צרו עימנו קשר

מתקופת האימפריה הערבית ועד למאה ה-20, טנזניה היתה אחד ממרכזי הסחר הראשיים בעולם. כבר במאה התשיעית סוחרים ערבים נהגו ללכוד שבטי בנטו מפנים היבשת, מאזורים שכיום נמצאים בקניה, מוזמביק וטנזניה, ולהביא אותם לחופיה של טנזניה. מי שנלכד, צעד במסע ארוך בבוש מפנים היבשת עד לחוף, שרבים מתו במהלכו. לפי ההערכות, מיליון איש נמכרו לעבדות בחופים אלו למדינות במזרח התיכון, צפון אפריקה, והקולוניות באסיה ובאמריקה. בעבר, שבטי הבנטו מפנים היבשת נקראו 'זנג'', וכך קראו גם לצאצאיהם שהתגוררו בעיראק. בכתבים מהמאה התשיעית מוזכר מרד גדול בבצרה של 'הזנג'' נגד השלטון המקומי, אם כי לא ברור אם היה זה מרד עבדים נגד אדוניהם, או מרד של עבדים לשעבר ובני אצולה אפריקאים.

הסחר בעבדים למדינות ערב גבר כאשר הממלכות הללו הפכו לעשירות ועבודה בשדות נחשבה להשפלה עבור אזרחי הממלכות הערביות, ולכן היה צורך להביא יותר עבדים מאפריקה. במאה ה-16 צמחה כלכלת המטעים בקולוניות, וכדי לעמוד בביקוש לעובדי כפיים, עבדים נמכרו במספרים גדולים יותר על ידי סוחרים ערביים לקולוניות האירופאיות וגם למדינות ערב. לרוב, העבדים שימשו כחיילים או עבדו בשדות, והנשים כפילגשות ומשרתות. במהלך המאה ה-18, נכנסו הקולוניות האירופאיות לתעשיית הסחר בעבדים בזנזיבר, וסחרו בהם בעצמם. עבדים החלו להישלח מטנזניה לבעלי מטעים אירופאיים שישבו במאוריציוס, סיישל וכף התקווה הטובה. חלקם של הרופאים בסחר הסתיים במהלך המאה ה-19 כאשר העבדות הוצאה אל מחוץ לחוק, ואז שוב גבר חלקם של הסוחרים הערבים בסחר העבדים.

סחר העבדים מוזכר ביומניו של דייוויד ליווינגסטון, המפורסם בזכות מסעותיו בטנזניה וחיפושיו אחר מקורות הנילוס.  הוא כתב: "ביוני 1866 עברנו ליד גופתה של אישה שהייתה קשורה בצווארה לעץ. הוסבר לי שהיא לא הצליחה לעמוד בקצבם של העבדים האחרים בשיירה, והסוחר החליט שהיא חסרת תועלת".

 

תומאס סמי, שעמד בראשה של ספינת המחקר טרנייט,  ביקר בזנזיבר ב- 1811. הוא כתב ביומנו: "המופע מתחיל באזור ארבע אחר הצהריים. העבדים מתרחצים ומורחים על עורם שמן קוקוס, צובעים את פניהם בפסים אדומים ולבנים, ולובשים צמידי זהב וכסף. מסדרים אותם בשורה לפי גיל וגובה. וככה הם עוברים ברחובות בדרכם לשוק. כאשר עובר אורח מעוניין לקנות את אחד מהם, השיירה עוצרת. הוא בודק את העבד בצורה כה מדוקדקת שלא ניתן לראות בשום שוק בקר באירופה. לאחר שהקונה משוכנע שאין שום פגם בעבד והוא אינו חולה, הוא קונה אותו."

בסחר העבדים כולם היו מעורבים, אפילו מנהיגי שבטים שמכרו את השבויים שלהם לסוחרים מהחוף. הסחר בעבדים לא הופסק בבת אחת, היה זה מאבק ארוך ומייגע. ב-1822, בלחץ הבריטים, הסולטן העומאני ששלט בזנזיבר חתם על הסכם שהפך מכירת עבדים לנוצרים לבלתי חוקי, והוטלו הגבלות נוספות על הסחר בעבדים. לא רק שההסכם לא אסר על העבדות לחלוטין, הסוחרים התעלמו ממנו והסחר המשיך לשגשג. ב-1873, לאחר שהצבא הבריטי איים להפציץ את האזור, הסולטן ברגהש  נאלץ לחתום על הסכם שהפך את כלל הסחר לבלתי חוקי ושוק העבדים בזנזיבר ניסגר. כמובן, הסחר בעבדים המשיך והסתיים לחלוטין רק לאחר תבוסתם של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, והכיבוש הבריטי.

לאור ההיסטוריה הזו, יש שמשלבים בטיול לזנזיבר אתרים המציינים את היסטורית העבדות. שרידים אלה קיימים באזורים שונים. למשל, בשוק שבו כלאו את העבדים במרתפים חשוכים לפני מכירתם, עדיין ניתן למצוא שרשראות ברזל מעוגנות לבטון, ואתר הנצחה. לאורך החופים ניתן למצוא תאים שקירותיהם עשויים מאבן גיר, שם העבדים חיכו להישלח מעבר לים, וחרטו כתובות על הקיר. השימוש בתאים אלה גבר לאחר שהוטלו חוקים האוסרים על סחר בעבדים, והיה צריך להחביא את העבדים במרתפים.

היום, הסחר בעבדים שכה אפיין את האזור הוא נחלת העבר, והאנדרטות הללו הן השריד היחיד שנשאר מתקופה אפלה.

עוד באתר - טיול לטנזניה עם אקו טיולי שטח

טיולים הקשורים למאמר