אגם טורקנה צילום: אייל ברטוב

צרו עימנו קשר

האירופים הראשונים שהגיעו ב-1888 לאגם טורקנה שבלב המדבריות של קניה נותרו פעורי פה נוכח הטבע הציורי שנפרש לפניהם. האזור כמעט ולא השתנה בחלוף השנים, וגם היום פוגשים בו את השבטים השומרים על אורח החיים המסורתי. האגם הגדול טורקנה נמצא בלב המדבריות המגוונים של צפון קניה. זהו אזור פראי שכמעט ולא השתנה מאז הגיעו ראשוני המגלים האירופים אל חוף האגם בסוף המאה הקודמת: שבטים מסורתיים עוסקים בציד, בדיג וברעיית גמלים סביב האגם, ובמרחבי הטבע במדבר ובהרים הנישאים רועמים עדרי חיות בר וטורפים משחרים אליהם.
גם בארץ למודת תיירים כמו קניה, הפנינה של מזרח אפריקה, אפשר לעשות טיול אחר, המגיע אל אזורים נידחים ואקזוטיים, שבהם המטיילים מרגישים שהם עצמם מהווים אטרקציה לתושבי המקום. כל מה שצריך הוא לעלות על רכבי 4X4 או על משאיות ספארי שמיומנות לעבור בדרכי עפר קשות, להיות נכונים ללון באוהלים בחיק הטבע, לתת יד בהקמת המאהל, בהכנת ארוחות, ולדעת לוותר מדי פעם על מקלחת. בקיצור, לצאת לטייל בתנאי קמפינג.

טיול לקניה בראש צעיר עם אקו טיולי שטח >>>

הצטרפו לטרק בלתי נשכח להר קניה עם אקו טיולי שטח >>>

שתי פסגות בטיול אחד! בואו לטרק להר קניה והקילימנג'רו עם אקו טיולי שטח >>>

ההפתעה שבקצה ההר - אגם גן עדן

אפשר להגיע אל אגם טורקנה במספר דרכים, כולן עוקבות צפונה במקביל לבקעת השבר הסורי אפריקני. הדרך המרתקת מכולן היא המזרחית ביותר. זהו כביש שיורד במורדות הר הגעש העצום, הר קניה, ההר השני בגובהו ביבשת אפריקה, ונכנס דרך העיירה איסיולו אל אזור ספר המדבר. כאן מסתיים כביש האספלט ונמתחת דרך עפר ארוכה וישרה שנעלמת צפונה אל האופק בתוך ענן אבק. זוהי גם הדרך הראשית לאתיופיה, מאות קילומטרים של מהמורות שנוצרו מתנועת משאיות אספקה כבדות על הדרך הארוכה.

עוברים בגשר מעל הנהר האדום, אווסו ניירו, ומצפון לשמורת הטבע הידועה סמבורו. צוק גרניט עצום ובודד מזדקר מעל מישורי המדבר כמו זקיף שנמצא על המשמר. זהו ההר הקדוש, אולדוניו סבאצ'י. בני שבט סמבורו, רועי הבקר החיים באזור מאמינים שזהו משכנו של האל שלהם. מעבר להר מכסה סבך אפור וצפוף את צדי הדרך, והולך ומדלדל אל אדמת מדבר בהירה ויבשה. ואדיות חרבים חולפים תחת גשרי בטון גדולים שנראים כמו מאמץ מיותר שהשקיעו בלב המדבר בשביל ימים ספורים בשנה בהם זורמים מי שטפונות בוואדיות ומחיים את המדבר. בעונת הגשמים האחרונה קרסו הגשרים תחת שטפונות מים אדירים שהפכו את דרך המדבר לעיסת בוץ דביקה נטועה במשאיות צבעוניות שחיכו ימים רבים להמשיך בדרכם הארוכה.
לאחר נסיעה ארוכה בת מספר שעות בנופי מדבר וסבך אפור, הרכבים מתחילים לטפס במורדות הר מרסביט. האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. לאחר שעה קלה עוברים לאקלים אחר לחלוטין. נוף הרים ירוק, עצים גבוהים ורחבי עלים המתחרים על אור השמש, מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים המטפסים ברעש בצמרות, ואנטילופות סבך החומקות בחשדנות אל תוך יער הגשם.

הר מרסביט הוא הר געש קדום שידע התפרצויות רבות בעברו הגיאולוגי כאשר היתה פעילות חזקה בבקעת השבר הסורי אפריקני. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,700 מטרים אבל פסגתו גבוהה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים ותוריד גשם על ההר. בפסגת ההר נמצאת הפתעה - יוצאים מן היער אל קרחת עגולה וגדולה, לוע קדום וכבוי, שבמרכזו שוכן אגם מים ציורי ששמו נשמע כמתבקש מאליו - אגם גן עדן.

אל האגם מגיעות בכל יום בשעות אחר הצהריים, חיות בר שיוצאות מן היערות מסביב כדי לשתות ממי האגם. עדרי ענק בני מאות פרטים של התאו האפריקני, הבופלו כבד הגוף, מלווים באנפיות בקר שרוכבות על גביהם. האנטילופות הגדולות והנדירות, קודו משורטט, אנטילופות כהות עם פסי רוחב לבנים דקיקים והזכרים מעוטרים בקרניים מסולסלות כמו שופר ענק.

ביער מרסביט חיה גם אוכלוסיית הפילים בעלי החטים הגדולים ביותר בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל שקראו לו אחמד, שחטיו הארוכים והכבדים קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל גדל החתים רכב ושומרים חמושים שיגנו עליו מפני ציידים 24 שעות ביממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחטיו ועצמותיו מוצגים היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי. החטים מגיעים לאורך של כ-3 מטרים ולמשקל של כ-70 קילו כל אחת.

פאטה מורגנה שאין אחריה דבר

כדי להמשיך בדרך המרתקת אל אגם טורקנה, יורדים מן ההר ופונים מערבה. לאחר שעה קלה שוכחים את ענני הגשם ואת קור ההרים וחוזרים אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. בקצה מדרונות הבזלת מגיעים אל המדבר הקשה מכולם, מדבר מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי. בעבר היה במקום אגם קדום, והוא מתחדש לעתים למשך ימים ספורים בעונות גשומות במיוחד. רוב הזמן הוא הופך למרחבים מישוריים אינסופיים המשתרעים לכל עבר עד קצה האופק.

אזורים נרחבים מכוסים במעטה דק ולבן של מלח שמרחוק נראה היה כמו מדבר של קרח. 30 אלף בני גברה חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, בשטח הגדול ממדינת ישראל כולה. בני השבט יורדים אל המדבר, ממלאים שקים בשכבות המלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות.

השמש החמה קופחת על אדמת המדבר, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים נרחבים שצצים לפתע על פני השממה. כאשר מתקרבים אל המראות המופלאים האלו, הם הולכים ומתרחקים ונעלמים לכל עבר ומתגלים כפאטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות תעתוע שרק מדבר ושמש יכולים להביא.

בקצה המערבי של מדבר צ'לבי שוב חוזרים אל מדרונות בזלתיים. מעבר לאחד מקוי הרכסים, מתוך המדבר הקשה בצבעי שחור חום וצהוב מתגלה בבת אחת המראה המרהיב של אגם גדול בצבע טורקיז.

שרידים מערש האנושות

שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל, היו בוודאי האירופים הראשונים שראו את האגם, והמחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו ביום ה-6 למרץ 1888: "טפסנו אל פסגת הרכס כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים כהים של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק."

כמו מגלי עולם רבים וברוח אותה תקופה הם העניקו לאגם את השם הזר אגם רודולף, שעדיין מתנוסס במפות ובספרים ארכאיים, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי שהתאבד בטרם שמע שאגם באפריקה קרוי על שמו. תשעים שנה חלפו עד שממשלתה העצמאית של קניה החליטה לשנות את השם לאגם טורקנה, על שם אחד השבטים החיים לצד האגם.

ביולי 1967 הגיע אל חופי אגם טורקנה הפליאונתולוג ריצ'ארד ליקי, בנם של חוקרי האדם הקדמון המהוללים לואיס ומרי ליקי שגילו שלדי אדם מיומן "הומו הביליס" בן כ-1.8 מליון שנים. תוך זמן קצר הוא מצא באתר קובי פורה, בצפון מזרח האגם, לא הרחק ממפרץ אליה, שרידים רבים של האדם המיומן בני כ-3 מליון שנים, ובשכבות חדשות יותר הוא מצא גולגלות בני מיליון שנה של האדם הזקוף.

אותם סלעים שהכילו את עצמות האדם, מוכיחים שאגם טורקנה היה פעם ארץ יערות וסוואנות נרחבות שופעת משקעים ובעלת עולם חי עשיר בהרבה מן העולם הנוכחי. בזמנים ההם אכן היה זה מקום ראוי לקיים את ערש האנושות.

תרבות האל מולו שהולכת ונעלמת

אנשי שבט גברה מגיעים אל אגם טורקנה עם עדרי הגמלים הגדולים שלהם, להשקות אותם ממי המעיינות שנובעים בחופי האגם. בחוף הדרום מזרחי של האגם, ליד העיירה לויאנגלני, אפשר לפגוש בשני שבטים החיים שם: השבט הקטן אל מולו, והשבט הגדול טורקנה.

בחוף מפרץ קטן ועל אי זעיר במרכז המפרץ, נמצאים שלושה כפרים קטנים עם בקתות קש כדוריות בהם חיים אחרוני בני שבט אל מולו. זהו אחד השבטים הקטנים באפריקה, המונה כ-400 איש בלבד, והם כנראה השריד האחרון לשבטים קדומים שכל פרנסתם היתה ציד, דיג, וליקוט צמחי מאכל.

אנשי השבט שטים ברפסודות העשויות מספר גזעי דקלים הקשורים זה לזה, צדים בעזרת צלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל, ואוספים דגים ברשתות שהם קולעים מסיבי דקל הדום. הכפר מורכב מעשרות בודדות של בקתות קש כדוריות. בראש הכפר סככת צל משושה ובה יושבים זקני הכפר, צופים אל הסביבה, מתייעצים על נושאי השבט, ומשחקים בריכוז רב במשחק בורות ואבנים. הנשים אמונות על בישול הארוחות, אותן הם אוכלים מתוך שריוני צבי האגם.

עד לפני מחצית מאה, עדיין דברו בני אל מולו שפה משלהם, אך היום הם מאבדים את המסורת שלהם בקצב מסחרר. תרבות האל מולו הולכת ונעלמת, אבל הם עדיין שומרים על חלק ממנה - הם אמנם מתלבשים בבגדים ישנים שהם קונים ומקבלים, אך עדיין מחזיקים בבקתות לאירועים מיוחדים את הסלה, בגד לאזור האגן העשוי מסיבים ארוגים של דקלי הדום.

הם מונוגמים ואינם מתירים מין לפני הנישואים. הנשים מתקשטות בצניעות בעגילי מתכת עגולים ובשרשראות מחרוזי זכוכית או חרוזים העשויים מקליפות ביצי יענים. תינוקות הנולדים למשפחה שאחד מילדיה כבר מת, מותירים להם תלתל אחד בקדמת ראשם וקושרים אליו קונכייה, קמיע למזל טוב.

בניגוד לשבטי הרועים שאינם פוצעים את האדמה כדי לקבור את מתיהם, האל מולו מחזיקים בית קברות של השבט על אי במרכז המפרץ ויש בו גלי אבני בזלת מעל מקום הקבורה. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא - מספרם גדל עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי הסמבורו והטורקנה.

לשוב אל הציווילזציה

שבט הטורקנה הוא השבט הגדול ביותר בצפון קניה. הוא מונה כ-200,000 איש, והאגם נושא את שמו. אנשי השבט ידועים כלוחמים אמיצים ומוכשרים, הנחשבים לטובים והאכזריים ביותר במזרח אפריקה ומטילים את אימתם על כל השבטים השכנים.

בטקס המעבר שלהם לבגרות הם צריכים לטבוח פר בחנית לעיני זקני השבט כדי להוכיח את גבריותם. הלוחמים מצויידים היטב למשימותיהם: הם נושאים עמם חנית מחודדת שאורכה כשניים וחצי מטר, אלת עץ עם גולת מתכת או עץ עבה וקשה, למותניהם חגורה סכין ארוכה דו-להבית, סכין עגולה שנלפתת כצמיד על פרק היד, וטבעת סכין ארוכה שמטרתם לשסף אויבים בקרב מגע, ומגן העשוי מעור עבה של תאו או ג'ירפה או היפופוטם.

שאיפתם היא לחפש אחר אדמה ולשבת בה, ולמצוא בקר וגמלים ולגזול אותם בקרבות. יחד עם זה הם מסתגלים לכל תנאי הסביבה, מגדלים ושודדים בקר, צדים תנינים וחיות בר למאכל, ואפילו שברו טאבו של שבטי הרועים והחלו לדוג ולאכול דגים.

בנות הטורקנה נאות, תמירות, ומתהדרות בצמות דקיקות וקצרות מן המצח ועד לעורף. הן נושאות כמות גדולה של מחרוזות צוואר שמכסות את צווארן עד לסנטר, ושורה של עגילי מתכת לאורך שולי האוזניים.

לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן אשחרר בכל זאת, אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ששמו, איך לא, אואזיס. שמרתי את הטיפ בסוד כי הדרך לכאן היא העיקר. ובעצם, על שפת האגם, ליד דייגי טורקנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?

טיולים הקשורים למאמר