אור שמש רך וזהוב מלטף גבעות נמוכות, עליהן שתולות בקפידה שורות של גפנים מטופחות היטב, מהן יפיקו יין קיאנטי משובח ביותר. פה ושם מבזיקים עליהם הכסופים של מטעי הזיתים, שדה חמניות צהוב משתרע עד האופק, שבשעות שקיעה נראה כסגול. האדמה המבצבצת בין הכרמים אדומה כמו צבע גגות בתי האיכרים. זוהי אדמת סיינה העשירה, ממנה מייצרים קרמיקה משובחת, רעפים, וצבע חום- אדמדם מיוחד לציור – חום סיינה.
העיר העתיקה של סיינה נראית כאילו יצאה מסיפורי האגדות. כיכר מרכזית פרושה כמניפה, בעיבורה מזרקת שיש לבנה וסביבה בתים- כל אחד ארמון, וכל אחד אחר.
טיול מרתק לפורטוגל ולגליסיה הספרדית עם אקו טיולי שטח >>>
לגלות את הבלקן, טיול לקרואטיה, בוסניה-הרצוגובינה ומונטנגרו עם אקו טיולי שטח >>>
לגלות את הקווקז, טיול לגיאורגיה וארמניה עם אקו טיולי שטח >>>
פעמיים בשנה מתמלאת הכיכר רבבות אנשים נרגשים. קולות התיפוף מהדהדים ברחובות המתפתלים המתחברים אל הכיכר - הפיאצה דל פופולו. הדי התופים מקדימים את הצועדים ומתנפצים בין קירות הבתים ברחובות הצרים, בהם עוברות תהלוכות רבות של דגלנים המלהטטים בדגלים גדולים המחוברים למוטות ארוכים, וביניהם צועדים גם הנגנים המחזיקים בכלי נשיפה והקשה. כולם לבושים בתלבושות מימי הביניים – מגפיים מעור רך, מכנסי גרב הדוקים צבעוניים ביותר, כותנות לבנות, עליוניות מקטיפה וגם מצנפת מעוגלת, רכה, הנופלת לצד אחד, מעוטרת בנוצה ארוכה.
סביב הכיכר ירוצו הסוסים המשתתפים בפאליו, מרוץ הסוסים המסורתי המתקיים בעיר כבר מימי הביניים, לאורך מאות השנים שחלפו, למעט מלחמות וצרות אחרות.
שבעה- עשר רובעי העיר מיוצגים בסידור שונה של אבני הכיכר, ובסמלים העתיקים הייחודיים לכל רובע, המופיעים על הדגלים המרהיבים התלויים מכל חלון (דולפין, ברבור, צב), כמו גם על הדגלים שבידי הדגלנים ועל אלו המפארים את סוסי המרוץ.
מבין שבעה עשר רובעי העיר, נבחרים עשרה רוכבים, וסוסים מוגרלים ביניהם – הם אלו שיזכו להשתתף במרוץ. הזכייה תעורר ברובע המנצח גאווה רבה.
בבוקר משתתפים הרוכבים והסוסים גם יחד בתפילה מיוחדת בתוך הכנסייה המקושטת כולה באותם דגלים, ואחרי מופעי דגלנות מרהיבים (הדגלנים ידועים בכל איטליה באיכות להטוטיהם), כשהמתח בשיאו, יחל המרוץ סביב הכיכר על אדמת החמרה הדביקה המשמשת כמסלול, שם ירוצו הסוסים במשך 90 שניות מסביב לקהל השואג מהתרגשות.
עד הערב יחגגו האנשים בשתיית קיאנטי בבתי היין הרבים ובשיחות על היום שהיה. את אדמת החמרה שוטפים ביומיים שלאחר מכן בזרנוקים אדירים, היא זורמת לתוך פתח מיוחד בתחתית הכיכר, וחוזרת אל השדות מהם נאספה.
תשע עשרה שנה לאחר שגורש לצמיתות מפירנצה, עירו האהובה, נדד דאנטה אלגיירי בין עריה השונות של איטליה, ומעולם לא הפסיק להתגעגע לפירנצה עיר הולדתו, לביאטריצה אהבת חייו, וגם לטעם הלחם הפלורנטיני.
בתקופת ימי הביניים, במטרה להעשיר את קופת האוצר, גזרו שליטי פירנצה מס מיוחד על המלח, אז תבלין נדיר ויקר. התושבים בעיר, שהיו בעלי תודעה חברתית, אנשי מקצוע מאוגדים בגילדות רבות כוח, בעיר שהיתה קהילה עצמאית – קומונה, התגייסו לשביתת קונים, וכמענה לגזירה החלו לאפות במאפיות העיר את הלחם המוכר אך נטול מלח. עד היום זהו טעמו של הלחם הפלורנטיני. דאנטה הוא שכתב את ``הקומדיה האלוהית`` בשפה האיטלקית המדוברת, להבדיל מהלטינית הספרותית, מהפיכה של ממש באותה תקופה. עד היום לא שוכחים הפלורנטינים לציין בכל הזדמנות שהאיטלקית הנכונה ביותר מדוברת בעירם הנאווה. אך כל זה לא עמד לטובתו. מעורבותו הפוליטית גרמה לגירושו מהעיר, והוא התגעגע לטעמו של הלחם נטול המלח כל שארית ימיו. הוא מעולם לא שב אל העיר .
ליד מוזיאון מרינו מריני, כנסייה שהפכה למוזיאון, נמצאת מסעדה פלורנטינית טיפוסית, ``איל לטיני`` שמה. שולחנות עץ ארוכים לידם סועדים ביחד כל האורחים, קנקני יין בתוך סלסילות קש, ומן התקרה תלויים קתלי חזיר גדולים. זהו הפרושוטו, בשר שהתייבש ברוח בהרים, המשמש כמנה ראשונה. הלחם המונח במרכז השולחן, ליד היין, קשה מבחוץ, לבן, אוורירי מאד – וכמובן נטול מלח. במסעדה זו מתמחים במאכלים פלורנטיניים טיפוסיים. אחרי המנה הראשונה - פרחי קישואים מטוגנים, יגישו בשר משובח צלוי על האש, מנה ליחיד המשביעה יותר משני סועדים. זהו ``ביסטקה א לה פיורנטינה``. לאחר מנת חלבונים ענקית שכזו, ימליץ בעל המסעדה על כמה קינוחים אופייניים –נפנה קוטה, טירמיסו, או ``וין סנטו`` - יין קדוש, מתוק כמו יין לקידוש, המוגש עם קנטוצ`י, עוגיות שקדים קשות במיוחד שטובלים ביין, ולבסוף אספרסו אחד קצר וחזק.
הדרך לפיזה עוברת דרך הגבעות של איזור קיאנטי, שנתן את שמו ליין האיטלקי המוכר בעולם, ומגיעה לשטח מישורי מאד. אדמת החמרה של סיינה הופכת לאדמת סחף אפורה, את כרמי הגפנים מחליפים מבני חממות רבים, ושדות חמניות נפרשים במרחב הישר. האופק השטוח מדגיש את הנטייה של מגדל הפעמונים של פיזה, הנטוע על צידו בפאתי העיר, ב``קמפו סנטו``, השדה הקדוש.
על המרפסת העגולה, ששופצה לאחרונה, הבנויה קשתות קשתות ומעטרת את קצה המגדל, עמד גליליאו גליליי והשליך מטה חפצים שונים כדי להוכיח את חוק הכבידה. הבניינים במתחם הקדוש לבנים כולם, מבהיקים משיש קארארה, הנחצב צפונה מכאן, בהרים, מורד ומובל משם לים, ועושה את דרכו מזרחה דרך שפך הארנו, ובמעלה הזרם לפיזה, ואחר כך הלאה עד לפירנצה. ליד מגדל הפעמונים הנוטה על צידו, נמצאת כנסייה מפוארת. בתוכה עמודים וקשתות מפוספסים ירוק כהה ולבן, ובמרכזה נברשת, ממנה למד גליליאו על חוק המטוטלת.
שביל לבן מוביל בין הכנסייה לבנין המתומן הנמצא מולה, והוא המפואר והמקושט מכולם – בית הטבילה - הבפטיסטריום. בתוכו שתי קומות עמודים, כיפת תקרה עגולה ותכנון מדויק כל כך של החלל מבחינה אקוסטית, עד שהשומר המדגים את האקוסטיקה יוצר ``פלא`` – בת-קול המכפילה את עצמה, נשברת וחוזרת בצלילים שונים ומהדהדת זמן ארוך במיוחד בין הקירות הכפולים, התקרה והרצפה. בתוך בית הטבילה דוכן הטפה של ניקולא פיזאנו, פסל חשוב ביותר, בן העיר, ובכנסייה שממול דוכן של בנו, ג`ובאני פיזאנו. כל המבנים נמצאים על שדה דשא ירוק, ובסמוך לו דוכני מוכרי המזכרות, ומהעבר השני המוזיאונים המכילים מזכרות מן העבר.