בעמק פסטורלי בין כרמי זיתים ושדות חקלאיים, כ-30 ק"מ צפונית לעיר מקנס שבמרוקו, מתנשאים לתפארת שרידיה של העיר הרומית העתיקה וולוביליס (Volubilis). שרידים אלה הם עדות מרשימה ואותנטית למרכז מנהלי חשוב ולמוקד חקלאי תוסס של האימפריה הרומית מהמאה השניה והשלישית. וולוביליס, הייתה עיר המחוז בקצה המערבי המרוחק ביותר של האימפריה הרומית, ומשכה אליה חקלאים ברברים ומתיישבים רומים, מוסלמים ואף יהודים. האתר, שהוכרז ע"י אונסק"ו בשנת 1997 כאתר מורשת תרבות בינלאומית, מהווה כיום מוקד משיכה מרתק לחובבי ארכיאולוגיה ופסיפסים רומיים. געגועים למרוקו.
טיול בלתי נשכח למרוקו עם אקו טיולי שטח >>>
טיול מיוחד למרוקו בפסטיבל האירוסין באימילשיל עם אקו טיולי שטח >>>
יחד עם קבוצת מטיילים ישראלים עשינו את דרכנו באוטובוס הממוזג מאזור החוף האטלנטי של מרוקו, לאחר ביקור בערי החוף הראשיות של מרוקו, רבאט (Rabat) הבירה, והמטרופולין ההומה קזבלנקה (Casablanca). זו הייתה ראשיתו של מסע מקיף במרוקו, שרבים כמוהו היו בשגרה עד לפני כמה שנים. מצב הרוח היה מרומם, מזג האוויר נפלא וקבלת הפנים הידידותית של תושבי מרוקו יצרו אוירה שלווה ונעימה בקרב חברי הקבוצה. קשה היה להאמין כי כעבור כמה שבועות עתידה מרוקו לנתק את קשריה עם ישראל בשל האירועים הפוליטיים של סתיו 2000 ובכך נמנעה מהישראלים מאז האפשרות לסייר ולבקר בארץ נפלאה ומסבירת פנים זו. הנוף העירוני והים תיכוני של רבאט התחלף עד מהרה בשטחים חקלאיים מוריקים. הדרך אל העיר מקנס (Meknes) עוברת בשמורת הטבע הגדולה מאמורה (Mamora), אשר מהווה שריד אחרון כמעט ליער אלוני שעם (Cuercus Suber), עץ אשר הולך ונעלם בשל ההעדפה של השעם המלאכותי. אם עוצרים ליד אחד העצים ניתן לראות את קו החיתוך שעושים החקלאים המקומיים בכדי להסיר את הקליפה ממנה יופק השעם המוכר לכולנו מהלוחות המשרדיים ומפקקי בקבוקי היין. לאחר הקילוף צריך להמתין שמונה-עשר שנים עד שתצמח קליפת שעם חדשה, וזו אולי הסיבה לכך שמבחינה כלכלית לא משתלם להמתין זמן כה רב ועדיף לייצר שעם מלאכותי.
בכניסה לעיר מקנס חלפנו דרך באב אל חמיס, פתח גדול בחומה העתיקה משלהי המאה ה- 17, המעוצב בצורת פרסה שמעליה משקוף ועליו מתנוססת הכתובת: ``אני הוא שער המזל והברכה, אשר יופיי הוא כמו הירח המלא בשמיים. בנה אותי מולאי איסמעיל, ועל כן ההצלחה והשפע טבועים בקירותי ואני מוקף במזל טוב ובברכה”.: מולאי איסמעיל היה אחד השליטים הראשונים בשושלת העלאווית, השלטת במרוקו מאז שנת 1666 (המלך הנוכחי, מוחמד השישי, הוא המלך ה-15 בשושלת זו). אישיותו ומעשיו של מולאי איסמעיל נתונים למחלוקת בין ההיסטוריונים, אך אין ספק כי פועלו הרב בעיר מקנס הוא זה שהפך עיר ספר זו לבירתו. לחיזוק שלטונו בנה איסמאיל עשרות מבנים, אשר המפורסמים ביותר הם אורוות הסוסים ומאגר המים הגדול שלצדו, המשמש היום אתר בילוי וטיילת רומנטית עבור תושבי מקנס. מפעלי הבניה המפוארים שהקים מולאי איסמעיל בעיר ורצונו העז לחזק את קשרי המסחר עם צרפת, הם שהיקנו לה את הכינוי ``ורסאי של מרוקו``. אך מסתבר כי מולאי איסמעיל שאף ליצור עם צרפת גם קשרים רומנטיים, שלא עלו יפה. אחד משליחיו שב מביקור אצל לואי ה-14 בוורסאי, שם פגש בבתו היפה, הנסיכה אן מארי דה-בורבון. המלך המרוקני שמע את דברי ההלל של שליחו על הנסיכה, ומיהר לבקש את ידה, באמצעות פואמה רומנטית שנכתבה במיוחד עבורה:
"הו נסיכה דגולה, יופייך מעורר הערצה ומעלה תשוקות,
גם בארצות רחוקות תחת שמיים ריקים,
הורדת את אפריקה הגאה על ברכיה,
השגת ניצחונות כהרף עין,
גדולים בהרבה ממבצעיו של הרקולס הנודע...".
דברי הכיבושין של השליט ממקנס לא הצליחו לשכנע את לואי ה-14, וכדי להימנע מתקרית דיפלומטית, העניק מלך צרפת מתנת ניחומים למולאי איסמאיל - זוג שעונים צרפתיים מהודרים, הניצבים עד היום לצד קברו בתוך מבנה המאוזוליאום שבנה לעצמו עוד בחייו.
שיחי ההרדוף ופרחי החבלבל
לאחר הביקור במקנס, שכלל גם תפילת מנחה וברכה מהרב המקומי בבית הכנסת הקטן הסמוך לשער העיר, יצאנו לעבר שרידי העיר הרומית וולוביליס. עיר זו, כמו גם מקנס ופז, נמצאת בלבו של ה"מערב האטלנטי": חבל ארץ גיאוגרפי המאופיין במספר מישורים הנחצים ע"י נהרות המנקזים את המים שמקורם בהרי הריף (מצפון), האטלס התיכון (מדרום מזרח) והאטלס הגבוה (מדרום מערב). בשל הסחף הרב המצטבר במישורים ובשל תנאי האקלים הממוזגים, נוצרו באזור זה תנאים אידיאליים לחקלאות. העובדה כי באזור עוברים צירי הדרכים ההיסטוריות בין האוקיינוס לים התיכון, היא זו שהפכה אותו למרכז התרבותי והחקלאי של מרוקו.
יתרונו החקלאי והנגישות של האזור הם שהיקנו גם לוולוביליס את היתרונות שמשכו אליה שליטים ועמים שונים במשך כ-1,000 שנה, מהמאה השניה לפס"ה ועד שלהי המאה השמינית: עמק מישורי רחב ידיים, התחום על ידי שני ואדיות, לרגלי ג'בל זרהון (Zerhoun) השולט על כל המרחב מגובה של 1,100 מ`. קרקע פוריה. שפע מקורות מים. אקלים נוח וכמות משקעים מספקת, יצרו תנאים נוחים מאוד לגידולים חקלאיים מגוונים, ובראשם כרמי זיתים, פרדסים, כרמים ואלוני שעם.
המקורות הספרותיים מהתקופה הרומית אינם מספקים מידע ברור לגבי זיהוי האתר. הסופר הרומי פומפוניוס ציין כי וולוביליס הייתה לא יותר מ"קריה קטנה", ואילו פליניוס הדגיש את מרכזיותה של העיר בשל מרחקה הזהה מן הים התיכון (מצפון) ומן האוקיינוס האטלנטי (ממערב). כמו רבות מן הערים ההיסטוריות, גם וולוביליס עברה תחת ידיהם של עמים ומתיישבים רבים, ושמה השתנה בהתאם. העדויות הקדומות ביותר להתיישבות אנושית נמצאו מהתקופה הניאוליתית (כ- 5,000 שנה לפסה"נ). לאחר תקופה זו ועד למאה הרביעית לפסה``נ לא התגלו ממצאים חשובים. את מירב העדויות להקמת העיר מאמצע המאה השלישית לפסה"נ, מייחסים הארכיאולוגים לעמים הפניקים (שכונו על ידי הרומאים ``פונים``), אשר החלו להגיע לחופי צפון אפריקה כבר במאה ה-11 לפסה"נ. הפניקים, הקימו תחילה ערי נמל לאורך חופי מרוקו (את שרידיהן ניתן לראות כיום בטנגי'ר, ליקסוס ואסאווירה), ולקראת אמצע המאה השלישית לפסה"נ, חדרו אל פנים היבשת והקימו בה ערים, כאשר וולוביליס היא החשובה שבהן. הפניקים, היו ידועים בעיקר כאנשי מסחר, והביאו עמם בין היתר גם גידולי גפן וזיתים, אשר נטמעו היטב בתרבות החקלאית של הברברים (Berbers), תושביה המקוריים של צפון אפריקה. הקמתה של וולוביליס היא למעשה ביטוי מוחשי להשתלבותם של הפניקים, המהגרים החדשים, יחד עם הברברים התושבים המקומיים, אשר העניקו לעיר את שמה הקדום "וואלילי" (Oualili), שפירושו בשפה הברברית "הרדוף", שיח המצוי בשפע במורדות ואדי חומאנה (Khoumane) שמדרום לאתר.
וולוביליס שימשה כאחת משתי ערי הבירה של המלך יובה (yuba) השני, עד שהפכה מלכות מאוריטניה (באזור צפון אפריקה) לאחת הפרובינציות באימפריה הרומית בשנת 40. יובה השני היה מנהיג ברברי מקומי, אשר נשלח לרומא על מנת ללמוד ולהתחנך על ברכי הקיסרות הרומית. בתקופת שלטונו של יובה השני השתרעה העיר וולוביליס על פני שטח של כ-120 דונם והוקפה בחומה. בתקופה זו ניתן לה שמה הרומאי, "וולוביליס", אף הוא על שם פרח נוסף המצוי באזור- החבלבל, הנקרא בלועזית - Convolvulus.
לחם ושעשועים
לאחר שנחלקה מאוריטניה על ידי קלאודיוס לשתי פרובינציות: המזרחית - שבירתה קיסריה והמערבית - שבירתה טנג`יר, קיבלה וולוביליס מעמד מוניציפלי של עיר המסופחת לרומא ונקבעו לה גם חברי מועצת העיר, עשרה נכבדים מקומיים אשר ניהלו את ענייני השגרה האזרחיים וכונו "דקוריונים" (מלשון עשרה, ומכאן המילה עשור –. decade). שמותיהם נחרתו על גבי לוחות אבן שהוצבו בשערי העיר ונמצאו בחפירות באתר.
לשיא התפתחותה הגיעה וולוביליס במאות השנייה והשלישית, כאשר התרחבה מאוד והגיעה לשטח של כ-400 דונם. ההערכה היא כי באותה עת התגוררו בה כ-15,000 תושבים לפחות, ברברים מקומיים בני שבט הבקואטה (Baquates) ותושבים רומאים ביניהם גם חיילים. פרנסתם של תושבי וולוביליס התבססה בעיקר על תעשיית שמן הזית, אשר שימש למאכל, לתאורה ולעינוגי הגוף. למעלה מ-100 בתי הבד ששרדו בתחומי העיר מעידים יותר מכל על שגשוגה של העיר ועל רמת התמחותה. למעשה לכל אחד מתוך ארבעה בתים פרטיים, היה בית בד, דבר המעיד על רמת החיים הגבוהה. תעשיית שמן הזית הייתה כה ענפה, עד שהפתיעה מאוד את הכובשים הערביים במאה השמינית, אשר תיארו בכתובים כיצד דהרו על גבי סוסיהם מטריפולי שבלוב ועד אזור וולוביליס תוך שהם נהנים מצילם של כרמי הזיתים הרבים שלאורך הדרך. בעיר הרומית תימג`אד (הנמצאת בתחום אלג'יריה של היום) נמצאה הכתובת: "לצוד, לרחוץ, לשחק ולצחוק- אלה פירושם החיים", המשקפת נאמנה את תפיסת החיים הטובים על פי רומא. ואמנם, גם תושבי וולוביליס הנידחת והמרוחקת ידעו לשלב בצד חיי השגרה גם זמן לבידור ולשעשועים. בשל מיקומה בצפון אפריקה, יכלו התושבים לצוד בקלות יחסית חיות בר גדולות, כמו פילים, נמרים ואריות לצרכים של קרבות ראווה ומופעי קרקס, ואלה היו לאחד הגורמים בהכחדת אוכלוסיית הפילים באזור.
בשנת 285, עם עלייתו לשלטון של הקיסר דיוקלטיאנוס ברומא, נטשו אנשי הצבא והמנהל הרומים את העיר, מסיבה לא ידועה. הבקואטה, בני השבט הברברי המקורי שחיו בה התנצרו, נטשו את חלקה העליון של העיר והקימו שכונת מגורים חדשה סמוך לנחל חומאנה. אזור שער הכניסה לעיר הפך לנקרופוליס (עיר הקבורה), ולימים נמצאו בו שרידי קבורה נוצרית.
בשלהי המאה השביעית, עם הכיבוש האיסלמי של צפון אפריקה, הפכה וולוביליס לעיר מוסלמית. בשנת 789 היא היתה מקום מפלט למולאי אידריס הראשון, אחד מצאצאיו של עלי (חותנו של הנביא מוחמד) אשר נמלט מאזור עיראק לאחר שכשל בהובלת ניסיון מרד (ראו מסגרת). אידריס כינה את העיר בערבית "ואלילה", בדומה לשמה הברברי הקדום.
מסיבה שאינה ברורה, עזב מולאי אידריס לאחר מספר שנים את וולוביליס והקים את העיר פאז. וולוביליס ננטשה והפכה לנקודת מפלט ומנוחה עבור רועי הצאן ועדריהם. במאה ה-14 אף נפוצה סברה בין ההיסטוריונים בצפון אפריקה כי האתר הנטוש הוא שריד מארמון מלכותי שבנה פרעה מלך מצרים, ולכן העניקו לו את הכינוי "ארמון פרעה" (Ksar Pharaoun). על אף שהוכח כי אין כל קשר לפרעה, ממשיכים עד היום המקומיים לכנות בשם זה את שרידי וולוביליס. רעידת האדמה "ליסבון" שהתרחשה בשנת 1755 החריבה את כל מבני העיר הנטושה כמעט עד היסוד. הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי טיסו (Tissot) היה הראשון שזיהה בשנת 1874 את שרידי העיר הרומית, והחל במלאכת החפירות והמחקר הארכיאולוגי, אשר נמשכו במרץ בשנת 1915, לאחר עליית השלטון הצרפתי במרוקו.
הנקודה היהודית
בין שפע הפריטים הארכיאולוגיים שנמצאו באתר וולוביליס, התגלו עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה יהודית במקום. כאן המקום להזכיר כי הקהילה היהודית המונה היום כ- 7,000 נפש, היא הוותיקה ביותר במרוקו, מלבד הברברים שהם תושביו המקוריים של האזור כולו. ההשערה היא כי ראשוני היהודים הגיעו לאזור המגרב לאחר חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפסה"נ. למרות שבתלמוד נמצאת עדות כתובה לתיאור הגירתם של היהודים, קיימת מחלוקת באשר לזיהוי הגיאוגרפי הברור של היעד אליו נדדו, המכונה "אפריקי": "עשרת השבטים איפא הלכו ? רבי זוטרא אמר – לאפריקי" (מסכת סנהדרין, ע"א).
לאחר חורבן הבית השני בשנת 70, הגיע גל גדול של פליטים יהודיים לחופי צפון אפריקה. התסכול של היהודים הגולים עקב חורבן המקדש בירושלים ואובדן ארצם, הביא אותם לצאת בשנת 115 למרד ברומאים. במהלך המרד, אשר פרץ באזור קיריני (לוב של היום) והתפשט במהרה מערבה, נהרסו מקדשים רומיים ומבני ציבור גדולים. הרומאים שהופתעו מעצמת ההתנגדות בלמו את המרד במחיר של מעשי טבח המוניים. היהודים נמלטו מערי החוף של לוב וקרתגו (היום טוניס) אל פנים הארץ והתגוררו במקומות שונים בסמיכות לברברים המקומיים. כך הגיעו גם לאזור וולוביליס, שם נמצאו שני פריטים אותנטיים המעידים על חיי הקהילה היהודית: מצבת קבר מן המאה השלישית ועליה הכתובת "מטרונא בת רבי יהודה נח", וכן מנורת שמן עשויה מברונזה, המעוצבת כמנורת שבעת הקנים. פריטים אלה וממצאים נוספים שנמצאו באתר מוצגים היום במוזיאון הארכיאולוגי ברבאט, בירת מרוקו.
תכנון רומי בסגנון הלניסטי
מצוידים ברקע ההיסטורי של העיר כפי שהועבר לנו ע"י המדריך המרוקני המקומי שהפגין גאווה רבה במורשת של האתר, התחלנו לסייר בין השרידים השונים באתר. גילינו כי לפנינו המחשה מובהקת לתכנון האורבני ולארכיטקטורה הרומית הקלאסית. בדומה לערים רומיות עתיקות ידועות כמו: ג`רש, פומפיי וירושלים ("איליה קפיטולינה"), גם וולוביליס הוקמה על פי העקרונות האורבניים של התכנון ההיפודמי, לפיו מסודרים הרחובות בצורת שתי וערב (היפודאמוס היווני, גיבש סגנון בניה זה בערי יוון). לתכנון ההיפודמי הוסיפו הרומאים עקרונות של סימטריה, צירי תנועה ראשיים רחבים ויחס אופטימלי בין שטח בנוי ושטח פתוח. עקרונות אדריכלים אלה, שבאו לידי ביטוי בערים רומיות רבות, היו מנוגדים לעקרונות של ויטרוביוס, שהיה מגדולי האדריכלים הרומים, אשר דגל בתכנון חישורי- מן המרכז והחוצה. למרות העובדה שוולוביליס הייתה עיר קטנה ולא אסטרטגית מבחינה פוליטית, לא חסכו הרומים באמצעים אדריכליים ובנו בה שורה של מבני ציבור מפוארים ומרשימים: הפורום - אשר שימש ככיכר המרכזית להתכנסויות חברתיות ופוליטיות. הבזיליקה - מבנה בסגנון בניה מלכותי (בזילאום=מלכותי) מוקף בשורת עמודים גבוהים אשר שימש כהיכל המשפט, מרכז עסקים וכן מקום מפלט מן הגשם בחורף. מבני הציבור ובתי המגורים היו עשירים בפסלי ברונזה של דמויות הקיסרים, הנציבים הרומיים, וכן של בעלי חיים ונושאים מהטבע.
צעדנו בשלווה על מרצפות האבן של רחובה הראשי של וולוביליס הרומית, הלוא הוא ה"דקומנוס מקסימוס" (דקומנוס=עשר, רמז למגוריהם של הדקוריונים), תוך שאנו מנסים לדמיין כיצד זו נראתה לפני מאות שנים: שדרה נאה שנפרשה בכיוון מזרח-מערב לאורך של כ-400 מ', וברוחב של 12 מ', כאשר משני צדיה מבנים מפוארים, חנויות מסחר שוקקות חיים, תעלות ניקוז ועמודי פסלים גבוהים. לשם השוואה, גם בירושלים הרומית היה "דקומנוס" בכיוון מזרח-מערב, היום זהו רחוב דוד (ה"שוק") והמשכו ברחוב השלשלת. המחשה לאופיו של הרחוב הרומי הקדום ניתן לראות גם בקרדו המשופץ והמשוחזר ברובע היהודי בירושלים.
משהגענו אל קצהה המערבי של השדרה היפה ניצבנו למרגלותיו של שער ניצחון מרשים, אשר הוקם בשנת 217 על ידי הנציב המאוריטני מרקוס אורליוס סבסטנוס, כאות הוקרה לקיסר רומא קאראקאלה (Caracalla) שנרצח באותה שנה. קאראקאלה, אשר בשנת 212 העניק אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה החופשיים, סבר בתחילה כי הצעד הדמוקרטי הזה יתקבל בברכה, אך עד מהרה התבדה, משהתברר לאזרחים החדשים כי הדבר נועד להגדיל את תקציבה של האימפריה כתוצאה מגביית מסים...
"אין מקום שינעם לאדם כביתו" - קיקרו
אך לא רק מבני הציבור היו מפוארים. מתכנני העיר וולוביליס, שהיתה עיר קטנה ונידחת בקצה המערבי הרחוק של האימפריה, ביקשו לפצות על הריחוק הגיאוגרפי ממרכזי הפעילות בכך שהעניקו איכות חיים גבוהה כמיטב ה"דולצ`ה ויטה" (החיים המתוקים) הרומים הידועים, הן לברבריים והן לחיילי השלטון הרומי ופקידיו שהתגוררו בה. הדבר בא לביטוי בעיקר ברצפות הפסיפס המפוארות המציגות דימויים וסמלים של עושר, שפע חומרי ועינוגי גוף ונפש. ואכן, באחת הכניסות לבתי המגורים, מצאנו פסל אבן בצורת פאלוס (אבר מין זכרי) ענק, שבא לסמל את השפע והפריון שאפיינו את וולוביליס בשיא פריחתה. פסל מרשים זה, שהצית את דמיונם של חברי הקבוצה, היה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מן ההומור הפנימי של הטיול...
כ- 30 פסיפסים שרדו בוולוביליס במצב מצוין, אותם ניתן לסווג אותם לשלוש קטיגוריות: פסיפסים הכוללים מוטיבים גיאומטריים או צמחיים. כאלה עם בעלי חיים שונים או פסיפסים עם דמויות מיתולוגיות: אורפיאוס, נפטון, בכחוס, הרקולס, דיאנה ואחרים. הפסיפסים העוסקים בחיי היומיום הגשמיים הם מעטים אך עוסקים בהיבטים חיוביים של חיי מותרות כמו דייג - המסמל בילוי ומנוחה ולהטוטן/אקרובט - המסמל שעשועים ובידור.
את הפסיפסים המרשימים ביותר (מלבד אחד, בית אורפיאוס) גילינו במה שהיה אזור המגורים היוקרתי של וולוביליס, סמוך לשער הניצחון. נושאי הפסיפסים מאפשרים ללמוד על הסטאטוס החברתי הגבוה של הדיירים שהיו מן הסתם, נכבדי העיר- דקוריונים, אנשי צבא או פקידים בכירים. לרוב מוקמו הפסיפסים באולם קבלת הפנים של הבית הטריקליניום (Triclinium=טרקלין), חדר אירוח הפונה לנוף, ובו המארח ואורחיו נשענים/שוכבים על גבי שלוש ספות מרווחות הפונות בצורת האות "ח" אל הנוף (דוגמה לטריקליניום מרשים ניתן לראות גם בוילה הרומית באתר עין יעל שבדרום-מערב ירושלים). חומרי הגלם מהם הוכנו הפסיפסים נלקחו כולם מן הסביבה הקרובה, עובדה שהקלה מאוד על האומנים ואפשרה להם יכולת גבוהה של ביטוי אומנותי מגוון וצבעוני. חלקי האבן נחצבו מאבנים ומסלעים. סלע הגיר האפור של ג'בל זרהון הסמוך העניק את הגוונים הכהים, שיש לבן נלקח ממחצבות סמוכות, שברי קרמיקה סיפקו את האבנים האדומות והחומות, תעשיית הזכוכית המקומית תרמה את החלקים הכחולים והירוקים ואבני הצפחה השלימו את גווני השחור והאפור.
רובע לבורסקאים ורובע ליהודים
מלאי קינאה בחיי המנעמים והמותרות של תושבי וולוביליס המדושנים, נפרדנו על רקע השקיעה משער הניצחון של העיר ומהשדות שנצבעו בגווני ירוק-חום-צהוב, ועשינו את דרכנו על הכביש המהיר אל עבר העיר פאז (Fez).
למחרת בבוקר יצאנו בשעת בוקר מוקדמת לצפות בקרני השמש הראשונות המאירות את ``אתונה של אפריקה``, אחד מכינוייה של פאז. שם זה ניתן לפאז בשל היותה המרכז האיסלמי התרבותי והרוחני החשוב ביותר של מרוקו ושל המאגרב כולו, מאז הקמתה בשלהי המאה ה- 8 ועד היום. עד היום לא ברור האם היה זה מולאי אידריס שייסד את העיר פאז כעיר בירה חלופית ל``ואלילה`` (וולוביליס), או שמא היה זה בנו מולאי אידריס השני.
כאשר הגיע האוטובוס אל ראש הרכס שממזרח לפאז, נשמעו קריאות התפעלות למראה יופיה של העיר, אשר הזכירה לרבים מאיתנו את העיר העתיקה בירושלים, כפי שהוא ניצפה מהר הזיתים.לעינינו היתה פרושה המאדינה (העיר העתיקה) של פאז, שהיא מרחב עירוני צפוף הכולל יותר מ- 9,400 סמטאות ורחובות צרים היוצרים מבוך שקשה מאוד להתמצא בו באופן עצמאי.
לאחר שסימנו לסקור את המראה הפנורמי המרהיב שסביבנו ירדנו אל המאדינה של פאז (המכונה גם "פאז אל- באלי", כלומר פאז הישנה), ולעינינו נגלתה עיר מרתקת שוקקת חיים, מגוונת וססגונית הפועלת כמעט על כל החושים: מראות הסמטאות הצרות ופרטי הבנין המייצגים את פאר הארכיטקטורה האיסלמית הקדומה. טעמם של התבלינים, התמרים, הזיתים והממתקים בסמטאות השווקים. קריאות הרוכלים וצלילי עבודת הנפחים, הסתתים, הזגגים והרוקעים במתכת. רוב המבנים בפאז הישנה הם בני שלוש-ארבע קומות, עובדה אשר יוצרת תחושה של הליכה במנהרות צרות וגבוהות שקרני השמש יוצרות משחקי אור וצל מעניינים.
אך דומה כי אחת החוויות המרתקות ביותר עבורנו במהלך הסיור במאדינה של פאז היה הביקור ברובע הבורסקאים. פאז היא כנראה אחד המקומות האחרונים בעולם בה ניתן לראות כיצד מתבצעת מלאכה קדומה זו של ניקוי ועיבוד עורות, כמו לפני מאות שנים. על מנת להתרשם מתהליך עיבוד העורות, עלינו אל אחד הגגות (לא לפני שדאגנו לתחוב לאפינו עלי קינמון או נענע, על מנת להקל על הריח החריף והעז...), וערכנו תצפית אל עבר חצר גדולה בה היו מרוכזים עשרות דודי ענק המכילים חומרי ניקוי, חיטוי וצבעים.
הבורסקאים, הפועלים העוסקים במלאכה, ניצבו בתוך המיכלים הגדולים תוך שהם טובלים בהם את העורות וצובעים אותם. העורות נטבלים גם בנוזלים שונים שמטרתם לרכך ולעדן את העור הגס ולהפכו לחומר גלם ראוי לעיבוד. בעבר נעשה שימוש בנוזלים שהופקו מן הטבע בלבד, כגון קליפות אלון השעם ועץ הערמון שעורבבו במי ים (עורות בגוון בהיר מעובדים באמצעות נוזלים המופקים מפירות עץ האשל). לאחר הניקוי והעיבוד, עוברים העורות הברקה ושימון, ואז הם נפרסים ונמתחים על הגגות לשם ייבוש אחרון וטיהור מן הריח החזק. כיום מתבצעת המלאכה באמצעים כימיקלים מודרניים, ולכן הם מאוחסנים הרחק מן העיר כדי לא לגרום לזיהום אויר ולסיכון הסביבה.
הביקור במאדינה של פאז אינו שלם ללא ביקור ב"מלאח", הלוא הוא הרובע היהודי, אשר נחשב לגדול ביותר במרוקו. היהודים שחיו בערים הראשיות במרוקו התגוררו החל מהמאה ה-14 לערך ברובע נפרד שהוקף חומה ואשר כונה "מלאח". על פי אחת הגירסאות, מקור השם "מלאח" ("מלח" בערבית) הוא בתפקיד שהיה "שמור" ליהודים, לייבש ולהמליח את ראשיהם הערופים של המורדים והבוגדים, בטרם נתלו על שערי העיר למען יראו וייראו...
באחת הסימטאות, גילינו את פתחו של בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן". בית כנסת זה, אשר הוקם באמצע המאה ה-17, זכה לשיפוץ ולשימור בשנת 1999, ומודל מוקטן של המבנה ותכולתו נמצא בתערוכה בבית התפוצות בתל אביב. בשל העובדה שהיום מתגוררים רק מעט מאוד יהודים בפאז, משמש בית הכנסת הקטן והיפה עדות למורשת תרבותית מפוארת של הקהילה היהודית.
בערבו של יום נכנסנו אל בית הקברות היהודי, אשר מהווה מוקד עלייה לרגל למאמינים רבים הפוקדים את קברי הקדושים שבו (במרוקו כולה יש למעלה מ- 600 קברי צדיקים קדושים). קרני השמש האחרונות האירו את ים המצבות הלבנות, שכמעט כולן זהות בצורתן ובגוון הלבן הבוהק שלהן. במרכז בית הקברות ניצבו מספר מצבות שחרגו בגודלן ובעיצובן מן האחידות של שאר המצבות. קרבנו אל אחת המצבות הגדולות הללו, שהיתה שייכת לנערה לאלה סוליכה, וקראנו את סיפורה העצוב משנת 1834 כפי שסופר ע"י זקני הקהילה:
"לאלה סוליכה, פעם חזרה הביתה ובמקום שתיכנס לבית אביה, טעתה ונכנסה לביתו של ערבי. ראה זאת המוסלמי, וביקש שהיא תהיה לו לאשה. ענתה לו: חס וחלילה, שהשטן לא יתגרה בי. הוא המשיך להשפיע עליה עד ששחט אותה, והיא בעצמה מסרה לו את הסכין כדי שישחט אותה, באומרה לו: שחט אותי ולא אמיר את דתי. אני צדיקה נקיה, ולא אתחתן לממזר בן ממזר...". סוליכה היתה לסמל של נחישות דתית וגבורה, ולכן הפכה לקדושה נערצת בקרב יהודי מרוקו, אך גם בקרב המוסלמים עד עצם היום הזה.
מורשת תרבות עולמית
בשנת 1997 הכריז ארגון אונסק"ו על וולוביליס כעל "עיר בעלת מורשת תרבות עולמית". השיקולים להכרזה היו שעיר זו משקפת בצורה אותנטית את החיים התרבותיים ואת העושר האדריכלי של התרבות הפניקית, הברברית, הרומית והמוסלמית. היותה עיר קצה נידחת לא מנע מפרנסיה ותושביה לפאר אותה ולבנות בה חיים תרבותיים ותעשיה חקלאית משגשגת. מלבד זאת, העובדה כי לאורך היסטוריה בת 1,000 שנים, לא עברה העיר מלחמות, רק תרמה לשימור של רוב המבנים ברמה גבוהה, כולל הפריטים והפסיפסים הססגוניים.
לנו נותר לקוות כי מרוקו אשר סגרה את שעריה בפני הישראלים לפני כמעט שלוש שנים, תפתח שוב לביקורי ישראלים אשר יוכלו לשוב ולהתבשם שוב מיופיין של וולוביליס, מקנס ופאז ומשאר אתריה ונופיה של מרוקו. ועד אז, ניאלץ להסתפק בהרחה ממרחק של הפרח הרומי של מרוקו.
העיירה מולאי אידריס
מזרחית לוולוביליס, פרוסה על גבי שתי שלוחות, נמצאת העיירה הקטנה מולאי אידריס (Moulay Idriss), הנושאת את שמו של הגיבור המוסלמי הנערץ אשר מצא בוולוביליס בשנת 789 מקלט מרודפיו מן המזרח. יופייה הציורי והשתלבותה בטופוגרפיה ההררית משכו אליה אמנים רבים, ביניהם הצייר הצרפתי שארל קריבה (Kerivel).
אידריס, צאצאם של עלי (חתנו של מוחמד) ופאטימה (בתו של מוחמד), נמלט למגרב אל אקצה (המערב הקיצון, כינויו הגיאוגרפי של אזור צפון מערב אפריקה בפי הערבים), לאחר שהובס בקרב בדמשק מול החליף העבאסי אל מנצור. עם הגיעו לוולוביליס הוא נקט בשני צעדים משמעותיים מבחינה סמלית שנועדו לקרב אליו את הברברים המקומיים: הוא השיב לעיר את שמה הברברי המקורי וכינה אותה בערבית "ואלילה", ונשא לאישה את ללה קנזה (Lalla Kenza), צעירה ברברית מקומית.
הופעתו הדרמטית מלאת האנרגיה והעוצמה של מולאי אידריס על רקע העמק השלו והפסטורלי, הילכה פלאים על הברברים אשר הוקסמו ממנו והלכו שבי אחריו ואחרי דת האיסלם שהביא עמו. בספרו "גן של עלים" טוען ההיסטוריון איבן אזיגר כי בכוח הכריזמה הכובשת ואישיותו הסוחפת הצליח אידריס לאסלם למעשה רבים מתושבי המגרב, בעיקר ברברים שהתנצרו ויהודים, והפך עד מהרה לקדוש מוסלמי נערץ. לאחר תקופה קצרה בואלילה (וולוביליס), עזב אידריס בשנת 790 את העיר וייסד על מורדות ג'בל זרהון הסמוך עיירה קטנה שעתידה להיקרא על שמו- "מולאי אידריס". הפופולריות העצומה וההצלחה הדתית והפוליטית לה זכה מולאי אידריס במגרב העלו את קנאתו של החליף הבגדדי הארון אל- ראשיד, אשר שלח סוכנים שהרעילו למוות את אידריס בשנת 791. אידריס נקבר בעיירה שהקים על שמו, הנחשבת עד היום למקום האיסלמי הקדוש ביותר במרוקו.
קברו של מולאי אידריס הראשון, הוא מבנה איסלמי קדוש המכונה "זאוויה", והוא אסור לביקורים למי שאינו מוסלמי. קדושתו הרבה של האתר היא המניע לעליה לרגל בחודשים אוגוסט וספטמבר, או אז נמלא העמק בשיירות של אלפי מתפללים, אוהלים צבעוניים ושפע בעלי חיים. האירוע הופך במהרה לחגיגת פולקלור עממית וססגונית: רקדנים, מספרי סיפורים, סוחרים ולהטוטנים מעירים את העמק היפה משלוותו, והופכים אותו לקרנבל דתי עממי אותנטי.
קראו עוד על טיול למרוקו באתר אקו טיולי שטח