צפון הודו ולדאק – בין פסגות העולם

לא אחת אנחנו מסיימים טיול מופלא ומבטיחים לעצמנו שנחזור שוב לאותו המקום. למעשה זה כמעט ולא קורה, כי אם כבר יש לנו את ההזדמנות לטייל אז מדוע לא למקום חדש, שלא היינו בו. חזרתי ללדאק בפעם השנייה וכאילו לא הייתי כאן - גבהים, נופים, פריחות, קרירות מרעננת, אוכל מתובל וטעים ואנשים חייכניים וחמים. כל תא ותא בגופי נפתח כדי לספוג ולהפנים את היופי הזה וזאת ככל הנראה עד לפעם הבאה.

הצטרפו לטיול המקיף לצפון הודו ולדאק עם אקו טיולי שטח >>>

הזמינו טיול ייחודי לצפון הודו וההימלאיה הירוקה עם אקו טיולי שטח >>>

גלו את ההר הגבוה ביותר בהודו - צאו לטרק בהודו במדינת סיקים עם אקו טיולי שטח >>>

הרבה כתבות נכתבו על לדאק, שהתמקדו בעיקר בחוויות אישיות של מטיילים, בהיסטוריה, בבודהיזם ובאנשים האקזוטיים שחיים באזור. מעט מאוד נכתב על הגאוגרפיה, בעלי החיים והצומח ובכלל על המערכות האקולוגיות של לדאק. בחיטוטי הדקדקניים בכתבי עת מדעיים שעוסקים בנושאים האלה, מצאתי מאמרים בודדים, שניתן למנות אותם על כף יד אחת, ושהתפרסמו בכתבי עת טובים, למרות שהמאמרים אינם אטרקטיביים במיוחד. הסיבה לכך נובעת מהעובדה, שמעט מאוד חוקרים חקרו לעומק את האקולוגיה של האזור וכל פיסת מידע שנמצא במחקרם ויכול היה לתרום לידע - התקבל בברכה. לכן אתמקד בכתבה זו, עד כמה שניתן, בגאוגרפיה, בחקלאות, בבעלי החיים ובצומח של לדאק.

גאוגרפיה

לדאק (במקור la-dwagy - ארץ מעברי ההרים הגבוהים) הינה חבל ארץ במזרח מדינת ג'אמו-קשמיר ששייכת לרפובליקה ההודית. שוכנת בשיפוליו הגבוהים של רכס ההימלאיה לכיוון דרום-מערב. רכס זה (שפרושו בסנסקריט "משכן השלג") כולל את 15 הפסגות הגבוהות בעולם (מעל לגובה של 7952 מ'), שהגבוה מכולם הוא האוורסט (8850 מ'), והוא עדיין בתהליך של התרוממות. ראשיתו של הרכס לפני כ- 50 מליוני שנה עם התנגשותו של הלוח ההודי, שנע מהאזור של אנטרקטיקה של היום, עם הלוח הארו-אסיאתי. מכוח ההתנגשות בין הלוחות התרומם רכס ההימלאיה. העובדה המרתקת היא שעדיין הלוח ההודי נודד צפונה בקצב של 2 ס"מ בשנה (אגב גם יבשת אוסטרליה עושה זאת כמעט באותו קצב) תוך דחיקתו של רכס ההימלאיה לגובה בשעור של חצי ס"מ לשנה. ברור שתנועה זו גורמת לאי יציבות של הלוחות, שמתבטאת ברעידות אדמה די תכופות שפוקדות את האזור.
מרבית רכסי ההרים בלדאק מגיעים לגובה ממוצע של 5000 מ', כאשר הפסגות הגבוהות ביותר שמעל 6000 מ' נמצאות בצפון ובצפון-מערב, ברכסי הפאנגוג (Pang-Gong) ורכס הקאראקורם (Karakoram), שעליו מצוי ה K2, שהוא הרכס השני הגבוה ביותר בעולם (8611 מ').
במסע הנוכחי עברנו כמה מעברי הרים כמו הקרדונג-לה (לה = מעבר הרים, 5060 מ'), מצפון ללה ובדרך לעמק הנוברה, Nusgur La בגובה 4840 מ' בדרום-מזרח ללה, ליד האגם Tsho) Tsho Moriri = אגם, Moriri= הררי), Lachulung La, בגובה 5060 מ' ו- Baralacha La בגובה 4890 מ' בדרום לדאק. כולם עוצרי נשימה. קרחונים, שלוגיות, עננים, והאדם הקטן מול העוצמות של הגובה, היופי ומה לא.
לדאק שוכנת בין קווי הרוחב 32 ו- 36 צפון. למעשה אלו כמעט קווי הרוחב של ישראל ובכלל של האזורים בעולם שבהם שורר אקלים ים תיכוני (אגן הים התיכון, מערב קליפורניה, מערב צ'ילי, אזור כף התקווה הטובה בדרום אפריקה ודרום מערב אוסטרליה), למרות זאת האזור של לדאק צחיח ולמעשה מוגדר כמדבר קר, כמו מדבר האגן הגדול בנבדה, ארה"ב, ארץ האש בארגנטינה, מדבריות מרכז אסיה וביניהם מדבר גובי הידוע. רכסי ההימלאיה מונעים את מעברן של הרוחות הקרות מסיביר דרומה לכיוון הודו, ומאידך, מונעים רכסי ההימלאיה את מעברם של ענני המונסון צפונה אל מעבר לרכסים, ולכן האזור של לדאק נמצא תחת תנאים של צל גשם (כמו אצלנו במדבר יהודה), כאשר השיפולים הנמוכים של ההימלאיה בדרום מקבלים כמויות גדולות של גשם, ומי שביקר בדרמסלה שבמדינת הימאצ'ל פרדש, יוכל להעיד על כך.
כמות הגשם השנתית הממוצעת בלדאק מגיעה רק לכ- 80 מ"מ בשנה. טמפרטורות הקיץ (יולי-אוגוסט) יכולות להגיע גם ל- 30 מעלות צלסיוס (למרות שבחודשים אלו יכול לרדת שלג בפסגות), בעוד שבחורף הן יכולות לרדת מתחת ל- 40- מעלות צלסיוס. הקרינה חזקה מאוד (בגלל הדלילות של האוויר) ושעור ההתאיידות גבוה (בגלל הקרינה ומשטר הרוחות). השינויים בתנאי מזג האוויר בין העונות ובין הימים בכל עונה מאוד גדולים ולכן מספרים שאדם בלדאק שיושב בקיץ תחת כיפת השמים, כשהשמש קופחת, ורגליו בצל, יכול לסבול בעת ובעונה אחת ממכת חום ומכוויות קור.
המשקעים יורדים בראשי ההרים בעיקר כשלג. על כמה מפסגות ההרים רובצים להם קרחוני ענק (כמו הקרחון Siachen ברכס קאראקוקרם, אורכו כ- 70 ק"מ וחוצץ בין הודו לסין. נחשב לקרחון השני בגודלו בעולם עבור אזורים שאינם קוטביים). כשהשלגים והקרחונים מפשירים עם תחילת הקיץ, זורמים המים לנהרות. בתצלום אוויר או לווין של חבל לדאק קל להבחין ב"עמוד השדרה" של נהר האינדוס, שחוצה את לדאק מהקצה הדרום-מזרחי שלה לכיוון הקצה הצפון-מערבי, וממנו יוצאים צפונה ודרומה נחלים ונהרות אחרים. הנהרות הגדולים הנוספים הם נהר הזאנגסקאר, שמתחבר לאינדוס, והשאיוק (Shayok) שאליו מתחבר נהר הנוברה. בחלק מהמקרים ניתן להבחין בעמקי V שחרצו הנהרות, עובדה המעידה על צעירותם היחסית, שהרי נהרות גדולים (או גלישה של קרחונים) יוצרים במשך הזמן עמקי U. בכל מקרה כמויות המים שזורמים בנהרות הוא עצום, במיוחד בתחילת הקיץ עם הפשרת השלגים, ואיתם זורמים כמויות גדולות של חול, שהוא תוצר בליה של הגרניט. במקומות בהם מצטמצם ערוץ הזרימה, בגלל שאיבת מים לייצור חשמל הידרואלקטרי, נחשף החול ובעזרת הרוח נוצרים בתוך הערוץ דיונות חול בצורת סהרונים. בנוברה, לדוגמא, ניתן לעקוב מקרוב בדיונות נודדות בעלי צורה ברחנית אופיינית, ללא צומח עליהן בגלל עוצמת הרוחות הגבוהה, שמונעת מהצמחים להתבסס. תוסיפו לדיונות הללו שיירות גמלים בעלי דבשת כפולה והרי לכם אקזוטיקה במיטבה (אגב, לא ויתרנו על החוויה של רכיבה על גמלים דו-דבשתיים בנוברה).
השטפונות הבלתי צפויים שפקדו את העיר לה והסביבה (אמצע אוגוסט 2010), כשלושה שבועות לאחר שהיינו בה, נבעו בין השאר מכמויות המים הרבות שהגיעו להינדוס מהפשרת הקרחונים, שככל הנראה מואצת כפועל יוצא של התחממות כדור הארץ. יש להזכיר כאן בהערכה ואפילו בגאווה רבה את ה"נוער" הישראלי שהיה באזור בתקופה זו ונרתם לעזור ללדאקים אם בהקמת מרפאות שדה (חבר'ה שהיו חובשים וחובשות בצבא), בשקום הטרסות וגדות הנהרות ואפילו לתרום את מעט הבגדים שהיו איתם לטובת בני המקום. אני מציינת זאת לאור הוויכוחים שהתעוררו בין חברי לקבוצה לגבי טיב ה"נוער" שמגיע להודו...
הטופוגרפיה התלולה והחדה של האזור והצחיחות הגדולה אילצה את האדם להתיישב לאורך הנהרות ולהתפרנס מחקלאות. ואכן עוד לפני הנחיתה, ממבט של ציפור ניתן להבחין ברבועים הירוקים והצהובים (פרחי החרדל) לאורך העמקים ולמרגלות המדרונות הצחיחים ניגודיות, גדולה ומסקרנת.

חקלאות

שטחה של לדאק מגיע לכ- 96000 קמ"ר, אך בגלל הטופוגרפיה ההררית השטחים החקלאיים מצטמצמים לכדי 28% מהשטח. השטחים החקלאיים מרוכזים כאמור במשורים או על גבי טרסות לאורך הנהרות והנחלים. גבולות החלקות מסומנים על-ידי עצי ערבה וצפצפה, שהובאו ממרכז אסיה ונטעו בכל האזור. אלו העצים היחידים שמצויים בגבהים הללו והם משמשים, במיוחד העץ של הצפצפה, לרהוט, בניה והסקה. החקלאות הנה מסורתית ונוטלים בה חלק כל בני המשפחה למעט שטחים גדולים יותר (לא תאמינו, אך גם כאן נזקקים לעזרה של ידיים עובדות ונפאלים לוקחים בה חלק. אצלנו הם התאילנדים). למרות מיקומם של שטחי החקלאות לאורך הנהרות, נעשית ההשקיה בעזרת מערכת תעלות ארוכות שנחצבות בסלעי הגרניט, לרגלי קרחון או מעטה שלגים, ועוברות דרך מדרונות תלולים ואבניים (כיום ישנם פרויקטים הנדסיים ביוזמת המדינה שדואגים למאגר של "קרחונים ושלגים" במעלה ושניתן לשלוט על הפשרתם כדי לווסת את כמויות המים לשתיה והשקיה לאורך כל השנה). המים מולכים בכוח הכובד לשדות. במקומות אחרים בעולם מושקים השדות ישירות מהנהר, אם על-ידי נשיאת מים בכדים מהנהר לשדה, כמו במאלי, לדוגמא, ואם בעזרת משאבות. את הטכניקה הזו לא ראיתי בלדאק.
בדרכנו ל- Dha, ששוכנת על גדות ההינדוס בצפון-מערב לדאק, נעצרנו ליד הכפר אלצ'י כדי להתבונן מקרוב בקציר של שעורה. יולי-אוגוסט (תלוי בגובה) היא העונה ששדות החיטה והשעורה מקבלים צבעי זהב - אות לקציר. בני המשפחה בכל הגילאים נטלו חלק בקציר ואנחנו נרתמנו לעזור. עזרתנו התקבלה בשמחה וזו הייתה הזדמנות להתוודות לנושא החקלאי מקרוב.
מרבית האיכרים אינם קונים או מחליפים זרעים. הם פשוט שומרים על חלק מהזרעים לשנה הבאה ומסתמכים גם על הזרעים שנופלים בחלקות עם הקציר. עובדה זו גרמה לשמור זנים עתיקים ביותר במקומות שונים זה מזה. בשדה שבו היינו, כמו בכל החלקות המשפחתיות, לא משתמשים בשום כלי לקציר. פשוט תולשים את אלומות החיטה או השעורה על שורשיהם ועורמים אותם במרחקים קבועים בתוך החלקה. בתום הקציר החלקה נשארת נקייה ומיד מפזרים בה את זרעים עבור העונה הבאה. עיקר הגידולים הם שעורה, חיטה, דוחן, כוסמת, אפונה, אספסת וירקות (בעיקר עגבניות, תפוחי אדמה. שום, בצל, כרוב, כרובית, ברוקולי, גזר וצנון). עמידותה של השעורה לקור וליובש (תלוי בזן!) אפשרה ללדאקים לגדל אותה בגבהים שמעל 4000 מ'. בכפר Korzok הנמצא בגובה 4600 מ' ולרגלי האגם Tsho-moriri (אזור האגמים הגבוהים בדרום מזרח לדאק) מגדלים שעורה. השטחים החקלאים באזור זה נחשבים לשטחים המעובדים הגבוהים בעולם. אגב, מאכל נפוץ בלדאק (ובמושגים המודרניים, בריא ועתיר סיבים) הוא גרעיני שעורה קלויים וטחונים (Tsampa) שמוסיפים אותם לתה gur-gur , שמכיל עשבים ריחניים וחמאה מלוחה.
גידול ירקות החל רק בעשרות השנים האחרונות (משנת 1980) בעידודה של הממשלה ומשרד החקלאות ההודי מתוך הצורך לספק מזון בריא ומגוון לצבא ולפקידי הממשל, שנמצאים באזור במספרים לא מבוטלים, בגלל רגישותו הצבאית-פוליטית (קו התפר בין פקיסטן וסין). מספר מיני הגידולים החקלאיים מגיע לכ- 50 מינים שונים. אחת הדוגמאות המרשימות לחלקות שמגדלים בהן ירקות מצאנו בכפר Dha בגובה 2600 מ', שכבר הזכרתי אותו קודם. הכפר בכלל מאוד מעניין מהרבה בחינות ומחייב ביקור. חלקות הירקות מטופחות להפליא ומלוות בפרחי צפורני-חתול, קוסמוס ואחרים. גדעון, חבר בקבוצה שאיתו טיילתי, העיר ש"הירקות לקיבה והפרחים כדי שיהיה טעם לחיים", ואכן צבעי הפרחים מהווים ניגוד נפלא לשלטון הצבע הירוק. בשולי החלקות נטועים עצי המשמש (Chuli בשפת המקום), שמניבים פרי בחודשי יולי-אוגוסט. המשמש שייך למשפחת הורדניים (דוגמאות לבני המשפחה הם, ורד, תפוח, שזיף, אפרסק, דובדבן, אגס, שסק וגם סירה קוצנית, לא יאומן!) ומקורו בסין. משם הוא הופץ לאורך כל התקופות למקומות שונים בעולם, בהם גם פיתחו זנים שונים. העץ מניב כמויות גדולות של פרי בתקופה יחסית קצרה, ולכן אחת הדרכים לניצול כל הפרי היא לייבשו, כשם שניתן להיווכח בתורכיה, קירגיסטאן וגם בלדאק. בחודשי יולי-אוגוסט ניתן לראות על כל סלע בכפר משמשים לייבוש. ה"גוגואים" גם כן מנוצלים. לפרטים מסוימים יש זרעים מתוקים והללו מיובשים ונאכלים כשקדים. אכן, כך חשבתי לראשונה כשכיבדו אותנו בזרעים כאלה, כביכול של שקד ולמען האמת תהיתי איך מגיע השקד לאזור הזה, אבל מהר מאוד התוודיתי לעובדת היות הזרעים של משמש. מזרעי המשמש מפיקים גם שמן, שמשתמשים בו להדלקת מנורות שמן במקדשים.
בנות הכפר Dha לבושות בבגדים צבעוניים ובתכשיטים מיוחדים, אבל מעל לכל צמותיהן וראשן מקושטים בפרחים טריים, שנקטפו בבוקרו של אותו יום. בני המקום אינם דומים לטיבטים. עיניהם אינן מלוכסנות אלא עגולות, אפם ארוך יחסית ומצחם שטוח. הם שייכים, ככל הנראה, לשבט אנופה שמוצאו אריאני (הינדו-ארי), שהגיע לכאן לפני כ 1000 שנה ממרכז אסיה. אמנם דתם בודהיסטית אך משלבת בתוכה אלים אחרים שאינם ידועים לטיבטים. המסורת, כולל התלבושות שלהם, גם כן שונה מזו של הטיבטים. הילדים הצעירים מכירים את השירים והרקודים המסורתיים, למרות שהם הולכים לבתי ספר וחשופים, היום יותר מתמיד, לאמצעי המדיה השונים.
רעיית עיזים הוא אחד מהענפים החקלאיים הנפוצים באזור. בתקופת הקיץ עולים הרועים עם עדריהם לרכסי ההרים שמעל 4000 מ' כדי להנות מהעשב בתקופה זו. אולם ישנם רועים נוודים שחיים חיי קבע בגבהים הללו. הזדמן לנו באזור האגמים הגדולים (4000-4500 מ') לבקר אצל שבט Pa ,Changשנודד כל השנה באזור ה Chang Thang - הרמה הטיבטית הצפון-מערבית, שחלקה מצוי הלדאק. בני השבט רועים כל השנה ונודדים ממקום מרעה אחד למשנהו במחזוריות קבועה. הם חיים באוהלים, שעשויים מצמר יאק. במחנות הקיץ שלהם, בהם הם שוהים זמן רב יותר, הם בונים גדרות אבן עבור העדרים. חומרי ההסקה והבעירה לבישול מקורם בשיחים האלפיניים השרועים, הגדלים על גבי מורדות המדרונות המתונים, ובגללים של יאק וסוסים. לצד אמצעי ההסקה ה"פרימיטיביים" הללו נעזרים בני השבט בלוחות פוטווולטאים להספקת תאורה וחמום מים. אין ספק שהיעילות שלהם לאורך כל השנה נמוכה מאוד מאחר ולצורך תפעולם צריך אור שמש במידה מספקת. פרות, ירקות, קמח ודומיהם מושגים מהכפריים החיים במקומות הנמוכים תמורת עיזים, גבינות, מלח וצמר (כולל צמר פשמינה - צמר שמקורו בעז הרים קטנה, שמשירה את הצמר העדין שלה בתום החורף. מהצמר הזה, שמכונה בפי כל "צמר קשמירי", אורגים צעיפים וסוודרים שמגעם רך ועדין. אגב המילה פשמינה מקורה בפרסית ופרושה צמר).
בני השבט מונים כחצי מליון איש. גוון עורם חום-אדום וככל הנראה הוא נובע מהקרינה החזקה ומההעדר חמצן בגובה, עובדה שמחייבת יותר כדוריות דם אדומות. למרות אורח חייהם ה"פרימיטיבי" הם שולחים את ילדיהם לפנימיות כדי ללמוד. שלט שקידם אותנו לפני הכניסה של אחת מהפנימיות הללו "Others before self" מלמדת רבות על פילוסופיית החיים שלהם.

צומח

כיסוי הצומח דליל ונאמד על פחות מ 15% (כולל השטחים החקלאיים). מספר מיני הצמחים נאמד ב- 550 מיני צמחים עילאיים. כמעט ואין מידע לגבי מיני הצמחים הירודים יותר, כמו טחבים, שרכים ופטריות. בסה"כ מספר המינים בחבל ארץ זה אינו עשיר. בישראל, ששטחה כחמישית משטחה של לדאק וגם בה יש מדבר חם ויבש, שמשתרע על יותר ממחצית משטחה, ידועים כ- 2600 מיני צמחים עילאיים.
מרבית סוגי הצמחים נמנים על הצומח הערבתי (כמו מיני הלענה השונים) והמדברי, כמו צלף קוצני ומיני מלוח ומלחית ממשפחת הסלקיים. משפחות הצמחים העשירות במינים הם הדגניים, המורכבים, המצליבים, הורדניים והפרפרניים. למעלה ממחצית מיני הצמחים הינם עשבוניים והחלק הנותר הוא של שיחים. העצים היחידים שקיימים הינם צפצפה וערבה, שכאמור ניטעו בעמקים ולאורך הערוצים. בעבר ניתן היה למצוא בערוצים גם מין ערער אחד (Juniperus communis) ושדר (Betula utilis) או Birch באנגלית, אך המינים הללו נעלמו מהאזור כתוצאה מכריתה מסיבית לאורך מאות שנים. מספר מיני הצמחים יורד באופן חד מעל גובה של 5000 מ'.
ניתן להבחין ב- 6 בתי גידול עיקריים שגדלים בהם צמחי בר: גדות ערוצי נהרות ונחלים, שטחי הצפה עם מים עומדים, שמקורם בנהרות או מים שנאגרים במקומות נמוכים ללא מערכות ניקוז, כרים עשבוניים, מדרונות מתונים ובעיקר מניפות סחף, פסגות הרים מעל 5000 מ' ושטחים חקלאיים מעובדים אליהם נלווים צמחים אופייניים, שחלקם אינם מקומיים (אקזוטיים). כרים עשבוניים ושטחים חקלאים תורמים את עיקר המינים לסה"כ הכולל.
לאורך הערוצים שולטים שיחים, שהשולט מביניהם הוא היפופיאה ((Hippophae, המכונה גם אובליפיחה (מקור השם ברוסית) ו- Myricaria germanica, שיח גבוה דומה מאוד לאשל, אך שייך למשפחה אחרת. נפוץ באירופה, סיביר ומרכז אסיה. ההיפופיאה נפוץ בכל מרכז אסיה, סין ואפגניסטאן. במסע שלי לקירגיסטאן (ראה כתבה בטבע הדברים) ראיתיו לאורך הנחלים ופרותיו הכתומים נמכרו בצידי הדרכים. הצמח הינו רב-תכליתי מבחינת השימוש על ידי המקומיים: חומר הסקה, תיחום וגידור בגלל קוציו (מראה נפוץ בעמק הנוברה), הכנת מיץ מהפרות ולצרכי רפואה. הפרות משמשים מאות בשנים כתוסף מזון המרפא שורה של בעיות, בעיקר בעיות עור. המין הוכנס לרשימת המינים האדומים בהודו, קרי, מינים שנשקפת להם סכנת העלמות. שטחי ההצפה מאופיינים בכרים ירוקים של מיני דגניים (כמו סיסנית Poa annum) וגומאים ( כמו מיני כריך Carex ssp.) כשבתוכם וביניהם מבצבצים פרחים בשלל. בראשי ההרים גדלים שיחים שרועים ממשפחת הפרפרניים ובמדרונות ובעיקר על מניפות הסחף צומח ערבתי כמו מיני לענה.
מחצית ממיני הצמחים המקומיים נמצאים בשמוש לצרכי מרפא. עדיין מרבית האוכלוסייה (60%) משתמשת בהם. ה Amchis הינם הממחים לצמחי מרפא ולרקיחת תרופות שונים.

בעלי חיים

עולם בעלי החיים בלדאק דומה לזה שבמרכז אסיה ובמיוחד לזה של הרמה הטיבטית. הקבוצה העשירה במיוחד במינים אלו היא של העופות (225 מינים), שברובם הגדול מגיעים לאגמים הגדולים שבדרום מזרח לדאק מחלקיה השונים של הודו, בתקופת הקיץ, בין השאר כדי לקנן. הבולט מבין העופות הוא העגור שחור הצוואר, שגם אותו ניתן למצוא באזור האגמים הגדולים. לנו לא התמזל המזל לצפות בו. כמו כן יש כמה מיני כבשי בר, עיזי בר, יעלים, חתולי שלג, שהגדול והמפורסם מכולם הוא נמר השלג.
לא ארבה בתאורי מכלול בעלי החיים, אלא אתעכב בשלושה מהם, שראינו אותם בשיטוטינו באזור ה Chang-Thang : חמור הבר הטיבטי, המרמוטה והפיקה.
חמור הבר הטיבטי (הקיאנג), קרוב לפרא, שבארץ מנסים להשיב אותו לטבע די הרבה שנים, הינו חמור (למרות שגודלו כגודל הפרד) בר נפוץ ברמת טיבט ולדאק. הוא מין בפני עצמו וקרוב מאוד לחמור הבר האסיאתי שאנחנו מכירים כפרא. הפרא נפוץ במרכז אסיה, אירן, סוריה ופעם גם בישראל (עד 1920), שלו זו הייתה התפוצה המערבית ביותר. בכל אזור שצינתי קיים תת-מין אופייני לו. בארץ חי תת המין של הפרא הסורי. לחי בר הביאו פרטים של תת-המין האירני.
צבעיו של חמור הבר הטיבטי הינו חום אדמדם בפניו, עורפו, גבו וצידי בטנו. בטנו ושאר חלקי גופו אפורים - לבנים. מספר הפרטים שלו בלדאק הוא קטן מאוד והמספרים נעים בין 1500 ל-2500 פרטים בלבד. הרועים ברמת ה Chang-Thang רואים בו את הגורם שמכלה את העשה באזור (שאינו נמצא בשפע) ולכן במשך שנים ועד היום הם צדים אותו. החמור הזה הוא חיה די ידידותית ולכן קל יחסית לפגוע בו. גם מין זה, כמו רבים בלדאק נמנה בין המינים האדומים שמחויבים בשימור (מה שקשה לממש באזור כמו זה).
המרמוטה הינה מכרסם, דומה לשפן גדול, ממשפחת הסנאיים. הסוג נפוץ מאוד באזורים ההרריים בחצי הכדור הצפוני, כאשר בכל אזור יש את המין האופייני לו (ידועים כ- 14 מינים). באזור לדאק ומרכז אסיה נפוץ המין מרמוטה ארוך הזנב (Long tailed Marmot, Marmota caudata). המרמוטה חיה בקבוצות. כשנשקפת סכנה לקבוצה הם משתמשים בשריקת הזהרה ואז כולם נכנסים למחילות (כמו אצל השפנים שמקורם באזורים החמים של אפריקה). בחורף נכנסת המרמיטה לשינת חורף ועם בוא האביב מתחילות ההזדווגויות וההמלטות. ניזונה מצמחים.
פיקה גם הוא מכרסם בגודל שבין עכבר לחולדה בצבע אפור בהיר. יש המכנים אותו בשם "ארנב סלעים" (שם לא מתאים לדעתי) מקור השם מרוסית, מה שמלמד על התפוצה של הסוג - אזורים הרריים של חצי הכדור הצפוני. מחקרים שנעשו על הסוג הזה בצפון אמריקה מלמדים ששינויי שהתחממות כדור הארץ דוחקת את הסוג הזה לאזורים גבוהים עוד יותר ומאיימת על קיומו. על המין בלדאק (Ochotona ladacensis) לא נעשו מחקרים, ואנחנו כאמור הבחנו בו בגבהים שמעל 4000 מ'. הפיקה חיה בקבוצות, כאשר יש חלוקת תפקידם בין הפרטים. גם במקרה הזה שריקה של הצופה מזהירה את כל הפיקות שבסביבה מפני סכנה. אלו שבינינו שהצליחו לראות אותו, הבחינו קרוב לודאי גם במין צפור בגודל עפרוני ודי דומה לו (פרוש השלג) שמקנן בתוך המחילות של הפיקה. הפרוש מכין לו קן מחלקי צמחים וצמר, שמשמשים את הפיקות בתקופת החורף.
למעשה אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד אי אלו דפים, כדי להרחיב את הידע של הקוראים ובמיוחד של אלה המתעתדים לנסוע לחלק זה של העולם ולהתוודות גם לטבע הנפלא שבו, אך איני יכולה לתאר לכם באותה המידה את התחושות האישיים שלי למול המראות: ההרים הגבוהים, שמורדותיהם צחיחים ועל פסגותיהם כיפות שלג לבנות, זרימת המים בנהרות על גדותיהם הירוקים-צהובים, מרבדי הפריחה בחודש יולי במדבר הצחיח הזה ומעל הכול האנשים הפשוטים, שעל פניהם חיוך נצחי שמבטא ספוק ושמחת חיים. אסיים בכתובית שהייתה חקוקה על קיר בית ספר באחד הכפרים בלדאק, כדי שתבינו מדוע חזרתי לכאן בשנית (ומקווה שיהיו עוד פעמים) :
Thinking well is good
Planning well is better
Doing well is best