טיול לקולומביה צילום: יריב עירון

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

קולומביה אינה רק פשע, אלימות וסמים אלא גם ערים יפהפיות, כפרים ציוריים, חופים טרופיים ואתרים ארכיאולוגיים, המספרים את סיפורן של תרבויות קדומות שאבדו לבלי שוב. גיא נוימן נשבה בקסמה של המדינה שנושאת את שמו של הספן המפורסם.

בקרו בפסטיבל הפרחים במדג'ין - טיול עומק לקולומביה עם אקו טיולי שטח >>>

מהמפל הגבוה בעולם אל חגיגות הפסחא בפופאיין - הצטרפו לטיול לונצואלה וקולומביה עם אקו טיולי שטח >>>

הדרך הירוקה ונופי הצוקים של רכס האנדים השכיחו מעט את המאמץ, ואוויר ההרים הקריר ייבש במהירות כל אגל זעה שבצבץ על מצחנו חרוש המאמץ. טיפסנו בדרך העפר המתפתלת עם מוצ'ילות (תרמילי גב) לכיוון מעיינות קוקונוקו (Coconuco), הממוקמים בגובה של יותר מ- 2,400 מטרים מעל פני הים ברכס ההרים שבין פופאיאן (Popayan) לסן אגוסטין (San Agustin). התשובה לשאלה "איפה המעיינות החמים?" נענתה תמיד בחיוך ובעידוד מצד הכפריים, שעבורם היינו ללא ספק אטרקציה של ממש. המקומיים הראשונים שפגשנו אמרו שהטיפוס עד למעיינות המיוחלים יארך כעשר דקות. לאחר קרוב לשעה הגענו לנקודת תצפית שממנה יכולנו סוף סוף לראות, ממש מתחתינו, את האתר: שורת בריכות הממוקמות באחד מתוואי הנוף הנפלאים בעולם. רק כאשר קרבנו אל השער הנעול יכולנו לראות את השלט שבו נכתב בכתב יד "סגור לרגל ניקיון".

יומיים קודם לכן עוד ישבנו, זוגתי ביאנקה ואני, בצפון אקוואדור ושקלנו, עם מעט חשש וצמרמורות התרגשות, לבקר בקולומביה. השאלה הייתה קשה. מצד אחד עמדו השמועות על שודדים ולוחמי גרילה, עסקאות סמים, חטיפות, ואלימות רחוב מסוכנת. מצד שני, הסיפורים שהועברו ממטיילים אחרים הציגו פן שונה לחלוטין: נופים מרהיבים של האנדים, מעיינות חמים בחיק הטבע, פסלים מסתוריים שעוצמתם משתווה רק לאתרים המפורסמים של מאצ'ו פיצ'ו ואיי הפסחא, ערים עתיקות עם סמטאות ציוריות, ובעיקר הנשים היפיפיות, החופים הטרופיים, ושמורות הטבע הנפלאות של הים הקריבי.

פגישה עם כוחות הגרילה

את טיולנו התחלנו בפופאיאן, שאליה הגענו באוטובוס מגבול אקוואדור-קולומביה. פופאיאן, המרוחקת כשעתיים נסיעה מדרום לעיר הגדולה קאלי (Kali), נוסדה בתקופה הקולוניאלית כבסיס לשלטון הספרדי וכמקום פרישה לעובדים השוהים בעמק קואקה. למרות רעידת האדמה הקשה שעברה בשנת 1983 נשמר אופייה הקולוניאלי של העיר בסגנון הרוקוקו האנדלוסי: בתים צבועים לבן בוהק, מרפסות מעוטרות בפרזולים מורכבים, רחובות נקיים, שוק צבעוני וססגוני של פירות וירקות, אנשים חביבים, ושפע של גבעות ירוקות מסביב. פופאיאן היא גם הבסיס ליציאה אל אחד האתרים המרשימים באמריקה הדרומית - סן אגוסטין. הנסיעה לסן אגוסטין בקולקטיבו, מעין רכב שירות הנוסע בקו קבוע, אורכת כחמש שעות. הדרך אינה סלולה ברובה והיא מתפתלת בתוך נופים מדהימים של הרים ירוקים, כפרים ציוריים, מפלים ויערות.
בעבר נשלטה הדרך לסן אגוסטין על ידי כוחות הגרילה. בקולומביה יש מספר קבוצות גרילה, חלקן מחזיקות בכוח צבאי של ממש. עד לסוף שנת 2001 התקיים הסכם סטטוס קוו בין כוחות אלה לבין ממשלת קולומביה אך אז ביטלה הממשלה את תוקפו והצבא שב לאזור. כיום נזקקים תושבי האזור לערנות מתמדת כדי לדעת מי שולט והיכן.
הקפיצות בדרך העפר המתפתלת נעצרו באחת כאשר חרקו בלמי המיניבוס המקרטע. הנוסעים כולם קמו בבהילות והחלו לפרוק את כל חפציהם במעין שגרה לא רצויה. גם אנחנו ירדנו והופתענו למראה קבוצת צעירים בבגדים אזרחיים וצבאיים ורובים בידיהם, וכמו רוב הקולומביאנים הממוצעים - חיוך חם מרוח על פניהם. הועמדנו בשורה עם שאר הנוסעים ונדרשנו להציג את מסמכינו. בחורה במעיל צבאי קרבה אלינו, רובה גדול תלוי ברישול על כתפה. מבטינו התמקדו ברובה - קנה קצת ארוך, מחסנית קצת מעוגלת, אבל כן - זהו רובה גליל. משרד הביטחון עושה כנראה עסקים לא רעים אם הוא מוכר נשק גם לממשלה וגם לגרילה.
ברכת השלום והחיוך שעל פני הצעירה הכניסו את זוגתי למצב של שאננות ובזמן בדיקת הדרכונים היא פלטה "גם לי היה כזה פעם", תוך שהיא מצביעה על הרובה. החיוך נעלם מייד ושני בחורים הוזנקו למקום וערכו בתיקים חיפוש יסודי במיוחד. אבל למרות דפיקות הלב שלנו, שזינקו לשמיים למספר דקות, שוחררנו, ויכולנו שוב להתרווח וליהנות מנופי הטבע בדרך לסן אגוסטין.

מסתרי הפסלים הגדולים

סן אגוסטין היא עיירת הרים חביבה בת כ-7,000 איש, השוכנת בהרים באזור של קרקע וולקנית פורייה וצמחייה סוב-טרופית. מספר בתי הארחה בעיירה ממוקמים על הגבעות מול נופי קדם מרהיבים של קניונים ויער.
האזור מציע למבקרים בו אפשרות לצאת לאינספור טיולי טבע, אך מוקד המשיכה הוא הפארק הארכיאולוגי (Archeological park). אפשר להגיע אל שער הפארק הארכיאולוגי ממרכז העיירה בנסיעה במונית האורכת כ-15 דקות, אבל אנחנו החלטנו להגיע בדרך מעניינת יותר - בטיול סוסים בן כשלוש-ארבע שעות. רכבנו במסלול מדהים בין כפרים, בתים מקומיים, עוד אתרים ארכיאולוגים מיוחדים הנמצאים מחוץ לשטח הפארק, הרים גבעות ויערות - והכל ירוק, ירוק, ירוק.
הפארק הארכיאולוגי משתרע על פני מספר קמ"ר שבהם מפוזרים מאות מונוליתים מגולפים. אלה נוצרו בדמויות בעלי חיים, אנשים, אלים ודמויות מיתולוגיות, מעשה ידי בני תרבות עתיקה שהתקיימה לפני יותר מ-5,000 שנה. הממצאים ה"חדשים" יותר נוצרו בידי בני תרבות סן אגוסטין במהלך השליש הראשון של המאה ה-16, ממש עד בוא הספרדים. גובה הפסלים נע בין 30 ס"מ ועד לשישה מטרים, והם פזורים בתוך הנוף הירוק והמיוער בין מערכת שבילים.
הפסלים של תרבות סן אגוסטין הם בין העדויות הראשונות לקיומה של תרבות אנושית באמריקה. תושבים קדמונים אלה העריכו, כנראה, את המתים הרבה יותר מאשר את החיים. עבור מתיהם נבנו בתי אבן, בעוד שהם עצמם חיו בבקתות קש ובוץ. חלק מאבני הקבורה מסודרות כדולמן, דהיינו לוח אבן גדול המכסה את מקום הקבורה בצורה שתגן על המת במסעו שלאחר המוות. התושבים הקדומים לא הותירו אחריהם כתב או עדויות אחרות על אמונותיהם ומסורתם, אך משערים שהפסלים שימשו לצורכי הגנה. חלקם מפחידים במראם, אחרים אוחזים בכלי נשק מסוגים שונים - כנראה לצורך המאבק בכוחות הרוע, העלולים לאיים על המתים. חלק מהדמויות מעלות לראשונה את מושג השאמאן - איש הדת, הרופא ומנהיג השבט, היכול לשנות את צורתו ולנוע בעולמות השונים בדמותם של בעלי חיים.

ארוחת מכרסמים בעיר הבירה

הדרך בחזרה אל פופאיאן עברה בשלום וללא בדיקות מיותרות, ובכביש המהיר קצרה הדרך אל קאלי, כרך גדול בן כשני מיליון תושבים. מרכז העיר נחמד וניתן לטייל בו גם בלילה ללא כל חשש, אבל אותנו עניין רק שדה התעופה שממנו טסנו אל סנטה פה דה בוגוטה (Santa Fe de Bogota), או בקיצור בוגוטה, בירת קולומביה.
בוגוטה, השוכנת בגובה של כ-2,650 מטרים מעל פני הים, זוכה למזג אוויר קריר למרות קרבתה לקו המשווה. רוב המטיילים מתייחסים אל הכרך הגדול, המכיל כיום שישה וחצי מיליון תושבים, כמרכז של חסרי בית, קבצנים, שכונות עוני, סוחרי סמים ופקקי תנועה. אך גם עם מאפיינים אלה מהווה העיר את אחת הדוגמאות הטובות ביותר שיש באמריקה הדרומית לשגשוג ולמודרניות.
הספרדים ייסדו את בוגוטה בשנת 1538 ובנו בה כנסיות קולוניאליות, שכונות צבעוניות וכיכרות מעוצבות. עם השנים גדלה העיר ונוספו בה מרכזים אדריכליים מודרניים, חיי תרבות ססגוניים ומגוונים ומוזיאונים מצוינים. הטיול ברחובות בוגוטה והצפייה בהתרחשויות, בחנויות המפוארות, בדוכנים שלצד הכביש ובשווקים, מרתקים לא פחות מביקור באתריה הרשמיים.
לאחר סיור בשכונת לה קנדלאריה (La Candelaria) בעלת הבתים הצבעוניים והציוריים, עלינו ברכבל לגובה של כ-3,200 מטרים לתצפית מהר מונסראט (Monserrate). מלבד המראה המרהיב של בתי העיר הפרושים על שטח אדיר ברמה שמתחתינו, מצאנו למעלה גם משהו מוכר מהבית, מירושלים: 14 פסלים מרשימים המייצגים את תחנות הוויה דולורוזה (דרך הייסורים) של ישו, וכנסייה ציורית הנראית כמעט מכל מקום בבוגוטה.
בדרך למטה עברנו ליד מסעדה מפוארת. משפחה גדולה ישבה בה, כולם לבושים בחגיגיות. מבעד חלון הראווה יכולנו לראות את המנה החגיגית שהוגשה: קוי (cui) - שרקן בעברית, מין מכרסם גדול המוגש בדרך כלל מטוגן ומשמש מאכל באירועים חגיגיים בפרו, באקוואדור ובקולומביה.

היפה בערי אמריקה

טיסה קצרה אל העיר קרטחנה דה לוס אינדיוס (Cartagena de los Indios), או פשוט קרטחנה, שבצפון קולומביה העבירה אותנו למקום אחר לגמרי. את האוויר הקריר ודלילות החמצן החליף מזג אוויר טרופי לחלוטין, ולראשונה חשנו שקולומביה אכן שוכנת קרוב לקו המשווה. מבחינת השפה, המוסיקה והתרבות ניכרת כאן השפעת האיים הקריביים - ממש מעבר לים.
המפרץ הרחב של קרטחנה היווה נקודה מצוינת לבניית נמל מוגן, שבו ריכזו הספרדים את הסחורות הרבות שעשו את דרכן לספרד. אחד מסוגי ה"סחורה" כלל עבדים ושפחות שנחטפו מחופי מערב אפריקה ונמכרו בשוקי העיר. קרטחנה ספגה תקיפות רבות מידי אויבי ספרד כמו האנגלי סר פרנסיס דרייק, החוקר ושודד הים הנאמן של המלכה אליזבת הראשונה. דרייק, עם 1,300 איש, הצליח להכניע את חומות העיר. אחרי שבזז את אוצרותיה ועזב את המקום, הקימו הספרדים ביצורים אימתניים הנראים גם כיום. ביצורים אלה יכלו להתקפות 10,000 החיילים הצרפתים, שניסו לכבוש את העיר בסוף המאה ה-17, וגם למצור האנגלי של המאה ה-18, אז צרו על העיר 27,000 חיילים במשך 56 יום.
קרטחנה: סופרים ומשוררים היללוה כאחת הערים היפות בתבל. כך גם מתאר אותה הסופר גבריאל גרסייה מרקס, שבילה את רוב חייו בין מקסיקו לבין כפר קטן בשם אראקטקה, לא הרחק מקרטחנה. בתי העיר העתיקה מוקפת החומה צבועים בגוונים חמים של קרם, צהוב ואדום, המשתלבים בהרמוניה בצבע הטבעי של אבני הכורכר, שמהן היא בנויה. המרפסות מגולפות בעץ ובאבן, פסלי רחוב מעניינים מעטרים את הרחובות, השווקים תוססים וצבעוניים, האנשים, כרגיל, חביבים, הבחורות יפהפיות ועם רגלים ארוכות ושחומות במיוחד, ומיצי הפירות עם הקרח המרוסק מרווים ומקנים שלווה בתוך החום הטרופי.
צפון קולומביה הוא אזור מיצי הפירות. פעם חשבנו שכוס מיץ טרופי טבעי על הבוקר הוא דבר טוב, ורק בקולומביה הבנו שיש דרך טובה הרבה יותר להגיש בה את המיץ. חלק מהדוכנים מגישים את הנוזל המרווה בגביע נחושת ענקי וחלק בתוך דליים קטנים, כמו אלה שבהם משחקים הילדים על החוף. גם הוותיקים במטיילים, שכבר מכירים פירות טרופיים מדרום מזרח אסיה ומאפריקה, מופתעים לגלות כאן פירות חדשים. קומבינציות שונות על בסיס מים או חלב, טעם נפלא, מחיר זול והרבה בריאות. וכש"פותחים קצת את הראש" לטעמים חדשים, כמו למשל מיץ אבוקדו מתוק, מגיעים לשיאים מיוחדים של טעם.
בשעות הערב מוארת העיר בתאורה עדינה ורומנטית, בתי הקפה והמסעדות מתמלאים במקומיים ובתיירים, וצלילי מוסיקה מכל הסוגים פושטים בכיכרות ובסמטאות. המוסיקה הקולומביאנית כוללת מקצבים אפריקניים מהקריבים, סלסה קובנית וגם מוסיקת אנדים בהשפעה ספרדית.

החוף שבקצה הג'ונגל

דרומית מערבית לקרטחנה שוכן האי פלאיה בלאנקה (Playa Blanca), אחד מאיי רוסאריו (Islas del Rosario). זוהי קבוצה המונה כ-30 איים המהווים חלק מרצועת ריף אלמוגים ארוכה בים הקריבי ומאופיינים בחופים לבנים, בדקלי קוקוס ובים כחול ועשיר. תושבי פלאיה בלאנקה חיים במספר כפרי דייגים, ובעת ששכבתי על החוף המושלם, מהרהר בשאלה מדוע לעזאזל לא דחיתי את תאריך החזרה שלי, ניגש אליי אחד מהם והציע צדפות טריות. הרכיכות האומללות עדיין חיות כאשר שולפים אותן מתוך הקונכיה, מטפטפים שתי טיפות לימון ובזיק מלח, וזורקים היישר אל תוך הפה.
נסיעה בת ארבע שעות מקרטחנה בכיוון צפון מזרח מובילה אל סנטה מרתה (Santa Marta), המשמשת בסיס יציאה לביקור במספר אתרי טבע מיוחדים. למרות שהעיר עצמה איבדה את אופייה הקולוניאלי נותרה בה אווירה נעימה. "העיר האבודה" (Ciudad Perdida) היא אחד מאותם אתרים מיוחדים, אך מאז נחטפו בספטמבר 2003 ארבעה ישראלים שהיו בדרכם אליה, איבד הטרק המפורסם מהפופולאריות שלו. העיר האבודה התגלתה רק בשנת 1975 לאחר שכוסתה בידי הג'ונגל, ושימשה בסיס לתרבות טיירונה, שהתקיימה לפני כ-2,500 שנה. האטרקציה העיקרית באזור היא הפארק הלאומי טיירונה (Tayrona Nationa Park), הממוקם כשעה נסיעה מזרחית לסנטה מרתה.
הדרך אל מרכז הפארק כרוכה בשילוב של נסיעה בתוך יער ירוק והליכה של ארבעה ק"מ (ברגל או על גב סוס) בשביל יער בין שלל בעלי חיים. התוכנית המקורית הייתה להגיע לפארק לשלושה-ארבעה ימים, אך גם לאחר שבוע נדרשנו למאמצים נפשיים גדולים ביותר כדי לעזוב את המקום הנפלא הזה. מתוך אפשרויות הלינה במקום בוחרים בדרך כלל התרמילאים בערסל התלוי בין עצי הקוקוס, אך בזוכרנו את הסטטיסטיקה המדברת על מספר האנשים המתים מדי שנה מנפילת אגוז קוקוס על הראש, החלטנו "להתפנק" ולישון בבקתת במבוק בין החוף ליער. טעם עוגות הבננה שאכלנו מדי בוקר במאפייה הקטנה הפועלת על החוף עדיין זכור לנו כאחד הדברים הטעימים שאכלנו בחיינו.
החוף הקריבי הוא המקום האידיאלי לסיים בו כל טיול באמריקה הדרומית. דלי אחרון של מיץ פירות טבעי וקר וחוזרים הביתה עם שבועה, שאין זה הביקור האחרון בקולומביה.

* פורסם במסע עולמי

טיולים הקשורים למאמר