"ב להפסיק את תמיכתה בקמר סראיי (שהיתה מעין יד ימינה של ה-CIA) – תנועת גרילה אנטי קומוניסטית ואנטי מונרכיסטית, שנגדה את האידיאולוגיה הפוליטית שלו אבל התאימה לאידיאולוגיה של ארה"ב והמערב. בנוסף, לאומנים קומוניסטים קיצונים שישבו באזורי הג'ונגל במזרח המדינה, נדחקו בשל המלחמה הזוחלת לתוך קמבודיה למרכזה ולמערבה, והחלו לצבור כוח במערכת הפוליטית. לימים סיהנוק יכנה אותם "קְמר רוז'" (Khmer Rouge) "הקְמרים האדומים", מה שהפך לשמם הרשמי.

גם ביחסי הפנים לא היה פשוט: לון נול[1] האופוזיציונר, המצביא והמפקד הצבאי הנערץ, היה בעל דעות פוליטיות דומות לסיהנוק (פרו אמריקאי, אך שמאלני) והעדיף שסיהנוק לא יהיה לצדו, והוא הוביל הפיכה נגדו ב-1970. המאבק בין השניים וההפיכה החליש אותם בעוד שהקמר רוז' מתחזקים על חשבונם, כובשים עוד ועוד שטחים בקמבודיה, ובסופו של עניין שולטים על כל קמבודיה למעט פנום פן. סיהנוק ניצל מההפיכה וברח לבייג'ינג שבסין, שם הוא הקים ממשלה גולה. במהלך השהות שם הוא פגש בסאלות סאר – שלימים יכנה עצמו פול פוט, המנהיג המטורף והנורא של הקמר רוז' – והחליט לתמוך בו ובתנועת הקמר רוז' הקומוניסטית שבהנהגתו, מתוך מחשבה כי עליו לגייס כמה שיותר לוחמים כדי להדיח את השלטון הפרו-אמריקאי של לון נול בקמבודיה. גם המרמור של האוכלוסייה משלטונו האכזרי של לון נול הגביר את התמיכה בקמר רוז', וכוחות התנועה אחרי מצור ארוך הצליחו ב-1975 להכניע את פנום פן ואת כוחותיו של לון נול, והקמר רוז' השתלט על כל מוסדות השלטון. פול פוט, שחלם להיות מלך בסגנון ממלכת הקמר הגדולה, כלומר מלך-אל.

עד מהרה החלו הקמר רוז' בתוכניתם ליצור חברה "נטולת מעמדות" באמצעות ניוד אוכלוסיות אל אזורי הכפר תוך הרג המתנגדים, העצלנים והנכים, המתנגדים או חשודים בהתנגדות, האינטלקטואלים, המומחים ובעלי תפקידים בכירים בכל המערכות, ובאמצעות הרעבה. כ-1.5 מיליון בני אדם[2] נפלו קורבן לאנשיו של פול פוט או לרעב שהיכה במדינה. ואיפה היה סיהנוק? הוא נבחר בבחירות 1976 בעזרת הקמר רוז' וכיהן כראש המדינה הרשמי, אך נטול כוח ממשי. למעשה הוא רק יכול היה להתבונן בעיניים כלות בנתיניו הנטבחים (גם הוא איבד 5 מילדיו!!). כאשר הסתכן ומחה על פשעי הקמר רוז', שלח אותו פול פוט למעצר בית בלי הגבלת זמן, עד ששוחרר ע"י הצבא הוייאטנמי ב-1979 ואז הוצא לגלות. משטר חשוך זה ששלט בפועל 4 שנים ניתק את כל הקשרים של קמבודיה עם העולם. כיוון שממשלת הקמר רוז' תמכה בצפון וייאטנם, הפסיקה לחלוטין ארה"ב ב-1973 את תמיכתה בקמבודיה, דבר שהציב גם אתגרים כלכליים חדשים!

בגלות ייסד סיהנוק את FUNCINPEC – תנועת ההתנגדות, וב-1982 הוא היה יו"ר "הקואליציה הדמוקרטית של קמפוציאה (קמבודיה)" (CGDK) שעניינה העיקרי היה לדחוק את הוייאטנמים החוצה מקמבודיה. אחרי החוויה של להיות מושבה (קולוניה) צרפתית, ואחרי המלחמה הוייאטנמית ה-2 בה הם היו "נזק מישני" ואחרי ימי פול פוט האיומים – העם הקמבודי היה עייף פוליטית וחברתית ולא רצה עוד גורם זר בארצם.

רק ב-1990 בית המשפט העליון קבע שסיהנוק הוא הנשיא (ומ-1993 הוא היה גם המלך). מעתה היו בחירות קבועות בקמבודיה. רק מי שמכיר את הפוליטיקה הפנימית, יאמר שתמיד הבחירות ייגמרו אותו הדבר, כי "הזקנים" השולטים מוצאים דרך לדחוק מפלגות אחרות החוצה, ובכך נשארים בשלטון וכלום לא משתנה. כשב-2004 הכריז המלך הנערץ נורודום סיהנוק על ויתורו על כס המלוכה (בשנית) בגלל בריאות לקויה, אחרי 6 עשורים שבהם עמד במרכז ההיסטוריה הסוערת של ארצו, היכה הלם את תושבי קמבודיה!! למן פרישתו הראשונה אחרי 4 שנות שלטון ראשונות סיהנוק הפך להיות פניה של קמבודיה. הפנים הטובות. "הוא תמיד היה אבי האומה!!" ו"הוא תמיד קרא לפיוס לאומי, גם בזמנים קשים" הגיבו אנשים. סיהנוק, כך מרגישים בקמבודיה, תמיד עמד לצד נתיניו – שאותם הוא מגדיר בחיבה "ילדי".
כוחו של סיהנוק בשנים האחרונות לשלטונו היה סמלי בעיקרו, בעוד הנהלת המדינה נתונה בידי פוליטיקאים. אולם חזרתו של המלך סימלה בעיני רבים מנתיניו את חזרתה של קמבודיה לנורמליות – אחרי שנים עקובות מדם. מומחים העריכו ב-2004 שסיהנוק אינו מתכוון לנטוש את 13 מיליון "ילדיו", אלא זהו צעד שנועד לגרום להקמת מועצת כס מלכות, וקביעת היורש. "הוא רוצה להימנע מבלבול בעתיד ולחייב את קמבודיה לבחור מלך חדש; הוא יודע שאם לא ידאג לזאת עכשיו, ייתכן שהפוליטיקאים יסרבו לאפשר לנסיך הכתר, בנו ראנאריד (שיהמוני), לעלות לשלטון", אמר אז אחד הפרשנים. למרות כל התהפוכות, סיהנוק האמין תמיד בדבר אחד: קמבודיה צריכה מלך והוא חתר למונרכיה כל חייו – כזו שיש מלך בראשה שמאזן בין צרכי המדינה ובין הפוליטיקה (המושחתת עדיין) של הממשל והפוליטיקאים. שיטת ממשל הממשיכה להתקיים גם היום ומוכיחה עד כמה צדק!!

מותו בעת ביקור בסין מהתקף לב באוקטובר 2012 היה קשה מאוד לקמבודים, ועם הגעת גופתו מבייג'ינג יצאו לרחובות מיליונים ועמדו בדממה בצדי הרחוב בו עברה השיירה עד לארמון. אפרו הנתון בכד נמצא בפגודת הכסף שבארמון עד היום, לצד כדי האפר של אבותיו המלכים ושל בתו קנטה בופה שנרצחה בימי פול פוט (Kantha Bopha). במקומות רבים תלויה תמונתו של סיהנוק עם סרט שחור המסמל אבל; מבחינת הקמבודים הוא אבי האומה המודרנית, האיש שאהב אותם ודאג להם, האיש ששם את עצמאותם ורווחתם לפני רווחתו הוא.

בנו, ממשיכו, שיהמוני ירש מדינה שעדיין מלקקת את פצעיה ועדיין נאבקת על ניקיון כפים של המפלגות המושכות בנטל – ה-CPP וה- FUNCINPECוה-SRP, עם הורדת כוחם של כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה, ועם הכלכלה המקרטעת והמתקדמת אט אט. כשהיה אביו בחיים היה לו קל יותר, והיום – כבר 6 שנים, הוא עומד לבדו בנטל העצום הזה.