03/09/2017
שלום רז
את המסע לפפואה הגדרתי לעצמי כ"מסע השורשים שלי"
האמת שאני שייכת לשבט אמן, והרבה מהדברים שראיתי בפפואה אני מוצאת גם בשבט הפרטי שלי.
המפגש עם תושבי האי הגדול הזה, שחורי עור, ערומים, מזיעים, אוכלים עשבים בלתי מוכרים, עובדים כל כך קשה, שייכים לטבע בלי מתווכים, עורר בי המון שאלות על מהות החיים, על טוב ורע, מה היא קידמה, מה היא שאיפה ומהו חלום.
ההתבוננות בבני אדם שנושאים סיפורים ואמונות בליבם ובגופם ומוסרים אותם, בעל פה, מדור לדור, הביאו אותי למחשבה על היכולת האנושית ואיך היא נמדדת, על האופן המגוון והאין סופי של בני האדם לקבל ולהתמודד עם מציאות של חוסר אונים וכאב.
ההתוודעות לכך שלאנשי הכפרים שפגשתי אין אבנים מקודשות, אין כותל, אין חומה, אין תלים עתיקים וארכיאולוגיה… אז אולי זה אפשרי להרגיש שייכות לציפור, לערוגה, לעץ הקוקוס במקום? להרגיש שייכות ומחויבות לדודה האלמנה שלי ולאנשי הכפר?
הנוכחות בטקסים ובחגיגות, המבטאים אחדות ואכזריות, שמחה ותקווה לצד "פגיעה" גופנית מכוונת, הזכירו לי כמה קשה עבודת קבלת השונה.
במהלך המסע פגשתי את הבלבול, הסתירות הפנימיות, המתח והכוחות הסותרים ואת ערמות הזבל על הכבישים בערים הנבנות.
הסתכלתי על העוברים ושבים ולא הבנתי את שפת הגוף, לא הבנתי את הלעיסה הבלתי נגמרת, לא הבנתי את הישיבה על הכביש או בבקתה לאורך כל שעות היום, לא הבנתי…..הבנתי חיוך של ילד וצחוק של אישה למראה שדים לבנים, הבנתי יד מושטת לעזרה במעלה וכלי מלא מים חמים כדי שאתנקה, הבנתי מה הוא רצון לעשות לי, אורחת לרגע, טוב.
בזכות העובדה שנתתי לכל החושים שלי, לכל תאי העור שלי, להיחשף לחוויה, יכולתי להרגיש בצורה הכי אמיתית את המושג המופשט והגשמי כל כך "בן אדם" ואת האידאה "ללא הבדל דת, גזע ומין" לא כסיסמא.
מה צופה העתיד לארץ היפיפיה הזו ולאנשיה…אני נשארת סקרנית לדעת.
רז,
לא יכולתי לצפות למתווך יותר ראוי, רהוט, רחב אופקים, מלומד, אחראי, חושב, דואג, מתחשב, מכיל.
כל זה אתה היית עבורי ועל כך תודה ענקית!
אילה אמן
