המסע בעקבות הגברת פוסה ואדון אי-אי
להיט הקיץ, הסרט "מדגסקר", בו הפוסה הטורפת נלחמת בלמורים הטובים, החזיר אותי מספר שנים אחורה: מנג'ה! מנג'ה! (manger, manger) ניסה להסביר לי משיט הפירוג שלנו את מהות האובך המוזר שהתקדם מכיוון מזרח. גם אני יודע שמנג'ה זה לאכול בצרפתית, אבל מעבר לזה לא הבנתי. המשיט שלנו ידע צרפתית בערך ברמה שלי, שזה קרוב מאוד לאפס, והמלגשית השוטפת שלו לא עזרה לי להבין את הסבריו. המשכנו להפליג במורד נהר המנמבולו (Manambolo) לכיוון שמורת צינגי (Tsingy de Bemaraha Reserve). רבע שעה לאחר מכן ה"אובך" המוזר הגיע אלינו, ובמשך שעתיים עברה מעלינו ובינינו להקת ארבה צפופה. השמיים מלאו בחגבים אלו שחלקם הקטן, כמה עשרות אלפים, נחתו על כל עשב רענן וכילו אותו עד תום, לפני שהצטרפו לשאר המיליונים המעופפים. שמענו במרחק מתוך רחש הרקע של הארבה את המקומיים מנסים לגרש את האסון משדות האורז שלהם בצעקות ובתיפופים. אנחנו עגנו באחד מחופי החול הנפלאים של הנהר בעוד משיטנו החל מצליף לכל עבר בעזרת חתיכת סמרטוט; תוך מספר דקות היה לו סיר מלא בארבה אותם בישל לארוחת הערב, ולמען ההגינות, יש להודות שטעמם היה עדין וטעים.
אל תפספסו טיול בלתי נשכח למדגסקר עם אקו טיולי שטח >>>
אותו נהר היה עבורנו נתיב הגעה לשמורה, בה קיווינו שנוכל לראות את הפוסה. למעשה הגענו אשתי ואני למדגסקר בעיקר במטרה לראות שני מיני בעלי חיים נדירים ביותר. הראשון הוא הפוסה (Cryptoprocta ferox), שהוא הטורף הגדול היחידי במדגסקר, אורכו כשני מטרים, וכמחצית מאורכו הינו זנב (הפוסה שייך למשפחת הגחניים, אותה משפחה כשל הנמייה). הפוסה מתמחה בטיפוס על עצים וטריפת למורים בגובה רב. בעל חיים זה כמעט ולא נחקר. כל מי שפגשנו סיפר לנו שפה, או לחילופין שם, יש פוסה. לא, הוא אישית לא ראה, אבל הוא יודע שיש.
בעל החיים השני, הנדיר לא פחות אבל מפורסם הרבה יותר, הוא האי-אי (Daubentonia madagascariensis), אשר בעזרת שיניו הענקיות הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס. בעל חיים זה, אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה שלו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי. הפוסה והאי-אי הן הסיבות העיקריות להגעתנו לאי האגדות, אבל למען האמת אין צורך ביותר מידי תירוצים להגיע לאי כמו מדגסקר.
מדגסקר, הרפובליקה המלגשית, היא האי הרביעי בגודלו בעולם. שטחו כ-590,000 קמ"ר (כמעט פי 30 משטחה של ישראל) והוא שוכן כ-400 ק"מ מזרחית לחופי מוזמביק. לפני כ-165 מיליון שנה התנתקה מדגסקר מחופי אפריקה והחלה בנדידה איטית מזרחה, באותה תקופה עדיין לא היו פרימטים או יונקים ממשפחת הגחניים בעולמנו. לפני 65-60 מיליוני שנה, כאשר החלו להתפתח באפריקה פרימטים פרימיטיביים, כבר שכן האי פחות או יותר במקומו הנוכחי. נציגי הפרימטים והגחניים עברו בדרך כלשהי בשלב מאוחר יותר לאי, אולי על גבי רפסודה טבעית שנסחפה מחופי מוזמביק והעבירה עמה מטען חי. עקב הניתוק מיבשת אפריקה וכן עקב מגוון תנאי השטח והאקלים, החל ביערות גשם טרופיים, דרך הרמה המתנשאת לגובה של יותר מ 2800 מטר ועד לאזורים חצי מדבריים, התפתח באי מגוון בעלי חיים עצום. 97% מבעלי החיים (לא כולל ציפורים) אנדמיים למדגסקר. שני שליש ממיני הזיקיות בעולם, כ- 135 מינים, נמצאים באי, ביניהם הזיקית הגדולה בעולם (60 ס"מ Calumma parsonii), והזיקית הקטנה בעולם, שגודלה כגפרור (Calumma nasutus).
פרסומו של האי הגיע לו, ובצדק, בזכות הלמורים, השייכים לסדרת הפרימטים הנמצאים רק במדגסקר. אני מניח שמי שהגיע לאי לפני כ-1500 שנה נתקל בגן עדן ביולוגי של ממש, אלא שאז הגיע האדם. ראשוני המתיישבים הגיעו כנראה מדרום מזרח אסיה (פולינזיה, מלזיה, אינדונזיה), ובשלב מאוחר יותר החלו להגיע אפריקאים, כך שהיום יש מגוון אנושי מרתק ממלוכסני עיניים ועד שחורי עור. מאותה הסיבה יש באי מגוון של מסורות וטקסים ממקורות שונים, כמו טקסי קבורה, קבורה שניה והוצאת עצמות המתים (famadihana), וקישוט הקברים בעצמות, בקרני זבו ובפסלים, חלקם ארוטיים.
האירופאים הראשונים שהגיעו לאי ב-1500 היו הפורטוגזים, אחריהם הגיעו אנגלים וצרפתים. גן העדן שמצאו המתיישבים הראשונים הפך לשדה קטל עבור בעלי החיים. מתוך 32 מיני למורים, הושמדו 15 המינים הגדולים, שהגדול ביניהם היה בגודל גורילה (המין הקטן ביותר, שהוא גם הפרימט הקטן בעולם- הלמור העכברי הננסי Microcebus myoxinus, שמשקלו מגיע לכ-25 גרם, נחשב כמין נכחד והתגלה שוב ב-1992). כמו כן הושמדו 6 מינים של עופות קרקע, ביניהם העוף הגדול בעולם "עוף-הפיל" (Aepyornis maximus) אודותיו כנראה הומצאו האגדות על עוף ענק שיכול לשאת פיל ברגליו (מובן שעוף זה מעולם לא ידע לעוף, וגם פילים לא היו מעולם במדגסקר). עדיין אפשר למצוא שרידי ביצים של עוף זה, שהוכחד לא מזמן, והגיע למשקל של 450 ק"ג. נכחדו גם שני מינים של צבי ענק, היפופוטם גמדי ועוד. במקביל להכחדה ולצייד בוראו גם למעלה מ-75% מהיערות, ונותרו רק כ-10% מיערות הגשם שבאי. אבל גם המעט שנשאר יותר ממצדיק ביקור באי, בו נמצא שפע של שמורות טבע בהן ניתן לפגוש ביצורים המיוחדים לאי, ובכל אזור תצורות נוף ובעלי חיים שונים.
כבר בראשית מסענו במדגסקר ידענו שהקושי העיקרי יהיה איתורה של הפוסה ולפיכך ריכזנו את רוב המאמצים בחיפושים אחריה. התחלנו באזור החוף הדרום מערבי ליד עיירה נחמדה בשם מורונדב (Morondava), אליה הגענו לאחר נסיעה בת כ-20 שעות. בהתחשב בעובדה שמדובר בסה"כ ב-250 ק"מ מטאנה אנטננריבו (Antananarivo) הבירה, ניתן להבין מה מצב הכבישים במדינה (וגם זה רק במקומות בהם יש כבישים!!!).
ממורונדב נסענו בדרך עפר לאזור "היער-השוויצרי" (Kirindy Swiss Forest), שם שמענו שיש סיכוי לראות את הפוסה. משני צדי הדרך חרשו מלגשים בעזרת הזבו (Zebu, הבקר המקומי) את שדות האורז היבשים. הדרך התפתלה ועברה דרך שדרה טבעית של עצי באובאב ענקיים. גם סוג זה של עצים מוצאו במדגסקר, אולם קיימים גם שני מינים (מתוך ה-7) מחוץ לאי, באפריקה.
ביער השוויצרי הקמנו את מחננו וערכנו סיורי יום ולילה. בסיורים ראינו סיפקות (Sifakas) בדרכן לשינה על הענפים הגבוהים, זיקיות, למורים ליליים ממינים שונים, עטלפים, נחשים (אין במדגסקר נחשים ארסיים כך שניתן לסייר בבגדים קצרים ובסנדלים), ורק פוסה לא ראינו. הבאנו איתנו גם תרנגולת שתשמש כפיתיון לחיית הטרף הגדולה אלא שזו לא השתכנעה. לפני שעזבנו בישלנו לנו מרק עוף משובח.
בשעות הצהריים החום היה בלתי נסבל, וכמו שאר בעלי החיים באזור רבצנו בצל, בערסלים, כשמידי פעם שפכנו על עצמנו מים, אותם שאבנו מבאר צוננת שבמקום. אבל ללא ספק השעות הזוועתיות ביותר היו שעות הערב. בזמן זה נהגנו להכין את הפיתיון לפוסה, אותו קשרנו בדרך כלל לגזע עץ. כך שכשתגיע הפוסה נספיק לצפות בה ולצלם אותה. בפרק זמן זה בו ארבנו בשקט לחיה, ניצלו אלפי יתושים את העובדה שהשתדלנו שלא לזוז, ומצצו את דמנו. לעומת זאת, השעות הנעימות ביותר היו מוקדם בבוקר, ובעיקר בלילה. לילות נפלאים. העונה היבשה, מזג אוויר נפלא, קריר ויבש. לשנינו פנסי ראש "פצל" בעלי שתי נורות: נורה רגילה בה השתמשנו לאיתור בעלי החיים, ונורת הלוגן להארה על האובייקט. היתרון בפנס ראש על פנס רגיל הוא בכך שהאור הפוגע בחיית הלילה חוזר מעיניה בוהק כשני פנסים זוהרים. פנס המוחזק ביד מגיע לבעלי החיים מזווית שונה (ביחס לעינינו), ואנחנו לא רואים את החזר האור. כשאובייקט היה רחוק מידי השתמשנו בזרקור "מגלייט" רב עוצמה לאחר שזיהינו את זוג העיניים. לאחר שצפינו בלמורים ליליים, היה נחמד לגלות מדי פעם בסיורי היום למור לילי צופה בנו ממרפסת ביתו, או מחלונו שבגזע עץ חלול.
עלינו צפונה לשמורה מיוחדת במינה, אנקרנה (Ankarana), שבשנים האחרונות התגלו בה תופעות גיאולוגיות מרתקות ויש בה מגוון ייחודי של בעלי חיים תת-קרקעיים, ופרימטים רבים, ביניהם האי-אי ולמור הכתר (Eulemur coronatus) - יצור יפיפה שלמד שבשמורה אין לחשוש מבני אדם והתקרב אלינו באצילות לקבל חתיכת בננה. התופעה הגיאולוגית, הנקראת צינגי, נמצאת באזורים שונים באי. אלו הם סלעי גיר שהרוח והגשם צרו בהם צורות מחודדות ומשוננות, על גביהן מקפץ לו הלמור הכתרי בקלילות, ומתחת למסלע הגירי הזה נוצרו מערות נטיפים עצומות, שבחלקן זורמים נהרות תת-קרקעיים עם מפלי מים. במקומות מסוימים נהרות אלו היו מקור המים היחיד שלנו לשתייה ולרחצה. כך רחצנו בנחל הזורם 50 מטר מתחת לפני האדמה, לאור נרות, כשמעלינו תלויים נטיפים בשלל צורות וביניהם מעופפים עטלפים. גם משמורה זאת יצאנו מאוכזבים מבחינת הפוסה, אך מלאי התלהבות משאר מיני החיים שפגשנו.
שלושה שבועות באי. אין פוסה ואין אי-אי. שניהם בעלי חיים סוליטארים, טריטוריאלים וליליים. החלטנו לעבור לאזור הצפון מזרחי של האי, שהוא האזור הגשום ביותר (חששנו גם לפגוע באוכלוסיית התרנגולות באזור). שם, ידענו, יש סיכויים טובים לפגוש לפחות את האי-אי. טסנו לעיירה קטנה בשם מרואנצטרה (Maroantsetra), ומהמנחת נסענו תלויים מבחוץ על טנדר מרופט לכיוון העיירה. במבואות העיר מילא את אפנו ריח נפלא של ציפורן טרי. תבלין זה הינו למעשה ניצני פרחיו של עץ הציפורן (Eugenia aromatica), ממשפחת ההדסיים. הוא נמכר לאחר ייבושו, אך הניחוח והטעם של התבלין הטרי נפלא!
משנכנסנו לתוך העיירה השתנה ריח הציפורן באחת לריח הווניל. הגענו לרחוב בו מייבשים ואורזים מקלות וניל. פירות הווניל נאספים ביער מצמחי סחלב השנף(Vanilla planiflora) , שמגודלים כמטפסים על עצים ביער, ולאחר מכן נערמים בתוך סירת קנו מלאה במים, ונשים דורכות ברגליים יחפות ולצלילי מוזיקה קצבית על פירות הסחלב. לאחר השטיפה מיובשים פירות הסחלב ואחר כך נארזים ומיוצאים לאירופה. מוצא הווניל אמנם ממקסיקו, אבל כיום מדגסקר מייצרת 80% מהווניל בעולם. בנוסף ישנם גם רחוב המוסקט ורחוב הפלפלים. האזור שופע גם עצי ליצ'י ומנגו ענקיים. כשרצינו לקנות מעט מפירות אלו בשוק ענו לנו שליצ'י ומנגו לא מוכרים. אתם רוצים? תקטפו לכם.
החלטנו לפוש מעט מהחיפושים, ולחזור אליהם מאוחר יותר מכיוון דרום. ואם לנוח אז אין כמו באי קטן הנמצא צפונית מערבית למדגסקר - נוסי ביי (Nosy be). אי כמו שאי צריך להיות. חופים לבנים, דקלי קוקוס, מים צלולים ועשירים ביצורים צבעוניים ובדגים טעימים. שנות השלטון הצרפתי במדגסקר (1895-1960) השאירו את חותמן. בכל כפר, אפילו בקטן והנידח ביותר בכל רחבי מדגסקר, ניתן להשיג בגט טרי. גם דגי ים טריים וסרטנים מבושלים בסגנון צרפתי אינם נדירים, ואפילו יין טוב ניתן להשיג במקומות המתויירים ובעיר הבירה. השבח לצרפתים. האי נוסי ביי משמש כמקום נופש לתיירים רבים ויש בו בתי מלון בכל הרמות. אנחנו שכרנו בונגלו קטן על החוף ושני קטנועים וסיירנו ברחבי האי הקטן. אחד הגידולים העיקריים באי הוא עץ היאלנג-יאלנג, המוסיף עוד נידבך באי האגדות. העץ נראה כמכושף מאחר וגוזמים את הגזע, כדי שיהיה נוח לקטוף את פרחיו. הענפים התחתונים גדלים בצורה אופקית תוך כדי פיתולים מוזרים. פרחיו הצהובים נקטפים ומהם מופק במפעל מקומי שמן אתרי יוקרתי. תמצית היאלנג-יאלנג משמשת מרכיב חשוב בבשמים רבים, וגם ברפואה אלטרנטיבית מייחסים לו תכונות מרפא רבות.
אם אנחנו כבר בנוסי ביי אז אסור לוותר גם על נוסי קומבה. באי קטן זה נמצאת שמורה ייחודית, וזהו גם המקום הטוב בעולם בו ניתן לפגוש את הלמור השחור. תת-המין שבנוסי קומבה הוא הצבעוני והיפה מבין הלמורים השחורים. הזכרים שחורים והנקבות ג'ינג'יות, וציציות שיער מעטרות את פרצופיהם. כל מי שמחזיק בננה בידו, מובטח לו שתוך שניות יגיעו אליו כמה למורים יפהפיים ויקפצו בחינניות על כתפיו. אבל כזכור, לא באנו למדגסקר כדי לבלות, אנחנו בחיפוש אחרי גב' פוסה ואדון אי-אי. בצער רב (שלי לפחות) עזבנו את אי החלומות וחזרנו בטיסה לאי האגדות. המשכנו לנסות את מזלנו בחוף המזרחי, והתחלנו לעלות בדרך החוף, במשאיות, ג'יפים, טרמפים ומעבורות שחוצות את שפכי הנהרות. אחת המעבורות הייתה ממונעת, והשאר הופעלו בעזרת מוטות או מערכת גלגלות ידנית. בסיום כמה ימי נסיעה הגענו למננרה (Mananara). שם, כך שמענו, יש מישהו בשם רוג'ר שלו יש אי פרטי, ובאי מספר אי-איים. גורלו של האי-אי רע, כי אין ויכוח בין התרבויות השונות באי שאי-אי חי מביא מזל רע, ומי שנתקל באי-אי חייב להרוג אותו ולזרוק את הגופה בכפר השכן, אלא שגם הגופה עדיף שלא תהיה ליד הבתים ומעבירים אותה לכפר הבא, וכך מטולטלת לה גופת האי-אי המסכן הלאה. החוקרים לא יודעים כמה אי-איים נשארו באי אך משערים שמספרם נמוך. רוג'ר אינו מאמין שאי-אי מביא מזל רע. ב-1980 הוא הצליח להשיג כמה פרטים ושחרר אותם באי הפרטי שלו ואלו מתרבים ומביאים לו דווקא מזל טוב. כיום יש באי שמונה פרטים, ביניהם גור צעיר אחד. שכרנו את בעל הפירוג שבאי והוא הוביל אותנו לאי האי-אי. באי גם למורים שונים כמו למורי הבמבוק הנדירים(Hapa lemur), הניזונים בעיקר מעלי במבוק ובקיבתם חיידקים סימביוטים שמסייעים להם בעיכול העלים. חיכינו לחושך, ומיד לאחר השקיעה יצאנו לחפש אי-איים. האי-אי בונה מספר קינים בצמרות העצים, ובכל לילה לן בקן אחר, ממש כמו מהפכן הנמלט מהשלטונות. הם, כאמור, סוליטריים (חיים בדד) ותנועתם שקטה ביותר. לאחר כחצי שעה של שיטוט וכמאה וחמישים עקיצות קרא לנו אחד הנערים המקומיים - בואו לכאן יש כאן אחד!!! תוך שניות הגענו לעץ עליו הצביע. בנוסף לפנסי הראש המשוכללים, לילך הייתה מצוידת במצלמת וידאו, ואני במצלמת הסטילס והפלש. בנוסף החזקתי ביד פנס רב עוצמה להאיר את היצור המוזר, כדי שלילך תוכל להסריט אותו. וכך התרוצצנו ממקום למקום, רצים, נופלים, קמים, נעקצים, מקללים, שוב רצים ופתאום! מבין הענפים הציץ עלינו היצור המוזר הזה, אי-אי. הוא עמד במרחק של כ-3 מטרים מאיתנו ופשוט בהה בנו בעיניו הגדולות ובפרצופו המחודד, שבגללו חשבו בעבר לסווג אותו אפילו כמכרסם. היום החוקרים יודעים בוודאות שהוא שייך ללמוריים אם כי כמשפחה נפרדת, בה יש רק מין אחד, האי-אי. קשה לתאר את ההתרגשות שלנו לעמוד סוף סוף פנים אל פנים מול היצור אחריו אנחנו מטלטלים כבר יותר מחודש. לראות אותו חי בטבע, יוצא לסיור לילה לפצח אגוזי קוקוס ולחפש חרקים פריכים בעזרת אצבעו האמצעית הדקה עליה שמענו סיפורים ואגדות, ואותה הוא מרים גבוה כשהוא הולך היא יקרה ועדינה מידי מכדי להשתמש בה בהליכה. עקבנו אחריו כמה שעות, לעיתים אני מאיר ולילך מצלמת ולפעמים היא מאירה ואני מצלם. בהתחלה חששנו שהאי-אי יחמוק מאתנו אבל לאחר כמה ניסיונות מגושמים שבאחד מהם הוא בטעות כמעט נחת לי על הראש הוא התייאש מאתנו, נשכב על ענף מעלינו, ופיהק פיהוק גדול כשהוא מניח את ידו בנימוס על פיו. אחר כך החל לטפל באצבע הדקה והעדינה, ליקק אותה וניקה אותה, וכשהייתה נקיה לחלוטין… חיטט בעזרתה באפו. עד כאן! יותר מזה כבר לא יכולנו לצלם ופשוט פרצנו בצחוק, כשהאי-אי מביט בנו בתדהמה, כאילו אנחנו הם חסרי החינוך.
עברו כמעט 40 יום ופוסה עדיין לא ראינו. שהותנו באי עמדה להסתיים והחלטנו לא לוותר על שמורת פירנה (Perinet), שמורה קטנה שנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מטאנה הבירה. בשמורה זו, שהיא כנראה המתויירת ביותר במדגסקר, ניתן לראות בנוסף ללמורים השונים את האינדרי (Indri indri), הלמור הגדול ביותר החי כיום, שמשקלו מגיע ל-7 ק"ג. לראות אותם בצמרות העצים בפרוותם הצמרירית בצבעי שחור לבן ועיניים חודרות שנראות כשני פנסים זה מרגש, אבל כל זה כאין וכאפס לעומת שירת הבוקר שלהם. התמקמנו בכפר קטן בשם אנדסיבה (Andasibe) לא רחוק מהשמורה. ב-6:30 בבוקר עוד לפני שיצאנו לדרך כבר שמענו את שירת האינדרי. למשפחה של אינדרי יש טריטוריה גדולה מדי לשמירתה על ידי ריח ולכן הם פיתחו את התקשורת בזמרה. כל משפחה מכריזה בבוקר ולפנות ערב על הטריטוריה שלה, והמשפחה ממול עונה לה באזעקה המזכירה מעין סירנה בסולמות משתנים, וקולה נשמע מאזור השמורה עד לכפר - מרחק של יותר מ-4 ק"מ. את המרחק הזה עברנו במהירות ונכנסנו לתוך היער. בעזרת המדריכים המיומנים של השמורה, מצאנו את עצמנו תוך פחות מחצי שעה מתחת למשפחה מזמרת שכזאת, משפחה מספר 1 (כל משפחה בשמורה ממוספרת). בנוסף לסיור היומי והלילי בשמורה, אפשר לצאת לסיור של מספר ימים בפארק הסמוך, כולו באזור של משפחות אינדרי נוספות. לצערנו זמננו כבר אזל.
בדרך חזרה למלוננו עברנו דרך המרכז החינוכי של World Wide Fund) WWF). ארגון בינלאומי זה לקח על עצמו להציל את חיי הבר של מדגסקר והקים וניהל שמורות במשך שנים רבות. בעת האחרונה החל הארגון להעביר את השמורות להנהלה מקומית (ANGAP), ומתפנה לעסוק בחינוך לשימור הטבע. משנכנסנו למשרד של WWF פגשנו את מנהלת אזור הצפון, אישה אמריקאית אותה פגשנו שבועיים קודם לכן בצפון בחיפושנו אחר הפוסה. "הוי אתם שני הישראלים שבאו למדגסקר במיוחד לראות את הפוסה, לא?" אתמול, היא דיווחה לנו בהתרגשות, היו כאן זוג על העץ שבמעלה השביל מחוץ לשמורה. היא הסבירה לנו שזו עונת החיזור בה הזוגות מתלכדים לטקסי החיזור וההזדווגות אותם הם מבצעים בצמרות העצים, ולכן קשה במיוחד לראותם בעונה זו. בפגישה הקודמת שלנו היא ספרה שהיא שוהה כבר חמש שנים בשמורות במדגסקר ומעולם לא ראתה את הטורף המדהים הזה, והנה אתמול היו זוג פוזות על העץ הענק ליד שביל הסחלבים. רצנו לשם, הסתובבנו באזור העץ ולבסוף התיישבנו מתחתיו בציפייה. לקראת החשכה חזרנו לאכסניה בכפר. הפוסות לא הגיעו. למחרת יצאנו שוב לשמורה. סיפרו לנו שלמשפחת אינדרי מספר 3 נולד גור קטן, מאורע די נדיר אצל האינדרי, ורצינו לראותו. לאחר שיטוט של כשעתיים בתוך הג'ונגל הסבוך איתרנו את האימא והגור הקטן הנישא על ביטנה ונועץ בנו מבטים בוהקים. האושר בידיעה שהנה עולם החי של מדגסקר מתאושש מאלף שנה של הכחדה אינטנסיבית הומחש לנו על ידי הגור החמוד, שמרגיש בטוח מספיק בזרועות אימו מול האדם המביט בו. עם תחושה זו סיימנו את ביקורנו באי.
בדרך לטאנה תכננו לעבור בחווה לגידול עשים, זוחלים ועטלפים ומשם לדרום אמריקה. צעדנו על הכביש לכיוון הכפר, חושבים על 45 הימים האחרונים, איך טיילנו בתוך סיפור אגדה של טבע ובעלי חיים. שוב עברנו ליד מרכז החינוך של WWF ולילך הציעה לבדוק שוב את העץ. "את יודעת מה? אני בטוח שאין שם שום פוסה, אבל בשביל שלא נצטער אחר כך תלכי לעץ ואני אלך להוציא חומר על האינדרי מהמרכז". נכנסתי לחדר הכניסה והתחלתי לעיין בסיפור אגדה על האינדרי. לפתע ניגשה אלי עובדת מקומית ושאלה "אתה לא אחד משני הישראלים שמחפשים את הפוסה?" כן, עניתי, אבל זהו זה אנחנו חייבים לעזוב. אבל הפוסות על העץ! עכשיו! טסתי לכיוון העץ כשבדרך רץ לקראתי מקומי אחר שלילך שלחה אותו להודיע לי לבוא. מסביב לעץ כל עובדי הפארק ובאמצע, כמעט בוכה מהתרגשות, עומדת לילך ומנסה להחזיק את המצלמה ביד יציבה. בצמרת עסקו זוג פוסות בחיזור תוך שהן מפגינות את כישורי הזינוק שלהן. רוב עובדי הפארק עמדו שם והתרגשו בעבור לילך יותר מאשר עבור עצמם. בגובה של 25 מטר זינקו הפוסות למרחק של 5-4 מטרים ונלפתו בענף של עץ סמוך בטבעיות. אחד הדברים המעניינים אותם חקרו אודות הפוסה הוא הצורה המיוחדת שלהן המאפשרת את הטיפוס לגבהים. רק עכשיו, כשעמדתי מול החיה הזאת, הבנתי את ההתלהבות של לילך ושל ביולוגים נוספים. מכונה מושלמת. כנראה שמאחר ובמדגסקר לא היו טורפים גדולים ולא טורפים מטפסים, התפתחה הפוסה ממשפחת הגחניים ליצור מוזר זה, שתפס את הנישה הפנויה. הפוסה נראית כמעין הכלאה בין משפחת הכלביים למשפחת החתוליים (בספרו של ג'ראלד דארל היא עדיין מצוינת כבת משפחת החתוליים). עוד כמה זינוקים ארוכי טווח בין העצים, ולאחר ההופעה המרשימה שנמשכה כחצי שעה בגובה עשרות מטרים, החליטה הנקבה להסתלק. היא גלשה במורד הענפים אל הגזע, ובתנועות קלילות ומיומנות המשיכה להחליק תוך כדי לפיתת הגזע ברגליה האחוריות. בערך מטר מהקרקע עצרה, הסתכלה בי, אולי כדי שאספיק לצלם, ונעלמה.