לבלטי יצאנו, קבוצה של זרים, עתה, בפרידה יושבים מכרים. תחילה די צולעת בנמל תעופה הפכה לטיול שהמריא בתנופה. טאלין, וריגה, קובנה ווילנה גם מקומות והסטוריה שקסמו לכולם. מי חזר לילדות, מי נזכר בהוריו, מי עמד, סתם נפעם, מול שמיים של סתיו. הציר, כך ברור, שסביבו חג הכל, הציר שהסביר מפונר עד סיביר, אניה היא זו שחיברה את הכל השפיעה רוב טוב בשבת וביום חול. הידע זרם במידה הנכונה, הסברים ניתנו בצורה נבונה, איש לא זוכר פנים זועפות, מולנו היו רק פנים מחייכות. כרועה את עדרו, הדרכת והנחית, ועתה, לדבר תודה באה העת. אנו, קבוצה של לא צעירים, חלקנו, גברים, כבר בלי שערות. מובן, לכולנו דעות ודרישות, ואת, אניה, יישבת מחלוקות . איש לא הרגיש נטוש או אדיש, איש לא רטן ואמר: ״עסק ביש״, כולנו ידענו: אם אניה כאן – הכל ייפתר, לא יהייה שום עניין. מדריכים העלית, מומחים בתחומם ובראשם ניצבת, רגינה כמובן, לימדו, העשירו, הוסיפו עניין, ואת, מנצחת, תזמרת את כולם. וכאן, מוכרחים, להרחיב הדיבור, לבל יישאר דבר לא ברור, רגינה איננה דבר של ״יום יום״, היא סוג של מדריך מונע באטום, יודעת כל (אבל ״כל״!) פרט, בקיאה בכל שביל, ובכל צעד איתה לא תחדל מלהשכיל. אניה, יצרת, כך ממש, עולם של טיול בו הרגשנו בבית, אפילו בחו״ל. מ(A)פה פה שלפת ושמה תמונה. כולנו הרגשנו – נתת ת׳נשמה.״תודה״, פה נאמר, היה נהדר, מצפים לטיול שמעבר, מחר…
