הפסחא, ההכנות, הקרנבל(ים) הגדול(ים) וחג הקורפוס קריסטי – אֵבֶל וחגיגות בעולם הקתולי (חלק ב: החגים שלאחר הפסחא)

מאת ליאור עלמא וקסלר

צרו עימנו קשר

צילומים: ליאור עלמא וקסלר

ביוני השנה נצא לחגוג יחד את אירועי הקורפוס קריסטי, "חגיגת הלחם והיין הקדושים" באיים הקנריים. זו אחת החגיגות הססגוניות והיפות שראיתי מעודי. אחרי חגיגות הכניסה המרהיבות והססגוניות שנערכות סביב פברואר כל שנה, בא עולם האבלות והמוות (צום ה-40) והשבוע הקדוש המבטאים את הזכרון הקולקטיבי שיצרו חיי ישו במאמיניו בעולם. לאחריו, עם תחייתו, מתחילה תקופה "יותר שמחה" בעולם הנוצרי. כאמור (ראו חלק א) לוח השנה הנוצרי בנוי על חיי ישוע (יהושע, ישו) - מתהליך העיבור והלידה ועד תהליך הצליבה, המוות והתחיה - הקרנבלים והחגיגות והצומות. חג הפסחא וכל החגים הנילווים לו (להלן, חלקים א וג) מתרכזים באירועים שקדמו למותו של ישוע - תהליך היסטורי שהחל בהגעתו של ישוע לירושלים, לאזור גת שמנים, אכילת ארוחת החג (הסעודה האחרונה), הצליבה וההליכה על 'דרך היסורים' עד לנקודת קיבוע הצלב, הצליבה ומה שהתרחש אחריה.

אין ספק, שהפסחא והתהליך השלם שקורה לפני החג ולאחריו הם הפלגה אל העבר והפלגה אל מציאות מקבילה ומרוחקת, בה למאמין יש הזדמנות לבכות על מות ישוע, להתאבל, להתדיין עם המתים הפרטיים, להתעסק בזיכרון הקולקטיבי ולהחיותו, להקדיש לקהילה ולמשפחה זמן איכות, וכן, לשבור את הסדר הקיים, על מנת לשוב אליו אחרי שהכל ייגמר ולהתמודד אתו בכוחות מחודשים.  

לאחר שמסתיימים אירועי הפסחא נמשכים האירועים הדתיים עוד כ-20 יום. בהם נוהגים חלק מן הקתולים לפקוד את קברי משפחתם, לנקותם, להביא פרחים, ולהתכנס סביבם. כך שיש תנועה של מאמינים למרחקים גדולים בתוך הארצות הקתוליות ובינן לבין עצמם!! ביום שלאחר הפסחא נחוג "יום העלייה לשמים" המציין את המפגש של ישוע לאחר תחייתו עם תלמידיו, הברכה שבירך אותם וההנחיה להפיץ את בשורתו: "וַיִּגַּשׁ ישוע וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר נִתַּן לִי כָּל שָׁלְטָן בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ: וְאַתֶּם לְכוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם אָמֵן". התפילה ביום זה שלאחר הפסחא נסבה סביב תיאורים עלייתו של ישוע השַמַיְמָה ביום ה-40: "וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתָּם הָאָדוֹן וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה וַיֵּשֶׁב לִימִין הָאֱלֹהִים" (מרקוס טז, 19) או "וַיְהִי כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר זֹאת הֹעֲלָה וְהֵם רֹאִים וַיִּשָּׂאֵהוּ עָנָן מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם" (מעשי השליחים א, 9).

ביום ה-50 חמישה שבועות לאחר היום הראשון של הפסחא נחוג הפנטקוסט ("שבועות") המציין את ירידת רוח הקודש על 12 השליחים. ירידת רוח הקודש מתוארת בספר מעשי השליחים בברית החדשה: "בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר." בעקבות הישמע "קול [זה] מן השמים", התאסף באתר קהל נבוך. לאחר מכן ניצב השליח פטרוס הקדוש ונשא דרשה בפני הקהל, ומשסיים "וַיְקַבְּלוּ אֶת־דְּבָרוֹ בְּשִׂמְחָה וַיִּטָּבֵלוּ וּבַיּוֹם הַהוּא נוֹסְפוּ כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי נָפֶשׁ׃ וַיִּהְיוּ שֹׁקְדִים עַל־תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים וְעַל־הַהִתְחַבְּרוּת וְעַל־בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל־הַתְּפִלָּה...". מסיבה זו היה נהוג בעבר לטבול בערב פנטקוסט מתנצרים חדשים, שטרם עברו טבילה מאז חג הפסחא האחרון.

בארצות שונות, בעיקר קתוליות כאיטליה, נהוג להביא ורדים ולפזרם כזכר לאש שירדה על השליחים, ולכן הצבעים האופייניים לחג הם אדום ולבן, אשר מציין את רוח הקודש שבאה כאור או כיונה, ילדים גוזרים כתרים בצורת להבות, יש צעדות בהן תוקעים בחצוצרות, המסמלות את ירידת רוח הקודש, ומכבים בכנסיות את נר הפסחא לציון סוף עונת הפסחא. מאכל המאפיין את החג הוא עוגת קצפת ותותים, המסמל את שיא האביב ואת צבעי החג. בכנסיות הכמרים לבושים בגלימות ואדרת אדומה. גם מזבח התפילה מקושט בורדים, בלונים ונרות אדומים לבנים עם סמלי יונה (רוח הקודש) ואש. בתקופת החג נוהגים לערוך למצטרפים חדשים לדת את טקס הקונפירמציה וכן גם לילדים שהגיעו לגיל 7 בכנסייה הקתולית. בכנסיות אנגליקניות נהוג לערוך גם את טקס הטבילה בחג זה.

"חגיגת הלחם והיין הקדושים" (הקורפוס קריסטי) הססגונית מנציחה את הסעודה האחרונה, בה נפרד ישוע משליחיו לפני הצליבה, נחוג ביום חמישי, כ-60 יום מהפסחא. את החג החלו לחגוג רק ב-1264, אחרי שנזירה בלגית מהעיר לייז "חלמה" ששליחותה לייסד חג. האגדה ממשיכה ומספרת, שלבישוף שפיקפק באכילת קרקר ושתיית יין כסמבול לבשרו ולדמו של ישוע - החל הלחם בעת עריכת מיסה לדמם. הדם הכתים את מפת השולחן הלבנה ויצר דמות פנים במפה, שזוהתה על ידי האפיפיור כפניו של ישוע. מאותו רגע נחגג החג בעולם הנוצרי-קתולי.

קורפוס קריסטי משמעו "גופת האדון", כלומר נוכחותו הפיזית של ישוע בלחם הקודש, הנאכל על ידי המאמינים. לפי הברית החדשה בצע ישוע את הלחם בסעודה האחרונה, ואמר לתלמידיו "זהו גופי" (מתי כ"ו, 26; מרקוס י"ד, 22). באגרת הראשונה אל הקורינטיים (י"ב, 27) יש התייחסות אל המאמינים כ"אתם גוף המשיח, וכל אחד חלק ממנו". כך שאכילת לחם הקודש היא אכילה סמבולית של בשר, ההופך להיות חלק מבשרו של המאמין.

החג הוא חגיגה שמחה וגדולה, הכוללת מוסיקה, אירועים ותהלוכות רבות ומרשימות, בהן נופל "לחם קדוש" מהעגלות - בצורת מצה או קרקר או פיסות נייר. מסלול התהלוכות מקושט ומעוצב בשטיח פרחים (אינפיוראטה) מרהיב שמשתרע ע"פ עשרות מטרים, ולעתים מוצב מזבח אף הוא מעוטר פרחים. שטיחים אלו נשארים פרוסים ימים רבים, ומושכים אליהם מאמינים ותיירים מכל רחבי העולם. באיים הקנריים, בהם אנו נטייל, זהו חג מאוד מרהיב ומרגש, שכל התושבים מגיעים מכל האיים לבקר את השטיחים הפרחוניים בלה אורוטבה ובלה לגונה שבטנריף (ובערים אחרים באיים השונים).

את תקופת החגים שלאחר הפסחא חותם "50 ימים לאחר הצליבה" - זמן בו ירדה רוח הקודש על תלמידי ישוע, והעניקה להם את היכולת לדבר בשפות רבות, וכך איפשרה להם להפיץ את האמונה הנוצרית ולהקים קהילות בכל מקום.

כל חגי הפסחא למן הקרנבלים של פברואר ועד "50 הימים" החותם אותם יוצרים תהליך שלם וסגור - השלבים שהקדימו את צליבתו של ישוע, תהליך הצליבה והמוות, והתחייה מחדש. אך ברור שזיכרון צליבת ישוע ותחייתו חובר כאן עם חג שהוא במהותו חקלאי, תום החורף מתערבב עם תחילת עונת ההתחדשות והפריון, הזיכרון הקולקטיבי המכונן בא עם ההיטהרות וההתנקות האישית של כל פרט. ואף המוות, החושך והסוף מקדימים את הגאולה, התקווה, העתיד.

בואו ליהנות בחגיגה יוצאת דופן זו!!

 

טיולים הקשורים למאמר