לראות את נאפולי ולחיות

מי ביתן של הסירנות

ההיסטוריה של נאפולי וסביבתה שזורות בקסמים מרגע לידתן ועד עצם היום הזה. גיא נוימן מספר על הקסם של ג'נארו הקדוש, שמגן על נאפולי מזעמו של הווזוב הסמוך ומפורענויות אחרות וגם על קסם הנוף הנפלא של קאפרי ואנקאפרי, על טעמם הקסום של הלימונצ'לו והגלידה וגם על פומפיי הקסומה, שבה העבר קם לתחייה לנגד עיניו של המבקר

רחבת הקתדרלה של נאפולי המתה אדם. המונים בעלי סבר פנים חמור, לבושים במיטב בגדיהם, ניסו להידחק אל תוך חלל הכנסייה. אלה שזכו להיכנס ניסו למצוא נקודת תצפית נוחה לכוון המזבח. מלמולים ולחישות עברו בקהל ולפתע פסקו. האורגן השמיע את קולו ומחדר צדדי הופיע הבישוף בלבוש חג.

הכירו את נאפולי בטיול לסיציליה עם אקו טיולי שטח >>>

בּיצת הפלאים של המשורר הרומאי

הבישוף התקדם לעבר המיקרופון, הרים בשתי ידיו ארגז כסף מעוטר ששכן מתחת למזבח, פתח אותו בידיים רועדות והוציא מתוכו בחרדת קודש שני בקבוקונים קטנים ואטומים, שהכילו את מה שנראה כגבישים כהים. הוא הרים את שני הבקבוקונים וכאשר נדמו צלילי האורגן, החל להפוך אותם באיטיות. במשך דקות ארוכות לא אירע דבר, ואז כאילו חדרה רוח חיים אל תוך הבקבוקים. החומר הכהה החל לשנות את צבעו לאדום, והגבישים החלו להיראות כנוזל סמיך.
הקהל, שעדיין עצר את נשימתו, החל להתלחש בהתרגשות, וכאשר עברה השמועה אל ההמונים שהמתינו בחוץ התחלפו הלחישות בשאגות שמחה ובמחיאות כפיים. הבישוף הרים את שני הבקבוקים והראה לקהל שהמוצק הפך לנוזל. הוא קירב את פיו אל המיקרופון ואמר בהתרגשות: "Il miracolo e' fatto, הנס נעשה" .
שורשיו של הנס הזה מגיעים עד לתחילת המאה הרביעית לספירה, עת היתה הנצרות דת אסורה ונרדפת. באותה תקופה חי בנאפולי איש בשם ג'נארו, והמסורת מספרת שבשנת 305 לספירה הוא נתפס, והואשם על ידי הנציב הרומאי בהשתייכות לדת האסורה. מדורת שריפה הוכנה, וג'נארו הושלך אל האש, אך למרבה ההפתעה לא פגעו בו הלהבות לרעה. הנציב הרומאי ציווה להוציאו מהמדורה ולהשליכו לאמפיתיאטרון, שם ציפו לו אריות רעבים, אך לאחר שגם אלה לא התאוו לפגוע בקדוש, ערפו את ראשו וקברו את גופתו בפוצואולי (Pozzuoli) שבקרבת נאפולי. מאמיניו אספו מעט מדמו בשני בקבוקים קטנים, ואלו מצאו את דרכם אל הקתדרלה של נאפולי.
מאז מתכנסים תושבי העיר נאפולי פעמיים בשנה, בשבת הראשונה של חודש מאי וביום מותו של הקדוש (19 בספטמבר), כדי לחזות בנס המתבצע לנגד עיניהם הנדהמות, בו הופך דמו הקרוש של הקדוש ג'נאריוס (ג'נארו באיטלקית), לנוזל. להצלחת הנס יש קשר לגורל העיר - אם לא יצלח הנס, צפוי אסון גדול - וזקני נאפולי מספרים על שנת 1944, אז הציל סנטו ג'נארו את תושבי העיר מהתפרצות הר הגעש ווזוב.
ניסים, אגדות ומיתוסים שזורים בסיפורה של נאפולי החל מלידתה. המיתולוגיה היוונית מספרת על שלוש בתולות ים, ליגאה, לאוקוסיה, ופרת'נופה, שהתחרו באורפיאוס, זמר האלים, בזמרה, הפסידו בתחרות, והפכו לסלעים. העיר הראשונה הוקמה באזור בידי מתיישבים יוונים מהאי רודוס, ונשאה את שמה של פרת'נופה, שהפכה לסלע בסביבות העיר. העיר החדשה (ניאה פוליס), שהוקמה לצידה של העיר פרת'נופה, היא נאפולי של ימינו. בעיני רבים נקשר שמה של העיר בפשע ובשחיתות בגלל הקאמורה, המאפיה המקומית, אך למרות המוניטין השלילי שלה נאפולי היא אחת הערים הנפלאות באיטליה ובה כנסיות מרשימות, סמטאות צרות וציוריות, המוזיאון הארכיאולוגי המכיל את אוצרות פומפיי והרקולאנום, וגם מבצרי חוף שבנו בה כובשים שהבינו את חשיבותה האסטרטגית. העתיק מבין מבצרים אלה הוא מבצר הביצה (Castel dell'ovo), שנבנה על ידי הנורמנים בשנת 1115. השם המוזר הודבק לו בשל אגדה המספרת, שבמקום זה קבר המשורר הרומאי וירגיליוס ביצת פלאים, ואם זו תישבר יחול אסון על ראשה של העיר.

כיום מתגוררים בנאפולי כשני מיליון איש, צאצאיהם של יוונים, רומאים, נורמנים, צרפתים, אוסטרים וספרדים. ערב רב של עמים וכובשים עבר בעיר והותיר בה היסטוריה מגוונת וסבך מרתק של שלל סגנונות בנייה. בתחילת המאה ה -. 17 תכננו הספרדים במרכז העיר את הכיכר הגדולה פיאצה דל פלבשיטו (Piazza del Plebescito), ובה הארמון המלכותי המרכזי (Palazzo Reale). מאוחר יותר הוסיפו הספרדים לכיכר כנסייה ניאו רנסנסית עגולה ויפה בשם סן פרנצ'סקו די פאולה (San Francesco di Paola), ובמאה ה-19, לאחר איחוד איטליה, נבנתה במרחק קצר משם הגלריה של אומברטו הראשון (Galeria Umberto I), מהיפות באירופה, המשלבת חומרים מודרניים של זכוכית וברזל עם שיש ועיטורי פסיפס, המסמלים את העבר. הגלריה, ואיתה תיאטרון סן קרלו (Teatro San Carlo), בית האופרה הגדול של איטליה, שנבנה עבור צ'רלס מבורבון, עוררו קנאה גדולה בחצרות המלכים של אירופה.
ליבה ההיסטורי של העיר נמצא במזרח, בסמטאות הסמוכות לקתדרלה. אזור ציורי זה נקרא ספקה נאפולי (Spaccanapoli), שמשמעו נאפולי החצויה. הסמטאות הצרות נמתחות כאן על תוואי הדקומנוס הרומאי, ועשרות בעלי חנויות מוכרים פסטות, גבינות, וחפצי קודש לעולי הרגל המגיעים לצפות בנס של סנטו ג'נארו. אחד המוצרים הייחודיים הנמכרים בחנויות הוא היין המפורסם ששמו "דמעות ישו" (Lacrima del Jesu), המיוצר במפרץ המשתרע ממזרח לנאפולי, בו החלה ראשית ההתיישבות באזור. מספרים שפעם התארח הסופר והמשורר היינריך היינה אצל הברון רוטשילד ושניהם ישבו ושתו ביחד את היין. "אתה יודע למה קוראים כך ליין הנפלא הזה?" הסביר הברון למשורר -. "כי כשישו הנוצרי רואה שני יהודים עלובים כמונו שותים יין כל כך טוב בא לו לבכות...".
מפרץ נאפולי ממוקם בין שלוחת פוצואולי (Pozzuoli) שבצפון, לבין שלוחת סורנטו (Sorrento) שבדרום. שתי בליטות יבשה אלו תוחמות את המפרץ העמוק.
ה"קוסטיירה אמאלפיטאנה" (Costiera Amalfitana), דרך החוף המובילה משלוחת סורנטו (Sorrento) המצוקית אל אמלפי (Amalfi), נמתחת לאורך 68 קילומטרים וחולפת על פני צוקי אבן הנופלים לים כחול, טראסות עם כרמים, עיירות וכפרים ציוריים. זוהי היא אחת הדרכים היפות באירופה שתחילתה בעיירה סורנטו, השוכנת על צוק תלול בגובה 50 מטרים מעל לים. הרומאים היו הראשונים ליישב את סורנטום העתיקה. על פי המסורת התגוררו בצוקים שלרגלי העיירה הסירנות,
נשים בעלות קול ערב, שלעיתים מתוארות כציפורים נפלאות בעלות ראש אישה. המיתולוגיה מספרת שאיש אינו יכול לעמוד בפני שירתן הנפלאה, וכי בעזרת כוח מפתה זה, הן מושכות ספנים אל הצוקים החדים, וגורמות לספינותיהם להתרסק. אודיסאוס, אחד מגיבורי מלחמת טרויה, עבר במקום, ומצא דרך מקורית להתגבר על הבעיה: הוא ציווה על אנשי צוותו לאטום את אוזניהם בשעווה, ואת עצמו קשר לתורן הספינה.
בהמשך הדרך המתפתלת שוכנת אמלפי, עיירה ציורית בת כ- 6,000 איש. קשה להאמין שנקודה קטנה זו הייתה במאה התשיעית עיר מדינה בעלת עוצמה צבאית אדירה שכבשה שטחים, הקימה מושבות באגן הים התיכון, ואשר השפעתה הגיעה עד לירושלים. בכניסה לעיירה ניצב פסלו של ממציא המצפן פלביו ג'ויה (Flavio Gioia), שחי בעיר במאה ה -. 11. כאן גם נקבעו חוקי הספנות הראשונים, "טאבולה דה אמאלפה", התקפים עד היום. עותק של חוקים אלו שמור בבית העירייה שבמרכז העיירה. את הבאים בשער העיר מקדם ציור קרמיקה גדול, המתאר את נתיבי הים שבהם שטו ספני אמלפי עד למקומות מרוחקים כמו ירושלים וים המלח.

זעמו הקטלני של הווזוב

23 קילומטרים ממזרח לנאפולי יושב לו בשלווה הר געש. לועו של הווזוב (Vesuvio), בגובה 1,277 מטרים, נראה כמכתש קטן ותמים, אך מתחת לחזות השלווה מסתתר אחד מהרי הגעש המסוכנים ביותר בעולם. בממוצע מתפרץ ההר אחת ל- 50 שנה אך ההתפרצות המפורסמת ביותר אירעה בשעת צהריים ב-24 באוגוסט בשנת 79 לספירה, עת החלו 25,000 התושבים שבעיר פומפיי (Pompei), השוכנת במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מן ההר, לשמוע קולות נפץ מחרידים.
בפומפיי התגוררו סנאטורים לשעבר ופורשי הצבא הרומי, אנשים אמידים, שבנו לעצמם וילות מרווחות באחת הערים הנעימות ביותר של האימפריה. הם נבהלו מריחות הגזים הלוהטים שפרצו מן הלוע ומשברי הסלעים שהידרדרו במורד ההר, אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת הפיצוץ האדיר שנשמע בעת שההר פלט אל השמיים כמויות אדירות של אפר וחומרים וולקניים. החומרים שנפלטו מן ההר במצב של רתיחה התגבשו במגע עם אוויר והפכו לאבני טוף זעירות, שירדו על העיר כמו גשם של אבנים קטנטנות. אנשים קשרו כריות לראשם, אספו את דברי הערך שיכלו לשאת בידיהם, והחלו לרוץ לכוון הנמל, לשם הגיע הצי הרומאי כדי לאסוף את הפליטים.
השלב הקטלני והדרמטי ביותר בהתפרצות הגיע בשעה אחת אחר חצות. זרם של בוץ פירוקלאסטי, המכיל כמויות גדולות של אפר, שברי סלעים, לבה נוזלית ומים, פרץ בלחץ אדיר מן הלוע. גל ענק נוצר בראש ההר והחל לזרום לכיוון העיר במהירות של כ- 150 מטרים לשנייה (לא, זו לא טעות!).
בתוך פחות משתי דקות נעלמה העיר המפוארת תחת שכבה בת ארבעה עד שמונה מטרים של בוץ רותח וכך הפכה פומפיי מעיר שוקקת חיים לבית הקברות הגדול ביותר של האימפריה. החפירות הארכיאולוגיות, שהחלו באופן רשמי כבר ב- 1850, נמשכות ללא הפסק גם בימינו. הביקור בפומפיי נחשב לאחת החוויות המרתקות ביותר באגן הים התיכון. חלקים גדולים מהעיר הנרחבת הולכים כיום, ונחשפים, ומאפשרים הצצה אל חיי ההדר המרתקים, שהופסקו בן לילה. בטיפוס שאינו קשה במיוחד ניתן גם להגיע אל לוע הווזוב המאיים. מהפסגה נראים באופק בתי העיר נאפולי, מיתמרים אל השמים. צלעות ההר מתמזגות בכרמים בצבעי שחור וירוק, גגות הרעפים האדומים בולטים על רקע הבתים הלבנים וגינות הפרחים, וברקע מכחיל הים הטירני על מפרציו וצוקיו. בתוך השלווה המושלמת הזו כמעט שאפשר להבין מדוע החליטו אנשים לקבוע את ביתם כה קרוב לפסגת הר הגעש.

המערה שבאי העזים

שלושה איים שוכנים במפרץ נאפולי, והמפורסם מכולם הוא ללא ספק ביותר קפרי (Capri). במהלך ההיסטוריה התאהבו באי כל אלה שכף רגלם דרכה בו. הקיסר אוגוסטוס בנה בו וילה ובנו טיבריוס הגדיל לעשות, ולאחר נבואה שניבאה את מותו הצפוי ברומא, עזב לחלוטין את העיר ועבר לחיות ב- 12 וילות שבנה על האי. הגדולה והמפוארת מביניהן היא וילה יוביס (Villa Jovis), שניצבת עד היום בראש הר טיבריוס, אחת משתי פסגות האי. טיבריוס החשדן פיתח לו מנהג מגונה להשליך את אויביו ממרפסת הווילה אל הצוקים המחודדים שמתחתיה, ובמשך 11 השנים בהן חי באי נוהלו כל ענייני האימפריה הרומית מכאן באמצעות שליחים שנשאו מכתבים ומשואות שהעבירו ומסרים כל הדרך לרומא.
מלבד אנשי שלומו של הקיסר התגוררה באי קבוצה קטנה של דייגים ורועי צאן, ומשמעות שמו של האי קפרי הוא עזים - כנראה על שם העזים הרבות שרעו בו בעבר. כיום עזים כבר אין כאן, אבל תיירים יש -. והרבה. רובם מגיעים לקפרי כדי לחזות במערה הכחולה (Grotta Azzura), שהיא אחד מאתרי הטבע המפורסמים שבאיטליה, והאטרקציה העיקרית באי. לכאורה קיים במקום בלגאן אחד גדול: עשרות סירות קטנות אוספות תיירים מהיבשה ומן הים, ומכניסות אותם לסיבוב בן שתי דקות במערה, אך בינות לצעקות מסתמנים סדר ושיתוף פעולה בין הדייגים שעשו הסבה מקצועית מדיג דגים לדיג תיירים. המערה הכחולה היא אחת ממאות מערות קארסטיות, המאפיינות את הרי הגיר של האזור. ייחודה הוא במיקומה ממש על קו המים של האי. כאשר נישאת הרוח, והגלים מתרוממים, נמנעת הכניסה דרך הפתח הצר של המערה, אך ברוב ימות השנה, מאפשרים מי המפרץ, השקטים בדרך כלל, כניסה באמצעות הסירות הקטנות. אורכה של המערה הוא 50 מטר, רוחבה 30 מטר, וגובהה מפני המים ועד לתקרה, 15 מטר. בימי שמש מוארת המערה בצורה טבעית בצבעי טורקיז כחול, המציפים את הקירות התלולים ואת זיזי הסלע. קרני השמש הנשברות במים הן היוצרות את האפקט האופטי. המים במערה הם כה צלולים עד שנדמה לעיתים, שניתן רק לשלוח יד, ולגעת בחלוקי האבן, המונחים בעומק של 16 מטר בעומק הים.
למרות שהמערה היא האתר המפורסם ביותר, יסכימו רבים כי העלייה ברכבל האיטי אל פסגת מונטה סולארו (Monte Solaro), שגובהה 589 מטרים, כאשר הרגלים תלויות מעל העצים הירוקים, היא החוויה החזקה ביותר באי.
את הכפרים שעל האי מחברים אוטובוסים קטנים, הנוסעים בדרכים הצרות ומתפתלות כאילו הייתה זו האוטוסטרדה בין רומא למילאנו. אנאקפרי (Anacapri), הגבוהה שבכפרי האי, ממוקמת בשיפוליו של מונטה סולארו.
בשנת 1884 פרצה בדרום איטליה מגיפת כולרה קשה, ולעזרה נחלצה קבוצה גדולה של רופאים אירופאים. ביניהם היה גם הרופא השוודי אקסל מונתה, שהחליט להתיישב במקום וקבע את ביתו ב"וילה סן מיקלה" (Villa San Michele) שבאנאקפרי, על חורבות מקדש רומי. הספר "מגילת סן מיקלה" מ- 1929 מספר את סיפורם של הרופא המפורסם ושל האי. קפרי ואנאקפרי הם כפרים ציוריים עמוסים בחנויות מזכרות לתיירים, מסעדות דגים, וגלידריות.

בשעות אחר הצהרים נפתחה דלת צדדית בדואומו של נפולי, והבישוף יצא בבגדיו הרגילים. דמו של ג'נארו הקדוש שב והפך למוצק עד לתאריך הנס הבא,ף וכעת אחז הבישוף בידו בקבוק ללא תווית, ובו נוזל צהבהב. בצעד איטי פנה לביתו שבנפולי העתיקה, ישב על המרפסת, ומזג את הנוזל אל כוס זכוכית דהויה משימוש. עיניו נעצמו. כעת, כאשר המתח נעלם, הוא אפשר לעצמו להירגע. הנוזל הצהוב נגע בשפתיו, והוא הצטמרר מהמתיקות שפשטה באבריו. לימונצ'לו תוצרת בית - המשקה "הלאומי" של מפרץ נפולי. הבישוף שלח את מבטו אל גגות העיר, אל המבצרים הנישאים, אל נופי הים הכחול, ואל פסגת הווזוב, שנראתה בקושי בינות לעננים. "נס אמיתי", הוא מלמל לעצמו, ונרדם לאור קרני השמש האחרונות תוך ידיעה ואמונה אמיתית, שאלוהים בירך אותו בזכות לחיות במקום הנפלא בעולם.

טיפ עולמי של איל

בדרך החוף לאמלפי כדאי לבקר בעיירה ראוולו (Ravello), שמלבד המראות עוצרי הנשימה שוכנת בה וילה רופולו (Villa Rufolo) מעל פיאצה וסקוואדו (Piazza Vescovado). הווילה נבנתה במאה ה-13 על ידי משפחת רופולי, והיתה בית לאפיפיורים אחדים. במאה ה-18 ישב והלחין בווילה המוסיקאי הגרמני ריכרד וגנר. בווילה שדרות מוצלות, חצר בסגנון מוּרי עם קשתות אופייניות, גנים מטופחים ונוף נפלא הנשקף מהמרפסת אל הפסגות התלולות והמפרצים הכחולים שלמטה.

עמוק אל דרום המגף

לאלה היכולים להרשות לעצמם מספר ימים נוספים בדרום איטליה, ורוצים לחוות נופים הרריים, דרכי נוף יפות, חופים מפורצים ושפע של כפרים מעניינים ולא תיירותיים, מומלץ לרדת דרומה מנאפולי לכוון חבל קאלאבריה (Calabria), ושם לבקר במרתיאה (Maratea), טרופיאה (Tropea), וריוולו (Rivello). לאזור מגיעים בכביש המהיר A3 או ברכבת.
הכפר מרתיאה (כ- 180 קילומטרים מדרום לנאפולי) יושב על שלוחה הררית ונהנה מנופים מרהיבים. למעלה מתנשא הר ביאג'יו (Monte Biagio) ועליו פסל ישו המושיע בסגנון ריו דה ז'נירו, ולמטה משתרע מפרץ ציורי ובו מסעדת הדגים, בית הקפה והפיצרייה.
הכפר הציורי ריוולו יושב 23 קילומטרים צפונה למרתיאה, וממוקם בצורה דרמטית בין שלוחות הרים מחודדות.
טרופאה (כ- 300 קילומטרים מדרום לנאפולי), השוכנת על צוק מחורר (מחורר), נחשבת לאחת הערים הציוריות של דרום איטליה ובה רחובות עתיקים השומרים על צביון ימי הביניים, חוף חולי נעים וכנסיית מרים הקדושה של האי (Santa Maria del'Isola), הבנויה על צוק גבוה מעל קו המים.

• פורסם ב"מסע עולמי" גיליון 27, מרץ 2004