fbpx

הפסחא, ההכנות, הקרנבל(ים) הגדול(ים) וחג הקורפוס קריסטי – אֵבֶל וחגיגות בעולם הקתולי (חלק א: הפסחא)

מאת ליאור עלמא וקסלר

צרו עימנו קשר

צילומים: ליאור עלמא וקסלר

באחד מטיוליי הראשונים בספרד נקלעתי באמצע הלילה למעין חגיגה, די מפחידה - תהלוכה של דמויות בגלימות שחורות ארוכות, כובעים מחודדים מאוד, המסתירים את הפנים, מחזיקים אבוקות וזיקוקים... זה היה מרגש ומפחיד כאחד. ערב או שניים מאוחר יותר, נתקלתי שוב בתהלוכה, הפעם היא הייתה עממית יותר, הייתי מצוידת במצלמה - וזו נתפסה בה. מה שחוויתי שם זה מאמינים נוצרים המתאבלים על מותו של ישו.

ישוע (יהושע, ישו) נצלב לפני 2000 שנה - ועד היום, אחת לשנה, העולם הנוצרי עצוב וכואב, חוזר לאותם הימים, לירושלים של אז, לימי הרומים בארץ ישראל. חלק משמעותי מלוח האירועים שבלבו של הנוצרי הקתולי נסוב סביב אותם אירועים היסטוריים. הספר האלמותי "קרנבלים - איים בים השגרה" מתחיל במילותיו של קלינברג "..חברות אנושיות ברחבי העולם עשו ועושות מאמץ לתת משמעות למרוצו המַשְמים, הנורא, של הזמן, להפוך את חוסר המשמעות לציפיה, לקדש את הזמן. (ב)חג ו(ב)חגיגה.. עוצרת הקהילה את פעילותה היומיומית, הפונקציונלית, פעילות שנועדה להמשיך את הקיום ולמלא את הבטן, ועוברת לעסוק בפעילות סמלית: פעולות ומעשים שמשמעותם חורגת מפשוטם ומצטרפת למרקם המערב את הקהילה בדיאלוג עם עולם האלים, עם המתים, עם העבר". אין ספק, שהפסחא והתהליך השלם שקורה לפני החג ולאחריו הם "פרישה" מעין זו - עולם הרגיל, הטרחני, המשעמם, אל עולם שבו הקהילה עסוקה בעברה, מתדיינת עם המתים, מחיה את הרגעים ואת הזיכרון הקולקטיבי, וכן, גם שוברת את הסדר הקיים, על מנת לשוב אליו אחרי שהכל ייגמר.

לוח השנה הנוצרי בנוי על חיי ישוע - מתהליך העיבור והלידה ועד תהליך הצליבה והתחיה. כל אירוע על הלוח מתייחס לאלו - לזמן הלידה ולזמן המוות. הקרנבלים והחגיגות והצומות מצויים בין שניהם. סביב תחילת השנה הנוצרית נחוגה הלידה, וסביב תחילת האביב - הצליבה, המוות והחזרה בתחייה. בעת הקדומה הנוצרים חגגו את הפסחא כמו את פסח היהודי - ב-14 בחודש האביב, אך כשביקשו לקבע את חג הפסחא הנוצרי על לוח השנה היה מסובך, כי הנוצרים רצו שביום המסוים בו אירעה הסעודה (יום חמישי בשבוע) או הצליבה (יום ראשון) או התחייה מחדש (אנסטזיס, יום ראשון) יציינו את החג. לכן זה הפך 'חג נייד', כלומר תאריכו אינו קבוע בלוח השנה, ונע כל שנה לתאריך אחר.[1]

חג הפסחא הוא אחד החגים החשובים ביותר בעולם הקתולי-לטיני. אבל החג אינו עומד לבדו, ומקדימים אותו חגים קטנים ("יום שישי הטוב", "יום שלישי המדושן", "יום רביעי של האפר", "תענית ה-40", "יום ראשון של כפות התמרים" – ראו חלק ג) שהם מעין הכנות לאותו שבוע, ולאחריו ממשיכים חגים שונים וקטנים ("קורפוס קריסטי", "עליית ישוע השמיימה" ו"שבועות"; ראו חלק ב). סדרת חגים זו מפוקסת על האירועים שקדמו למותו הקשה והאכזרי של ישוע (הפסיון), מותו והתחיה מחדש - תהליך היסטורי שהחל בכניסתו של ישוע לירושלים, עצירה בגת שמנים, הסעודה האחרונה, משפטו וצליבתו וההליכה על 'דרך היסורים' כשהוא צמוד לצלב עד לנקודת קיבוע הצלב. הריגה בצליבה נהגה בעולם הרומי הרבה לפני צליבת ישוע, ומי שנדון לצליבה היה בדרך כלל עבד או מורד ללא אזרחות רומית. הצליבה נחשבה לאחד מההמתות האכזריות ביותר: הנצלב היה חי בעת הצמדתו לצלב (בד"כ במסמרים), הוא היה מתייבש עליו אט אט ונשרף בשמש, ולבסוף הריאות היו מתחילות לקרוס והנצלב היה נחנק למוות. בהיסטוריה ידועות צליבות להורג של קבוצת נצלבים, כמו זו של משתתפי מרד העבדים בהנהגת ספרטקוס בשנים 71–73 לפני הספירה. ראוי להדגיש, שישוע לא היה היחיד ממייסדי הנצרות שנצלב!! אך הוא היחיד שנצלב על צלב  vera cross (†); פטרוס הקדוש נצלב על צלב דומה אך במהופך, כשראשו כלפי מטה ורגליו כלפי מעלה, ואנדריאס נצלב על צלב X. הסבל של הצליבה בא לידי ביטוי בחגיגות "השבוע הקדוש" שלפני הפסחא, בפסחא ובאירועים השונים המקדימים אותו ומאחרים אותו, לצד ביטוי בפיסול ובציור הנוצריים, בעיקר בכנסיות ובמנזרים.

הפסחא (semana santa) מסיים את "תענית ה-40" - הזמן בין "היום הראשון של כפות התמרים" המציין את כניסת ישוע לירושלים, ועד שבת לפני יום הראשון של פסחא בו ישוע קם לתחייה. יום ראשון הוא כבר בתוך הפסחא, המציין את התחיה מחדש. לקראת הפסחא מקיים הנוצרי בספרה הפרטית בכל יום ויום סקרמנטים (מצוות) מוגדרים, ורבים נוהגים לקבל גם את סקרמנט הווידוי - להתוודות על חטאיהם לפני כוהן הדת ולבצע חובות שהכוהן מטיל עליהם, כדי לזכות במחילה בשבוע זה. המעשה משתלב באווירת חשבון הנפש השׁוֹרֶה על הנוצרים לפני חג הפסחא. רבים גם   מקדישים את ימי שני, שלישי ורביעי גם לניקוי יסודי של בתיהם לקראת חג הפסחא (מזכיר משהו?). בספרה הציבורית מאופיין שבוע הפסחא בתהלוכות רבות (מסע אחר 80, 1998: 107) - מאות אלפי אנשים נוצריים משתתפים בהם ומליוני צופים נוצריים ולא נוצריים עוקבים אחריו באמצעי המדיה השונים. ברחובות נשמעת מוסיקת אֵבֶל במשך שעות רבות, ומחזה נפוץ הוא במשך כל שעות היום מנגנים ולהקות העומדים בקרנות הרחוב, מנגנים ושרים, והקהל מצטרף אליהם. אחר הצהריים ובערבים (ולעתים בלילה בשעות מאוחרות) יוצאות תהלוכות של לובשי שחורים מלוות מוסיקה וקטורת, עפ"ר נושאים נרות, אבוקות וזיקוקין, ובמות כבדות, עליהן מוצבים פסלים ותמונות של ישו, השליחים ומריה, נרות, שנושאיהן הקוסטלרוס (costaleros) התאמנו רבות בנשיאתן. פעמים רבות גם מושלכים פתיתי נייר לבנים. הפסלים והיצירות הנישאים על הבמות יקרות ערך ומציאות, מעוצבות ממיטב החומרים ובהם זהב ואבנים טובות במשך חודשים רבים לפני הפסחא. רבים מהנוכחים היו אלו שתרמו כסף רב לעיצוב ועיטור הבמה. כך שהבמה שייכת למאמינים ומאדירה את תחושת השייכות והקהילתיות, והיא מפתיעה אותם כשהיא מופיעה בשלל הדרה - כי עיצובה נשמר בסוד עד לשבוע הפסחא. למשל, בסביליה שבדרום ספרד חוגגים את השבוע הזה בעזרת תהלוכות ססגוניות של למעלה מ-50 אחוות (harmandades), נושאי פסלים ותמונות של ישוע ושל מרים אמו ובמות מעוטרות. התהלוכות יוצאות מכנסיית הצלב הקדוש "כנסיית סנטה קרוז", למרות שכל אחווה מייצגת כנסייה אחרת בעיר. לעתים החגיגות יצירתיות במיוחד - משחזרים את דרך היסורים, כלומר נשיאת הצלב למקום העמדתו לפני הצליבה, ההורדה מהצלב, מסע הקבורה כשבארון הקבורה נראה ישוע לאחר מותו.

 

ביום השבת מוקדשות שעות היום להכנות לתהלוכות הערב. אחרי התהלוכות, בלילה שבין השבת לראשון, הלילה בין השבוע הקדוש לבין חג הפסחא - נערכת מיסת הפסחא, הנפתחת ב"הלִיטוּרְגְיָה של האש", שהיא חוויה מיוחדת במינה. הציבור (וגם אני נכחתי איתם) מתכנס באפֵלה ובשקט ברחבה שמחוץ לכנסייה, וכל אדם אוחז בנר כבוי. הכומר מדליק במקום אש גדולה, מברך עליה, ומדליק בעזרתה "נר פסחא" - נר גדול, שעליו נהוג במקרים רבים לחרוץ את סימן הצלב, אותיות אַלְפָא ואוֹמֶגָה (האות הפותחת והמסיימת את האלפבית היווני אשר מסמלות את ישוע). בין קווי הצלב מצוינת השנה וננעצים 5 מסמרים - סמל למסמרים אשר הצמידו את ישוע לצלב. בעזרת הנר הגדול מדליק הכומר את הנרות של קהל הנוכחים, המתחילים לצעוד לתוך הכנסייה האפלה. כך שהכנסייה הולכת ומוארת באורם של הנרות, והנר הגדול מוּצב בסוף התהלוכה בסמוך למזבח. בטקס קוראים קטעים מכתבי הקודש - הן מהברית הישנה (התנ"ך) והן מהברית החדשה - לאור הנרות. רבים מן הפסוקים הנקראים עוסקים ברמזים להופעת ישוע ולעובדת היותו משיח (אחרון המשיחים, שנועד להראות לעם היהודי את הדרך הנכונה). דבר דומה קורה בירושלים, שנה אחר שנה, בכנסיית הקבר שבירושלים - נס התחיה של ישו. הכומר נכנס לקפלה, ללא אמצעי תאורה, ומוודא שאין אף אחד אחר אתו, והוא חוזר משם - לאחר צפיה ארוכה ושקטה של הנוכחים - עם נרות רבים!! הנרות עוברים בין האנשים שמדליקים מהם את נרותיהם, ונוצר אור גדול!!

בבוקר יום ראשון, יום התחייה, נערך טקס חגיגי של סעודת האדון בכנסיות (אכילת לחם הקודש ושתית יין הקודש). לאחר התפילה נערכת סעודה בבתים, ולצדה מתקיימים מנהגים מיוחדים, כמו לצבוע ביצים ולהחביאן (כמו האפיקומן של פסח), אולי כי ביצים הם ראשית החיים והאביב וסמל פולחן והמשכיות או כתגובה על איסור אכילת הביצים לאורך תענית ה-40. בעבר היו אלו ביצי שלו או ביצי תרנגולת, ומאז המאה ה-16 הן עשויות משוקולד. ככל שהביצה גדולה יותר ומקושטת יותר היא נחשבת יותר!! יש הנוהגים לאכול שפנים משוקולד, ברור למה? לא?

חג הפסחא הוא דתי אוניברסלי במהותו - התחייה, כלומר המעבר הדתי מהחטא הקדמון אל הגאולה בזכות התייסרותו והקרבתו של ישוע (הפסיון).
[2] כך זה מתואר בברית החדשה: "וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתָּם הָאָדוֹן וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה וַיֵּשֶׁב לִימִין הָאֱלֹהִים" (מרקוס טז, 19) או "וַיְהִי כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר זֹאת הֹעֲלָה וְהֵם רֹאִים וַיִּשָּׂאֵהוּ עָנָן מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם" (מעשי השליחים א, 9). התפילה ביום זה שלאחר הפסחא נסבה סביב תיאורים אלה. מבחינת הנוצרים פסח משמעו "קרבן" (השה לעולה), וכך הוא נזכר בברית החדשה. התחייה אולי מתייחסת למסורות קדומות בדתות מונותאיסטיות אחרות - תחיית האל אדוניס הבבלי או אוסיריוס - כפי שדתות חדשות אימצו לחיקם חלק מן המסורות הישנות במטרה להיטמע מהר יותר. זהו חג המחזק את הקהילה, כפי שאראה, גם ברמת הקהילה של כל כנסייה בפני עצמה, וגם ברמת הקהילה הנוצרית הכוללת. ואכן, כשאנו מסתובבים בימים אלו בעולם הנוצרי לטיני אנו חשים את עוצמת החג. גם מותו הדרמטי והמייסר של ישו, כבן האלוהים וכמשיח, הוא עיבוד נוצרי למיתוסי האל המת והקם לתחייה של העולם העתיק - המצרי, המסופוטמי, היווני, והרומי. אמנם הנצרות ביקשה להתנתק מהדתות האליליות-פאגאניות שקדמו לה - אך אלו "סירבו" להתפנות ונותרו בקרנבלים, באופני האירועים ובסימבוליקה. בסוף רבים מהקרנבלים יש שריפה, העלאה באש, המתת הקרנבל. מעין חזרה על המוות. סיום מכוון. אלו מסמלים את סיומו של זמן הקרנבל וחזרה אל החיים, או במילים אחרות תחילת החיים. כלומר טקסי היפוך - מוות המסמל חיים, הרס המסמל פריון והתחדשות. המיתוס העוצמתי של ישוע הקם לתחייה מקבל כאן משמעות נוספת - הזרע והפקעת הנטמנים באדמה (קבורה) המתחילים לנבוט ולצמוח וליצור חיים.

בטיולים האחרונים אני נוהגת לבלות בצד השמח של אירועי ישוע. בקרנבלים ובחגיגות.

תתקרנבלו ותהנו!!

[1] בעולם הנוצרי המזרחי (האורתודוכסי והמונופיזיסטי ושלוחותיהם) חוגגים לפי נוסחה זו, אך הכנסייה האורתודוכסית מתעלמת מהתיקון הזה ומציינת את החג לפי הלוח היוליאני - ולכן מועד החג האורתודוכסי שונה מהמועד הקתולי.

[2] פסחא דומה להפליא לפועל היווני פֶסחו/פסחֶיין שמשמעו "לסבול".

טיולים הקשורים למאמר