מתלבטים אם לנסוע לאתיופיה? לי לא היה ספק. רציתי לראות את השבטים בטרם יותר מדי צויליזציה תגיע אליהם. את חג המסקל הצבעוני והייחודי. את מקורות הנילוס, את הכנסיות החצובות בסלע, את המקומות מהם הגיעו "ביתא ישראל" לארצנו.
את חברת "אקו" בחרתי, כי הם נתנו יותר – בהשוואה לחברות אחרות. כי כבר נסעתי בחברה זו, וידעתי שהם מבצעים כל הבטחה. כי גילי חסקין היה מדריך הטיול.
כל צפיותי התממשו, ואף הופתעתי. כמו למשל, האפשרות לנוח לפני הטיסה הביתה, בחדרים ש"אקו" שכרה לנו. צ'ופר המעיד כי בעיני "אקו", נוחות המטייל חשובה ביותר. ואני מפרגנת, כי מגיעה ל"אקו" ברכה על כך. אתיופיה בספטמבר, היתה ירוקה ופורחת. במספר לילות ירד גשם, והיו מעט ימים קרים, אבל שאר הימים היו נעימים מאד. הלודג'ים יפים מאד, אך רמת האחזקה נמוכה. במספר מקומות קבלנו חשמל, במנות קצובות… כן. כדאי להביא פנס רציני לטיול זה.
והגעתי אל הדובדבן: ד"ר גילי חסקין: הידע שלו מקיף את כל התחומים, את כל הנושאים. מתחילת הטיול היה גילי "נעול" על העברת כמה שיותר מידע למטיילים. זה כלל הסברים בשטח, הרצאות ערב, כתיבת און-ליין לפייסבוק כדי שמשפחתנו תכל לקרוא על מעשינו, סיפורים אתיופיים (הוא מספר מוכשר ביותר!) לפני השינה. אהבתי את הגישה שלו, לעבור בכפרי השבטים, כאנשים הבאים להכיר תרבות אחרת. לרדת מהג'יפ בלי מצלמות, להביט לאנשים בעיניים כבני אדם. לא כאובייקטים לצילום. כך למדנו את אורח החיים שלהם, ללא "הצגות לתיירים", וחזרנו אל הכניסה לכפר שם הם חיכו לצילומים. ההתלהבות של גילי, חוש ההומור שלו, היכולת שלו לשים את כל הקורה באתיופיה – על ציר זמן עולמי, התשובות הסבלניות לכל שאלה שלנו (לא כל מדריך עושה כך, לצערי) – הם שעשו את הטיול לאחד מהמרתקים שעשיתי בחיי.
לא תמיד היה קל: הליכה בשבילים כפריים, בהם נותרו סלעים ובורות. ההצמדות הגופנית של אנשי השבטים, בעת שבקשו כי נצלם אותם (כי עם המצלמה, היינו בעיניהם שקי דולרים ותו-לא), הבקשות הקבועות לביר (המטבע שלהם), מים קרים במספר לודג'ים. לא טיול לאנשים מאד מבוגרים, או המתקשים בהליכה וטיפוס. זה טיול למחפשים חוויות ייחודיות, מבט אנתרופולוגי והיסטורי, בארץ אפריקאית שונה מכל מה שאנו מכירים.
תודה חמה לצוות "אקו" הסימפטי והסבלני, תודה מיוחדת לד"ר גילי חסקין (איתו ארצה לטייל לארצות נוספות).
