אגם נאיוואשה, הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מניירובי, בירת קניה, הוא מוקד לפעילות אקולוגית עשירה ביותר, אשר מאפשר למבקר בסביבותיו להלך באופן חופשי ברגל וליהנות ממגע בלתי אמצעי עם שפע הנופים, בעלי החיים והציפורים באזור. לא פלא הוא שהבריטים הפכו את האגם לאזור קייט ונופש מרכזי בתקופת שלטונם במזרח אפריקה.
בשנים האחרונות קניה זוכה לעלייה משמעותית בכמות התיירים המגיעים אליה, היא מצליחה לעניין מגוון גדול של קהלים וזאת בזכות העובדה שניתן לטייל בה במגוון של טיולים החל מטיולי משפחות, טיולי ספארי, ציולי צילום וטיולי טרקים אקסטרים.
תתפנקו עם טיול בקניה ללא ילדים עם אקו טיולי שטח >>>
חוויה בלתי נשכחת לילדים - טיול משפחות בקניה עם אקו טיולי שטח >>>
הכינו את המצלמות לטיול מלא נופים וטבע - טיול צילום בקניה עם אקו טיולי שטח >>>
ספארי רגלי באי הסהרון
בכל פעם שאני שב אל אגם נאיוואשה, איני יכול שלא להתפעל מחדש מיופיו וייחודו של האזור ומשפע הפעילויות שהאזור מציע, וכל זאת במרחק של 100 ק"מ בלבד מניירובי, עיר הבירה המודרנית והסואנת של קניה. שותפי הקבוע לחוויה זו הוא ידידי מוזס, קנייתי בן שבט הסמבורו, אשר מתגורר עם משפחתו על "אי הסהרון" (crescent island). מיד עם הגיענו אל האי, לאחר שייט קצר מן הלודג' הסמוך, טורח מוזס להזכיר לי כי למעשה לא מדובר באי של ממש, אלא ברצועת יבשה אשר נשלחת מן החוף ואשר יוצרת חצי אי, אשר בטעות מכונה "אי הסהרון", בשל צורתו. רוב שטחו של ה"אי" הוא רכושו הפרטי של אחד מעשירי האזור, עובדה שלא מונעת את קיומם של בעלי חיים רבים אשר חיים במקום דרך קבע.
אחד הדברים האהובים על מוזס ועלי הוא להוביל את קבוצת המטיילים הישראלים שהגיעו איתי, ולראות כיצד הם מתפעלים מהחופשיות בה הם מתהלכים בין משפחות הג'ירפות, הזברות וצבאי הגראנט. אכן, אין לך מראה יפה וטבעי יותר מלראות חבורת ילדים ובני נוער צועדים בנחת ובשלווה על העשב הירקרק בנסיונותיהם להתקרב אל גור ג'ירפה צעיר או להצטלם בסמוך לעדר זברות שלוות.
נאיוואשה - מפלס עולה ויורד
אגם נאיוואשה הוא אגם מים מתוקים, ששטחו עולה במקצת על 130 קמ"ר. שמו של האגם בא לו משיבוש שעשו הבריטים למילה e-naiposha, שפירושה בשפת המסאים "המפלס עולה ויורד, הלוך ושוב". ואכן, בשל העובדה שמדובר באגם סגור הנתון לחסדי הרוחות, נוצרות תנודות רבות ותכופות בגובה המים באגם, בדומה לתופעה המוכרת לנו באגם הכנרת. ואולם, בשונה מהכנרת, השינויים (השנתיים) בגובה מפלס מי האגם עשויים להגיע לעיתים ל- 5 עד 10 מטרים. לאגם נייבאשה אין מוצא אשר מנקז את גוף המים הגדול הזה, עובדה שמעלה את השאלה כיצד שומר האגם על איכות המים הגבוהה. סוגיה זו זכתה להתייחסות במספר מחקרים אשר העלו את ההשערה כי הניקוז נעשה כלפי תת הקרקע בקרקעית האגם, ולא במוצא נחל עילי כפי שהדבר קורה ברוב אגמי המים המתוקים האחרים.
השינויים התכופים במפלס המים הם אשר אחראים לסוגי הצומח השונים אותם ניתן לזהות באזור האגם ובשוליו: צמחיית חוף, גומא הפפירוס, כרוב המים וצמחי מים אחרים. את האגם כולו מקיפה רצועת ירק הכולת בעיקר את עצי שיטת הקדחת (acacia xanthophloea). עצים אלו, אשר ניתן לזהותם בנקל בזכות הגזע הצהוב, מצויים בשפע באזור האגמים נאיוואשה ונאקורו. למעשה השם "שיטת הקדחת" ניתן להם כנראה ע"י המתיישבים האירופים הראשונים שסברו (בטעות, כמובן) כי מי שישן בצילם שלעצים אלו, הנוצר בשל צורת המטריה האופיינית להם, עלול להתעורר כשהוא קודח וסובל מחום גוף גבוה. רק כעבור מספר שנים הובהר כי האנשים שחלו לקו למעשה במלריה שמקורה באגמי המים, ללא שום קשר לעצי השיטים הצהובים. ההסבר התקבל, אך השם "שיטת הקדחת" נשאר.
ראוי לציין כי שיטת הקדחת היא רק מין אחד מתוך 42 מיני עצי השיטה המצויים בקניה, כאשר בעולם כולו מוכרים כיום מעל 1,000 (!) מיני שיטים. המרכיב המאפיין את כל עצי השיטה, הקוץ, הוא זה אשר גם העניק להם את שמם הלועזי, acacia: המילה cacia ביוונית משמעה "קוץ".
האגם מהווה חוליה בשרשרת האגמים המצויים לאורכו של השבר הסורי-אפריקני, אותו בקע גיאולוגי מפורסם, אשר נפרש מאזור טורקיה, חוצה את ארץ ישראל, יורד אל רמות חבש, יוצר את סדרת האגמים של דרום אתיופיה, קניה וטנזניה ומסתיים לו אי שם במוזמביק. יותר מ- 11,000 ק"מ אורכו, ואתרי טבע נפלאים בתוכו. בעוד שים המלח באזורנו ידוע כמקום הנמוך ביותר בעמק השבר (וכמובן גם בעולם כולו), הרי שאגם נייבאשה זוכה לתואר של האגם הגבוה ביותר בתוך השבר: 1,890 מ' מעל פני הים.
הר לונגונוט, הר געש כבוי המתנשא לגובה של 2,776 מ' בחלקו הדרומי של אגם ניבאשה, מהווה תפאורה הולמת לנופי הסביבה, וכן עדות מוחשית בשטח לפעילות הוולקנית של היווצרות השבר: במהלך הסיור הרגלי על "אי הסהרון", ניתן למצוא על פני הקרקע שפע של אבנים וולקניות חלקות, דמויות זכוכית שחורה (מסוג obsidian), אשר נפלטו בעבר מן ההר. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזור, גילו המומחים שרידים של ראשי חיצים וכלי חיתוך שונים שהוכנו מאבנים יפות וחזקות אלו.
להר לונגונוט ניתן לטפס במסלול הליכה פשוט יחסית, ולהנות ממראה המכתש העגול שבראשו. פירוש שמו המקורי של ההר- o-loo-ngonot בשפת המסאים, מאאה - הוא "בעל העמקים", על שום ערוצי הואדיות הרבים החורצים את מורדותיו, ואשר מהווים אתגר למטפסי צוקים.
הכרה מדעית בינלאומית
פירוש נוסף למילה המסאית e-naiposha הוא "האגם", בה"א הידיעה, דבר המצביע על חשיבותו וחיוניותו של אגם זה לחיי האדם, בעלי החיים והצומח שנשענים על מקרה מים חשוב זה.
ואכן, שפע מגוון המינים וחיוניותו של אגם נייבאשה כבית גידול אקולוגי דומיננטי במרחב בו הוא נמצא, העניקו לו בשנת 1995 הכרה מדעית חשובה, כאשר הוחלט לכלול אותו ברשימת מקווי המים (wetlands) של אמנת רמסאר (Ramsar): אמנה זו קרויה על שם העיר באיראן שבה נחתמה האמנה בראשית שנות ה- 70 של המאה העשרים (עוד בטרם פרצה ההפיכה איסלאמית). ייחודו של אגם נאיוואשה, אשר הקנה לו את הכבוד להיכלל ברשימת האגמים המיועדים לשימור של אמנת רמסאר, הוא בעצם היותו מקור החיים לשפע מינים של בעלי חיים וצומח בכלל, ובפרט בשל היותו מוקד משיכה ליותר מ- 350 מינים שונים של ציפורים, ביניהן טבלנים, שקנאים, פלמינגו, קורמורנים, אנפות, חסידות, מגלנים, חופמים, כפנים, אגמיות, שחפים, יאוריות ("אווזים מצריים") ועוד רבים אחרים. למעשה אגם נייבאשה הוא המקום בו ניתן למצוא את מגוון עופות המים העשיר ביותר בקניה.
אך נדמה שהאטרקציה האמיתית בעת סיור על גדות האגם וחופי אי הסהרון היא להתבונן כיצד העיטם הקולני (haliaeetus vocifer) ממתין בסבלנות עד שהוא מאתר לעצמו טרף, או אז הוא משמיע צליל מיוחד (אשר זכה בפי המקומיים לכינוי "קולה של אפריקה"), צולל אל עבר הקורבן שעל המים ושב במעוף מעגלי אל צמרות העצים. אכן, שיעור מעניין לחובבי הטיסה ואתגר לצלמים מהירי תגובה.
"חסרונו" הגדול של אזור אגם ניבאשה הוא היעדר הטורפים, דבר אשר מהווה דווקא יתרון עבור המטיילים, אשר יכולים לסייר בנחת באופן רגלי על גדות האגם וברחבי אי הסהרון. בין היונקים הבולטים ניתן למצוא כאן ג'ירפות, זברות, אנטילופות מים ("קובוס"), אנטילופה גמדית ("דיק -דיק"), צבאי תומסון ואפילו משפחה קטנה של צבאי גראנט לבקנים (!). ואולם, למרות האוירה הפסטוראלית השוררת באזור, על המטייל להיזהר מלהקות ההיפופוטמים הענקיות (הכוללות כמה מאות פרטים) אשר נמצאות באגם ובקרבת החוף. במידה ומטרידים את משפחות ההיפופוטמים יתר על המידה, הם מסוגלים לתקוף ולהסתער במהירות מפתיעה שיכולה להגיע עד 50 קמ"ש.
בשעת סיור רגלי על אי הסהרון ניתן לראות לעיתים גם נחשי פיתון, ואם מתאזרים בסבלנות עד לשעות הערב המאוחרות אפשר להיתקל בבעל חיים ייחודי שקשה לאתרו בדרך כלל - השנבוב (orycteropus afer), המכונה גם "חזיר אדמה" (שזהו תרגום שמו בשפת האפריקאנס) או "חזיר הנמלים". השנבוב הינו הנציג היחידי בסידרת השנבוביים (המשתייכת לפרסתניים), ותחום תפוצתו באפריקה הוא נרחב ולמעשה חופף לאזורים בהם חיים הטרמיטים, המהווים את מקור תזונתו הבלעדי כמעט. זהו יונק בעל חזות משונה וחסרת פרופורציות: ראשו מוארך וגלילי, זנבו המסיבי המשמש לו כבסיס ליציבה מהווה כמחצית מאורך גופו הכללי, עיניו קטנות מאוד ואוזניו ארוכות מאוד. השנבוב מבלה את רוב שעות היום במחילות תת קרקעיות שאורכן מגיע לעיתים קרובות ל- 2 עד 3 מ' והן כוללות בקצה "חדר" מיוחד וגדול, המאפשר לשנבוב להסתובב ולחזור אחורה).
את המחילות הללו, המשמשות כמקום מחסה לשעות היום, כורה השנבוב במהירות רבה בכוחות עצמו, ורק עם רדת החשיכה הוא יוצא לחפש אחר מזונו האהוב - טרמיטים: דבר מרתק הוא לצפות בבעל חיים משונה זה, הנוהג לחפור בכח באמצעות פרסותיו ובכפותיו החזקות בתוך טרמיטאריום (קן טרמיטים) ושולח פנימה לשון דביקה באורך של כ- 30 ס"מ (כחמישית מאורך כל גופו !) בכדי ללקט לעצמו ארוחת טרמיטים דשנה. למרות הקושי לאתר את בעל החיים המיוחד הזה במהלך היום, הרי שאת המחילות התת-קרקעיות בהן מסתתר השנבוב ניתן לזהות בנקל במהלך הסיור באי הסהרון.
הגעתם של המזונגו (אדם לבן)
ייחודו הטבעי של האגם והעושר האקולוגי שסביבו, משכו גם את בני האדם למקום זה. בעבר היו אלה שבטי המסאים שנהגו לרעות את עדרי הבקר שלהם באזור זה, עד הגעת האדם הלבן בשלהי המאה ה- 18, עובדה אשר דחקה את רגלי המסאים לכיוון דרום-מערב וצמצמה מאוד את שטחי המחיה שלהם.
מי שנחשב להיות האדם (הלבן) הראשון ש"גילה" את אגם נייבאשה הוא חוקר הטבע הגרמני גוסטב פישר, אשר בחודש מאי 1883 נתקל כאן בבני המסאים שאילצו אותו לחזור על עקבותיו. לציון האירוע, מצביעים המסאים על "מגדל פישר", עמוד סלע וולקני ("פלאג") הנמצא בשמורת "הלס גייט" ממערב לאגם נייבאשה, ואשר מסמל בעיניהם את הצלחתם למנוע מגוסטב פישר לחצות את אדמותיהם בכיוון אגם ויקטוריה. למעשה, ה"מגדל" הוולקני הזה קשור באגדה מסאית מקומית, אשר נשענת על הסיפור המקראי של אשת לוט בים המלח: מסופר על בתו של ראש השבט אשר עזבה את הבית על מנת להינשא לאהובה. בניגוד למסורת, בעוזבה את ביתה היא הפנתה ראשה לאחור ולכן הפכה לעמוד סלע גדול, הלא הוא "מגדל פישר". לימים, ירשם פישר כראשון שחקר באופן מדעי את עמודי האדים הרותחים הבוקעים כאן מן האדמה, ואשר עתידים להיות הבסיס לאתר הראשון באפריקה שהחל להפיק באופן מסחרי אנרגיה גיאו-טרמית מן הטבע.
מספר חודשים לאחר נסיונו של פישר לחצות את אזור נייבאשה, הגיע לאזור הגיאוגרף הסקוטי הצעיר ג'וזף תומסון. תומסון הצליח להמשיך מכאן צפונה אל עבר האגמים אלמנטייטה ונקורו ומשם לאגם ויקטוריה, לא לפני שטיפס אל פיסגת הר לונגונוט. בספרו "דרך ארץ המסאים" הוא מתאר כיצד הוא נהנה מן הטיפוס לראש ההר ובמיוחד מן הישיבה על שפת המכתש הוולקני, כשרגליו משתלשלות מטה. משהגיע בתום הטיפוס אל ראש ההר, נגלה לפניו אגם נייבאשה במלוא הדרו. את המראה הזה הוא תיאר בספרו כ"מרחב שופע במסה גדולה של ברווזים, שקנאים מגלנים ושאר מינים של עופות מים".
לאחר פישר ותומסון, הגיע תורו של חוקר הטבע הבריטי פרדריק ג'קסון, אשר ביקש להזים את השמועה לפיה באגם נאיוואשה מתגוררת מפלצת ענקית. ג'קסון הגיע אל האגם בשנת 1889, התפעם משפע הציפורים ויפי האזור, וקבע כי ה"מפלצת" הנוראה אינה אלה מראה של להקות הענק של מיני הציפורים השונים אשר מעופפות בקרבת פני האגם.
מענין לדעת, שגם לנו הישראלים היתה נציגות ש"גילתה" את אגם נאיוואשה: באחד מספרי המסעות שריתקו אותי כשהייתי ילד- "קניה המתעוררת", מתארת הסופרת דבורה אילון-סרני את ביקורה בקניה שנערך סמוך לקבלת עצמאותה בדצמבר 1963. וכך מתארת הסופרת את המפגש שלה עם אגם נאיוואשה: "תוך כדי סיורי, נתקלתי בכמה מבני המסאי שליוו את עדרי הבקר. הם הסתכלו בסקרנות ברובה שנשאתי על כתפי, הפסיעו בעקבותי, אך לא פגעו בי לרעה. העפלתי על הר הגעש לונגונוט מצדו המערבי. העליה היתה קשה כי הקירות זקופים מאוד ומכוסים שיחים צפופים. אחר הצהריים התקדמנו לעבר האגם נייבאשה. צעדנו באזור בו רעו אנטילופות ועדרים גדולים של בקר המסאי. הבאתי עימי מתנות רבות שאותן רציתי להגיש שי לראשי השבט ולהתידד עימם. אך גדולה היתה אכזבתי כשקבוצת לוחמים מבני מסאי באה למחנה שלנו להתגרות באנשי ולהפריע להם להקים את האוהלים. נצטווינו לארוז את חפצינו ולחזור כלעומת שבאנו. הם לא הירשו לנו לעבור דרך אדמתם אלא בתנאי שנשלם מס כבד. משראו בני המסאי שעל אף האיסור אנו מוסיפים להתקדם בשקע הגדול, חזרו בהם מהחלטתם להתקיפנו. ראש השבט הושיט לי קצה של קרן-קרנף ועלי היה לטלטלה כאות לידידות. אחר כך לחץ את ידי וליוה אותנו למרחק כמה מאות מטרים. לבסוף התיז בי רוקו. זוהי ברכת השלום של המסאי. מובן שהחזרתי לו ברכה כזו מנה אחת אפיים...". יתכן וכאן היתה ראשיתה של הידידות הטובה בין המסאים והתיירים הישראלים, אשר עד היום ממשיכים להתפעם מיופיים החיצוני ועולמם התרבותי המרתק של בני שבט מיוחד זה.
תקופת ההעמק העליז (happy valley)
בראשית המאה ה- 20 קבעו הבריטים גבולות מנהליים חדשים לאזורי השלטון שלהם, והעיירה נייבאשה, הפכה למרכז המינהלי של החלק המזרחי של מהשכונה אז אוגנדה. הנחת מסילת הברזל וסלילת הדרכים, הפכו את נאיוואשה למוקד פעילות חקלאית ענפה, וכן למוקד נופש וקייט אידאליים: הקירבה לניירובי, מרחבי הטבע, אפשרויות הצייד, הספורט הימי והדייג הפכו את אגם נייבאשה לאזור החביב ביותר על אנשי הבוהמה הקולוניאליים. בשנים 50-1949 האגם אף שימש כמנחת למטוסים שעשו את הדרך האווירית מאנגליה, שלוש פעמים בשבוע.
למעשה, העירה הקטנה נייבאשה והמרחבים הפתוחים שסביב האגם האטרקטיבי, עמדו במרכז חיי החברה הנהנתנים של הבריטים: סרט הקולנוע מ- 1987 "תשוקות באפריקה"
(השם המקורי של הסרט -White Mischief , "התהוללות לבנה", מתאר טוב יותר את אוירת התקופה) מציג את הווי החיים המפונק, המתנשא וההולל של אותם בריטים שהעדיפו את אוירת הג'ונגל והחירות ללא גבולות של אפריקה על פני הקרבות מול הגרמנים באירופה של שנות ה- 40.
במרכז עלילת הסרט (המבוסס על סיפור אמיתי שתואר בספרו רב המכר של ג'יימס פוקס) מתוארת פרשיית אהבים שהובילה למעשה רצח והתאבדות מסתוריים אשר הסעירו את שלוותם של האנגלים ב"עמק העליז" שלהם. הסרט עצמו צולם באזור אחוזת דלאמר ובבית הפאר "אוסריאן" (או "ארמון הג'ינים") הנמצאים בחופו הדרומי של האגם, ואשר כיום מגדלים בשטחיהם הרחבים פרחים, פירות וירקות ואפילו מטעי עצי זית, שתוצריהם מיועדים בעיקר ליצוא לאירופה.
עדות מוחשית לאותה תקופה יכול לשמש אחד הלודג'ים באזור אשר היה בתקופה הקולוניאלית מלון נופש כפרי בסגנון "קאונטרי קלאב". כיום הוא משמש כלודג' מפואר המהווה נקודת מוצא טובה לטיולים וסיורים באגם וסביבותיו.
לחופש נולדה
אחת הנשים המפורסמות, אשר בחרה באגם נייבאשה כמקום מגורים, היא פרדריקה ויקטוריה גסטנר, הידועה יותר בשם ג'וי אדמסון, מחברת רב המכר העולמי "לחופש נולדה". אדמסון, שחיה יחד עם בעלה ג'ורג' בוילה שהקימו לעצמם על גדת אגם ניבאשה, הפכה לסמל בעקבות סיפורה של הלביאה "אלסה", גורת אריות שהיא ובעלה הצליחו לטפח ולגדל בשמורות השונות של קניה בין השנים 61-1956, בניגוד לכל הספקות ווכל הדיעות שהועלו בנושא זה באותה עת כלפי בני הזוג אדמסון. סיפור האהבה בין ג'וי אדמסון והלביאה "אלסה" הפכו לספר ולסרט קולנוע הוליוודי מצליח, אך מעבר לכך הם היו לסמל של שמירה על זכויות בעלי החיים לחיות חופשיים בטבע, ורבים רואים בפועלה של אדמסון נקודת מפתח ששינתה את יחסם של בני האדם בעולם לטבע ולשימור סביבת בעלי החיים בכלל, ולטורפים הגדולים בפרט.
ביתם האחרון של בני הזוג אדמסון, המכונה "אלסאמר", נמצא בחלקו הדרומי של אגם נייבאשה, והוא משמש כיום כמרכז בינלאומי לפעילות הסברה וחינוך בנושא שימור טבע ובעלי חיים. חדר עבודתה של אדמסון הפך למוזיאון קטן, ובו ניתן להתרשם, בין היתר, בתצלומים, ציורים ופריטים רבים הקשורים בחייה. ג'וי אדמסון התגוררה בביתה שבנייבאשה עד הירצחה בשנת 1980 ע"י מקומיים שהתנגדו לדרכה ולתפיסת עולמה.
פיסת גן עדן
לא רחוק מחלקו המערבי של אגם נייבאשה, נמצא אגם קטנטן אשר אינו מופיע במפות רבות ושמו אינו מצוין בספרים שונים, דבר המסביר אולי את מיעוט המבקרים במקום. זהו "אגם המכתש" (crater lake), שאינו אלא לוע כבוי של הר געש אשר קרקעיתו מלאה במי סודה רדודים. האגם, הנמצא בלבו של אזור המכונה בפי המסאים Ndabibi Estate (שפירושו "תלתן", על שום הצמח הנפוץ באזור) הוא בבעלות פרטית, אך ניתן לבקר בו ואף להתאכסן בלודג' המיוחד שהוקם בו לפני מספר שנים.
שילוב של מספר גורמים, ביניהם "שטיפת" קירות הלבה הפנימיים של המכתש באמצעות הגשמים הרבים באזור זה, העובדה כי המים עומדים ואינם מתנקזים לשום מקום ורמת התאיידות גבוהה (בשל קרינת השמש החזקה בכל אזור קו המשווה), הם האחראים להיוצרותו של מקווה מים אלקליים זה. מים אלה אמנם יפים למראה והם מצליחים לסחוט תגובות התפעלות רבות ואף שאיפות של חלק מהמטיילים לטבול באגם,דבר שהוא אסור כמובן. מבט קרוב יגלה כי בעצם אלו הם מים עכורים, אשר מהווים מצע אידאלי להתרבותה של האצה הכחולה-ירוקה ("ספירולינה" - cyperus laevigatus), אשר מהווה את מקור המזון העיקרי (והיחידי בעצם) של להקות הפלמינגו הזוטר
(phoeniconaias minor) אשר אגם המכתש משמש להם בית גידול אידאלי. אגם זה, כמו שאר אגמי הסודה המפורסמים של מזרח אפריקה (נקורו ובוגוריה בקניה, נטרון בטנזניה) מושך אליו להקות פלמינגו, אם כי לא באותן כמויות עצומות בהן הוא מופיע באגמי השבר הגדולים. למרות זאת, דווקא שטחו הקטן של אגם המכתש, בידודו היחסי מן הסביבה ומיעוט המבקרים יוצרים אוירה מיוחדת ואף מסתורית מעט.
ניתן לצעוד בנחת סביב האגם הקטן, מהלך שעה אחת, וליהנות ממשחק "החתול והעכבר" בין להקות הפלמינגו ובין קבוצת המטיילים: ככל שהינך קרב והולך אל הלהקה, מתחילה זו להתארגן ולנוע לצידו האחר של האגם, וחוזר חלילה. מראה של כמה מאות פלמינגו נוסקים אל על בגוון ורוד על רקע מי הטורקיז וקירות המכתש הירוקים, כאשר ממעל התפאורה של שמי תכלת נפלאים שרק אפריקה יכולה להציע, הם אכן מראה נפלא ומרומם את הנפש. הדממה שמסביב ותחושת הניתוק רק מוסיפים לעוצמת החוויה. בסיום הסיור הרגלי הקצר ניתן לנוח בבר של הלודג' הפרטי הממוקם על גדת האגם, ללגום משקה צונן ולהתפעם בפעם המי יודע כמה מיפי הפשטות והראשוניות של הטבע האפריקאי.
גולי קניה - הנקודה היהודית
רוב הישראלים העושים את הדרך אל אגם נייבאשה או אגם נקורו, אינם מודעים לעובדה כי בסמוך לכביש הראשי בואכה אל אגם נייבאשה נמצאת העיירה גילגיל (Gilgil), אשר קשורה באחד הסיפורים המרתקים הקשורים במורשת מדינת ישראל.
במהלך השנים שלפני הקמת מדינת ישראל ובמהלך מלחמת העצמאות, היגלו הבריטים את אסירי המחתרת היהודיים למחנות מעצר שונים במזרח אפריקה, בינהם סמבל (אריתריאה), קרתגו (סודאן) וגילגיל שבקניה. למעשה גילגיל היה המחנה האחרון אליו הוגלו העצירים, וממנו יצאו אחרוני המשוחררים בחודש יולי 1948 אל מדינת ישראל שזה אך קמה. בין מאות העצירים שהוגלו למחנה המעצר בגילגיל היו גם מאיר (שטרנברג) שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, השרים לשעבר יעקב (וינרסקי) מרידור ושמואל (כצנלסון) תמיר.
מחנה המעצר הבריטי עמד במקום בו נמצא כיום בסיס צבאי קנייתי, בפאתי העיירה גילגיל אך למרבה הצער לא ניתן לזהות בו שרידים משמעותיים מאותה תקופה. נסיונות לעצור בשער המחנה ולהציץ פנימה נתקלים באיסור חד משמעי של החיילים המקומיים. מומלץ מאוד לכבד את בקשתם על מנת להימנע מאי נעימויות.
