חלק א עסק במקורם ובהיסטוריה של הברברים, וחלק זה יעסוק בהיסטוריה המודרנית שלהם ובחייהם היום. הברברים חיים גאוגרפית במרוקו ובארצות הגובלות במדבר הסהרה. הערכה מספרית מדברת על כ-20 מיליון איש: רובם במרוקו (כ-12 מיליון איש) ובאלג'יר (8 מיליון), ופחות מאחוז בטוניס, לוב, מצרים, מאלי, ניז'ר ומאוריטניה, וכמובן באיים הקנרים (ראה חלק ג). הם מתרכזים בעיקר בהרים ובאזורי המדבר – כלומר בשולי האזור הפורה.
עם שבטי הברברים הגדולים במרוקו נמנים שבט השלוּח (Shluh) השוכן באטלס הגבוה, שבט האימזיע'ן (Imazighen) שבמרכז ובמזרח הרי האטלס, ושבטי הריף (Rif) החיים בצפון מרוקו. באלג'יר חיים שבטי הקבילו (Kabyle), השוויה (Shawia) והמזבּ (Mozabite), ואילו שבטי הטוארג (Tuareg) המונים כמיליון איש והמשמרים מבנה חברתי פיאודלי קפדני פזורים ברחבי הסהרה, במאלי וניז'ר, אך רבים מהם נודדים באלג'יריה, לוב, מאוריטניה ומרוקו.
תקבילת (קבוצות של כפרים) מפותחים המנוהלים ע"י הג'מע (Jama'ah) או הארש (Arsh), מתקיימים באזורי ההרים, ואילו במדבר רוב השבטים הנודדים ירשו מנהיג לכל החיים, שיעביר את השלטון ליורש חוקי לפי חוקי הורשה עתיקי ימים. על פי רוב המנהיג לכל החיים הוא שריפי, כלומר באילן היוחסין הישיר לנביא מוחמד, או סופי – שייך לזרם המיסטי, שמתרכז פחות בהלכה ויותר באהבה ובעשייה. זרם זה טוען שהנביא מוחמד לא מת, אלא חי בתוכנו ומדבר אלינו באמצעות "המורים הסופיים". הם מבקשים להתאחד עם האל ("איתאיחאד") תוך ביטול המהות האישית-עצמית. לכן הם סגפנים, חיים בעוני מבחירה ונמנעו משינה, ממזון ומנוחה פיזית. היו מקרים שהמנהיג היה בעלי נכסים או בעל סגולות – למשל יכול להחיות מתים, או לפתור בעיות עקרות...
מאבקם המתמיד לעצמאות מוחלטת וניסיונות הדיכוי של "הדת השונה" שלהם גרמו דווקא להתחזקות הזהות הברברית, כפי שהראיתי בחלק א. בעת החדשה מצאו עצמם הברברים בסיטואציה ייחודית – מחד הם העדיפו להישאר חופשיים, כלומר לא להשתייך ליחידות המדיניות שהלכו ונוצרו באפריקה, ומצד שני הם היו צריכים להילחם עם אותן יחידות מדיניות כדי לאפשר להם להיות "חופשיים". במאה ה-19 השתלטו המדינות הקולוניאליות הצרפתית[1] והספרדית על צפון אפריקה, ונתקלו בהתנגדות קשה ובמרידות תכופות מצד הברברים. הצרפתים נקטו בשיטות הפרד ומשול בין האוכלוסייה הברברית לבין האוכלוסייה המרוקנית[2], דבר שגרם לפוך על הפוך – יתר עוינות כלפי הצרפתים ולא הפרדה אמתית בין האוכלוסיות. למשל הצרפתים הקימו אוניברסיטה ברברית ברכס האטלס התיכון (בה השפה הרשמית הייתה אמורה להיות ברברית ולא מרוקאית), ועטפו את הרעיון באידיאולוגיה של חינוך שווה ואיכותי גם לברברים בפריפריה; אך הברברים זיהו את האידיאולוגיה שמאחרי ההקמה, וויתרו על האוניברסיטה. עם זאת, באזורי השליטה הברברית איפשרו הצרפתים המשך שלטון עצמאי-משהו, ששימר את ראשי השבטים, וב-1930 אף אישר לברברים להישפט בבתי הדין המסורתיים שלהם (ועם זאת השאירו את האוכלוסייה הברברית נחשלת, בורה וענייה!).
לאחר מלחמת העולם ה-1 ובעקבות הניסיונות החוזרים של הצרפתים להפריד בין האוכלוסיות גברה התנגדותם של הברברים לשלטון הקולוניאלי – שבט הריף בהנהגת עבד אל-קרים (Abd el Krim) נלחם בספרדים ובצרפתים ששלטו באזור, מה שמכונה "מלחמת ריף" (החלה ב-1919) והביס אותם. עבד אל-קרים אל ח'טאבי הקים "רפובליקה" על שטח מצומצם בצפון מרוקו, אך נוצח ע"י צבא צרפתי-ספרדי גדול ב-1926 (ברח, גלה באי ריאוניון, וברח שוב ולבסוף מת ליד תעלת סואץ).
תהליך הדה-קולוניזיציה שהחל לאחר מלחמת העולם ה-2, הגביר את התסיסה בקרב הברברים במגרב; חלק מהשבטים הצטרף למאבקם של הלאומנים ב-1955 לקבלת עצמאות במגרב ובכך הפר את הברית עם הצרפתים; אך ברברים רבים נשארו נאמנים לשלטון הצרפתי באלג'יר[3] ובמידה פחותה יותר לשלטון הצרפתי במרוקו (כמו המשפחה הגלאווית, שאף דרשה להרחיק את מוחמד ה-5 המלך האהוב לעתיד לבוא), בעיקר בזכות האוטונומיה והחופש היחסי שהוענק להם. חלק קטן – הברברים המשכילים – תמך בהתבוללות צרפתית מוחלטת. הפרת הברית וההתנגדויות היו חלק מהגורמים שאילצו את הצרפתים להחזיר לשלטון במרוקו את הסולטן מוחמד ה-5 ולהעניק למדינה עצמאות ב-1956. (עם חזרתו לשלטון הוא שינה את התואר מסולטן ל"מלך"... וכך זה עד היום). מה שמדהים שמוחמד ה-5 לא היה אישיות חשובה במאבק, והוא אף לא זוהה כלאומן או רפורמטור; אך האופן בו הרחיקו אותו הצרפתים והחזרתו בכוח – הפך אותו ל"סמל" המאבק בצרפתים והלאומיות!!
העצמאות שניתנה למדינות צפון אפריקה בשנות ה-50–60 של המאה ה-20 הביאה לפגיעה במעמדם של הברברים באותן מדינות, הנמשכת גם כיום. תנועות ערביות לאומניות תבעו ערביזציה מלאה של מדינות המגרב, בלא להתחשב ברצון הברברים להכרה בתרבותם. סיסמת החזית לשחרור לאומי באלג'יריה (FLN) בשנות ה-70 הייתה "האסלאם הוא דתי, אלג'יריה היא מדינתי, וערבית היא שפתי". במרוקו השכילו המלכים של השושלת העלווית (פיללית-חסנית)[4] לשמור על הגורם הברברי באוכלוסייה, והביטוי של זה היה נישואיו של המלך עם אישה ברברית אחת לפחות. המלך[5] מוחמד ה-5 (שלט 1956–1961) נאבק בכיסי ההתנגדות במינימום אלימות ובהעברת מסרים של שלום, וגם התנתקותו ממפלגת האיסתיכלל הלאומנית-שמרנית האליטיסטית ויצירת פרלמנט רחב בו יש ייצוג לכל המפלגות (איסתיכלל, UNEF השמאלנית, MP הברברית הכפרית, UNEP הלאומנים העממיים, MPCD הסוציאליסטית ועוד) איפשרה רגיעה. בנו, המלך חסן ה-2 ירש שרידי התנגדות ברברית (בעיקר של שבטים קיצוניים), ובתחילת דרכו הוא דיכא אותם ביד קשה, ללא התפשרות; השיא היה ב-1965 אז הוטל מצב חירום במרוקו אחרי הפגנות ענק וניסיון להתנקש בו, במלך (ב-1990 היה ניסיון התנקשות נוסף במלך, בעת חגיגות בארמון, אך הוא הצליח להימלט לאמבטיה וניצל). הברברים טענו אז שיש קיפוח ואפליה מתמשכת כלפיהם מצד השלטונות, ואכן היה קיפוח, למשל במערכת החינוך סירבו לרשום ילדים ששמותיהם ברברים ולברברים שהתקשו בערבית נחסמת הגישה למשרות בממשלה.
הברברים ממשיכים לדרוש הכרה במורשתם ובתרבותם הפרה-אסלאמית, שלה, ללא ספק, השפעה גדולה על תרבות המגרב, כשדרישתם המרכזית היא הכרה בשפה הברברית כשפה רשמית בעלת מעמד זהה לערבית והכנסתה לתוכנית הלימודים בבתי הספר. בנוסף הם מבקשים שיושקעו כספים באזורים הברברים הנחשלים, שיוסרו ההגבלות המונעות את הפצת התרבות הברברית, לדוגמה דרך שידוריה של תחנת טלוויזיה ברברית רשמית. טענותיהם הביאו במהלך השנים להתפרצותם של עימותים אלימים בינם לבין השלטונות: בעוד שבמלחמת העולם ה-2 לחמו חיילים אלג'יריים בצבא הצרפתי ואף נחשפו לרעיונות של שחרור לאומי, עם סיומה הצרפתים חזרו "לשלוט" והתייחסו לאלג'יריה (ופחות למרוקו) כמושבה מאוד חשובה. המרד בצרפתים החל מהיום שבו הסתיימה המלחמה באירופה (9 במאי 1945) – מהומות והפגנות כנגד השלטון הצרפתי שדוכאו באכזריות רבה ע"י הצרפתים, כפרים רבים הועלו באש, עינויים, והרוגים רבים (כ-6000 לפי הערכות צרפתיות, 50,000 לפי הערכות אלג'יריות). היה ברור שהשחרור מצרפת יושג בכוח, ואחד מהפילוסופים המשפיעים ב"מלחמת האזרחים" פרנץ פנון דיבר על נטישת התרבות האירופית, פרישה ממודרניות ותיעוש, אלימות של "שחורים נגד לבנים" ושחרור הנשים; ספרו הראשון נקרא "עור שחור, מסכות לבנות" (Black Skin, White Masks, 1952). משנתו נחשבת עד היום כמקובלת על תנועות שחרור וגרילה רבות, כמו גם ארגוני טרור. רשמית, מלחמת השחרור האלג'ירית המשיכה עד 1962, ונהרגו בה כמיליון בני אדם ו-2 מיליון נוספים הפכו לפליטים (כ-20% מהאוכלוסייה)!! השלב האחרון במלחמה היה מרד בהנהגת שבט הקבילו באלג'יר ב-1962. אך זה לא נסתיים אז. ב-1980 הייתה התקוממות רחבת היקף באלג'יר "אביב הברברים" (מצוין מדי שנה בהפגנות סוערות); ב-1998 – בעקבות הירצחו של מוסיקאי ופעיל פוליטי ברברי פופולרי, מאטוב לונס (Lounes), והכרזה באלג'יר שרק לערבית יש מעמד חוקי – פרצו מהומות קשות בחבל קביליה.
שנות שלטונו של המלך חסן ה-2 במונרכיה החוקתית (ר' הערה 5) היו שנים של עליות ומורדות ביחסים עם האוכלוסייה הברברית, וכן במערכות הפוליטיות והכלכליות (מרוקניזציה של הכלכלה, הלאמת אדמות שהיו בבעלות זרה, רפורמה אגררית, הרחבת מי החופים ל-70 מיל ימי, עמדה פעילה ביחסי ערב עם העולם, וכן מעמדה של הסהרה המערבית). היו שהישוו אותו לשאח האיראני – שלטון אוטוקרטי קיצוני עם משטרה חשאית רבת עוצמה!! ובין שלושת המלכים האחרונים במרוקו הוא נחשב חאכזר ולקשה שביניהם. מותו של המלך חסן ה-2 ב-1999 בישר תקופה חדשה, חדשנית וליברלית יותר תחת שלטון של מלך חדש – בנו, מוחמד ה-6. המלך החדש, שהוא חצי ברברי במוצאו, תומך נאמן לזכויות הברברים, שילב את השפה הברברית בחינוך, העלה הצעה להקמת מוסד מלכותי לתרבות האימזיע'נית (ברברית)...
מאבק הברברים באלג'יר להכרה בזכויותיהם אלים יותר מאשר במרוקו, זאת משום שהמלוכה במרוקו ראתה בברברים כוח מאזן כנגד תנועות אסלמיות קיצוניות במדינה, ולכן העניקה להם יותר זכויות. משנות ה-90 של המאה ה-20, ובמיוחד לאחר המהומות של 2001 באלג'יר, יש ניסיונות ליצירת דיאלוג גם שם עם התנועות הפוליטיות המייצגות את הברברים. בחברה הברברית יש שבחרו בהתבדלות ובהתרחקות, והם מדגישים את זהותם ותרבותם הברברית, ולעתים מדברים על חוסר הלגיטימציה שבשלטון ערבי על צפון אפריקה. לעומת זאת ברברים אחרים בחרו בהיטמעות באליטות החברתיות של צפון אפריקה על אף האוריינטציה הערבית שלהם, למשל הנשיא לשעבר של אלג'יריה ליאמין זרואל וראש הממשלה לשעבר של מרוקו דריס ג'טו הם ממוצא ברברי, על אף שבחרו לא להדגיש זאת. עם זאת, יש רוח חדשה במגרב – שינויים מסוימים שהחלו בתחילת המאה ה-21, למשל החוקה החדשה של מרוקו מ-2011 הכירה בברברית כשפה רשמית של המדינה בנוסף לערבית, וגם באלג'יריה יש הכרה בברברית כשפה רשמית על אף שכמעט ולא מלמדים אותה בבתי הספר במדינה.
מסתבר שלברבר אין גבולות, והוא נודד כאילו היישויות המדיניות באפריקה לא משפיעות עליו, אבל ביחס אליו, כך הוא טוען "יש גבולות"!!
[1] לצרפת זו הייתה התקופה הקולוניאלית השנייה: בראשונה היא פלשה אל העולם החדש וייסדה מושבות בעיקר בצפון אמריקה. בשנייה שהייתה לאחר כיבושי ומלחמות נפוליאון (בתחילת המאה ה-19) היא נכנסה לאזורים שאנו מכנים היום העולם ה-3 (דרום מזרח אסיה, צפון אפריקה, מרכז אפריקה ועוד). היא בעצם "זחלה" אל תוך המגרב, כשהיא פולשת אט אט למגזרים שונים בפוליטיקה ובכלכלה של המדינות השונות.. עד שיום אחד – הם היו חלק מהמושבה הצרפתית.
[2] האוכלוסייה המרוקנית היא צאצאית של השבטים הערביים שהגיעו במאה ה-8 (מעורבת בברברים ובגורמים אחרים באוכלוסייה), נחשבת המשך של האוכלוסייה השמית של אפריקה.
[3] לברברים הקאביליים היה תפקיד חשוב במאבק נגד השלטון הצרפתי באלג'יר, שפרץ ב-1955, והסתיים במתן עצמאות ב-1962.
[4] זה לא העלווים השיעים הסורים, ואין קשר ביניהם.
העלווים של מרוקו שעלו למלוכה (סולטנות) במאה ה-17 מקורם בנאת התפיללת שמדרום לרכס האטלס הגבוה. עלייתם מלווה בסיפורים מזרי אימה ומצמררים.. אך אין זה המקום להרחיב.[5] למלך סמכויות נרחבות. החוקה של 1962 יצרה שני מוסדות שלטוניים: "בית הנבחרים" שנבחר בבחירות כלליות על ידי העם, ו"בית עליון" שממונה ע"י בית הנבחרים. ובכך קיבע שיטת ממשל שלמלך יש תפקיד חשוב של איזון ואישוש ההחלטות והאידיאולוגיה, ולבית הנבחרים ולבית העליון יש תפקידים חשובים שהנהגה, חיקוק וכמובן ניהול המסגרות הממשטרות.
