סיביר

צרו עימנו קשר

"ספסיבה, דז'דושקה בייקל" (תודה, סבא בייקל), קרא נהג הסירה ששייטה לידינו ופרש זרועות ארוכות לצדדים. הסירות קיפצו על הגלים הקטנים ואנחנו נרטבנו כהוגן. עוד כמה דקות של דהירה על הסירה המקרטעת ואנחנו כבר בחזרה בדלתא של נהר סלנגה (Selenga), העושה את דרכו מהריה של מונגוליה התיכונה ונשפך לימת בייקל - משייטים בין פריחת מים מסנוורת של מרבדי נופר צהובים, נוריות מים לבנבנות ופה ושם נימפאות. מצלמים אנפות אפורות ענקיות, שחפים צווחים וסנוניות רפת צבעוניות. זוהי שמורת קבאנסקי, הסגורה בדרך כלל בפני מבקרים.
סשה, נהג הסירה שלנו, שתקן סיבירי מופלג, מפנה מבט מודאג אל החלק האחורי של הסירה. הוא עוצר ליד הגדה הבוצית, שואב בפחית את המים שנקוו בתחתיתה, מצליח להתניע, ודוויי (davay, יאללה ברוסית), בחזרה למבוכי המים היפהפיים, העוברים בין קנים, ערבות נחל ופרחי מים. מעבר לצמחיה משתרעת ערבה רחבת ידיים, הרוח פורעת גלים ירוקים בעשב. עדר של סוסים מונגוליים ניצב על אחת הגדות. במרחק עיט ערבות ענק שנראה כמו תלוי באוויר.

סיביר בשיא החורף! הרפתקה מטורפת עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לסיביר סובב אגם בייקל בלב אסיה עם אקו טיולי שטח >>>

צאו לטרק בסוף העולם - טרק בסיביר ברכס אלטאי עם אקו טיולי שטח >>>

מאות עופות מים מקננים פה וגם ציפורי טייגה (היערות האינסופיים של סיביר) מזדמנות לעיתים. והנה מגדלור הבנוי כולו עץ, היחיד על הבייקל. ויטלי וסילייביץ' מפעיל המגדלור, מזמין לארוחה. אחותו מגישה אוחה (מרק דגים רוסי טיפוסי), קציצות דגים, תפוחי אדמה. ויטלי, שסבו הגיע לכאן בשנת 1938, עובר בינינו עם בקבוק זכוכית ענק וממלא את הכוסיות בסמוגון (וודקה בייתית), פעם ועוד פעם ועוד. ברוכים הבאים לסיביר.
בחורף הטמפרטורות צונחות למינוס ארבעים והרוחות משתוללות. הסלנגה, ועימו אגם בייקל כולו, קופאים מנובמבר עד מרס. נפלת פעם לאגם הקפוא? אני שואלת את ויטלי. "כל שנה נופלים אנשים", הוא מחייך, "כבר הפסקנו לספור". הם מנצלים את חודשי הקיץ כדי לגדל בגינה הצמודה למגדלור תפוחי אדמה, קטניות, וגם כמה דליות בשביל הצבע, מתפרנסים מספינות המשא המשייטות על הנהר בקיץ ונושאות עצים, דלק וסחורות שונות למזרח סיביר.
אנחנו בדרך לאולאן-אודה (Ulan Ude), בירת הרפובליקה הבוריאטית ועיר מחוז גדולה ומאובקת על שפתו המזרחית של הבייקל. חם בחוץ. הקור הסיבירי הנורא עומד על שלושים וחמש מעלות מעל לאפס. אנחנו מאפסנים את ז'קט הפליס, ואיתו עוד אי אילו מיתוסים: כשחושבים על סיביר עולות מיד בדמיון ערבות טונדרה קפואות, זאבים מיללים, גולאגים וסולז`ניצין. סיביר, כפי שנצרבה בתודעה שלנו והותירה גם צלקת בהיסטוריה הרוסית, היא ארץ גזירה, מקום שממנו לא חזרו. אבל חבל הארץ העצום הזה אינו עשוי מקשה אחת. בטיול שלנו שטנו על אגם בייקל, וצללנו ליערות טייגה אפלוליים של עצי לבנה בהירי גזע, גבוהים וזקופים כמו הנערות הרוסיות היפהפיות. ראינו פריחת קיץ משובבת, נחשפנו לרנסנס של פולחנים דתיים, מפרבוסלאבי עד בודהיסטי, והתארחנו בבתי איכרים. יותר מכל זה היה מסע מנטלי לעולם שהכרנו מהסיפורים, ולא באמת הכרנו.
גל החום האדיר מריץ את האנשים אל מוכרת הקבאס (תסס לחם לא אלכוהולי, משקה רוסי פופולרי). היא מוזגת אותו צונן ומרווה מתוך חבית ענקית המוצבת על עגלה. בכיכר הסובייטית של אולאן-אודה משקיף עלינו ראשו הענק של לנין, היצוק מארבעים ושתיים טונות ברונזה ומצוין גם בספר השיאים של גינס. צעירי העיר חולפים על פניו, אדישים למשמעותו ההיסטורית היוצאת דופן.
את המסע לסיביר התחלנו במוסקבה, שם עלינו על טיסת לילה של חברת התעופה הסיבירית S7 לאירקוצק. כשהבוקר האיר התגלתה למטה ארץ ענקית וירוקה, מבותרת בנהרות ענק, מתפתלים ומסנוורים. אירקוצק, עיר בת כ-600 אלף תושבים השוכנת בלב סיביר על גדות הנהר אנגרה, נבנתה במאה ה-17 על ידי קוזקים, במסגרת מסעות ההתפשטות של הצארים למזרח הרחוק הרוסי. היא מתהדרת בבתי עץ סיביריים טיפוסיים עם תריסים כחולים וכרכובי עץ מהודרים דמויי תחרה, בכנסיות בצלים פרבוסלאביות ובעשרות פקולטות, ועל כן היא מכונה "אוקספורד של סיביר". שדה התעופה שלה, לעומת זאת, מזכיר מדינת עולם שלישי, עם מתקן מזוודות שחורק כמו אופנוע ישן ורוסיה קשוחה ובעלת גוף שחוסמת את היציאה ובודקת כל צ'ימידן.

בשעת בוקר מוקדמת אנחנו עולים על רכבת, לנסיעה בת 84 קילומטרים סביב קצהו הדרומי של אגם בייקל, בקטע היסטורי שבו נסעה פעם הרכבת הטראנס-סיבירית. כיום זהו קו לתיירים, רובם ככולם תיירי פנים בחופשה. הם ממלאים את הקרונות, אוכלים משהו, שותים משהו, משחקים קלפים, צוחקים. בחלון מרחבים ירוקים, כפרים עם בתי עץ, דאצ`ות, גינות קטנות, עצי לבנה. הרכבות החולפות ממול עמוסות גזעי עצים כבירים ועד תותחים. הרכבת נוסעת לאט, עוברת במנהרות, עוצרת בתחנות שונות. בכל תחנה ניצבות על הרציף בבושקות ובידיהן סלים עם דגי אומול (Omul, דג אנדמי לבייקל) מעושנים עטופים בנייר עיתון וסלסלות של תות שדה. כמה שזה טעים. ברקע גבעות מיוערות, במרחק הרי Khamar Daban הגבוהים. סירת פדלים משייטת בנהר. זר כי יתבונן בסצנה, יחשוב שמדובר בניו זילנד.
אבל, אנחנו בליסטביאנקה, פעם עיירת נופש סיבירית של בכירי המפלגה, שהאוליגרכים והרשויות החליטו לחדש את ימי זהרה. במוזיאון לתולדות הבייקל יש סימולטור של צוללת, כזו שמדענים ירדו בה עד לעומק האגם, ועד פוחלצי דגים, עיטים, סנאי ערבות וזאבי ענק אפורים, החיים בסביבות הבייקל. אחרי עליה ברכבל פתוח וארוחת צהרים במסעדת Legenda Baikala שעל שפת האגם, קופצים למוזיאון הפתוח של בתי עץ ובתי אחוזה שהובאו מרחבי סיביר, בכללם מגדל שמירה ממבצר Ilimski הקוזקי. כשרואים את חיבורי העץ המדוייקים ומדמיינים קור של מינוס ארבעים ורוחות של מאה קמ"ש, מתחילים להבין את הסיפורים על הנגר שתקע באחד מהחיבורים בקבוק זכוכית, כנקמה בבעל הבית שלא שילם בזמן ונענש על כך בקור מקפיא עצמות שחדר לביתו בחורף.
במכולת הסמוכה למלון העץ שלנו בליסטביאנקה, קונים כיכר לחם שחור, גבינה ונקניק. את החשבון עושים פה על אבאקוס (חשבונייה עם חרוזי עץ). הגשם השוטף בלילה מזכיר לנו שאנחנו בסיביר. שיט קצר במעבורת על לשון ים של הבייקל ואנחנו באי אולחון, הגדול באיי האגם, שתושביו ברובם בוריאטים (שבט מונגולי) הדבקים באמונות בודהיסטיות בצד פולחנים שמאניים. "גבר ללא סוס הוא כמו ערבה בלי רוח", שר זמר ה"חומי" (khoomei, שירה גרונית מונגולית), ומחקה בשירתו סוס דוהר ורוח נושבת.
ולדימיר, נהג הג`יפ, שר בבריטון יפה שירים רוסיים ועושה לנו צביטה בלב. הוא מספר על הדיג באגם בחורף: "קודחים במקדחה כמה פתחים בקרח ומותחים ביניהם רשת. ברגע שמוציאים את הדגים, במיוחד חידקן ואומול, מקפיאים אותם על הקרח עם קצת מלח ופלפל. ככה הם הכי טעימים. שכבת הקרח המכסה את האגם בחורף כה שקופה, עד שניתן לראות דרכה לעומק של עשרות מטרים".
והנה שרידי גולאג, מהפחות מוכרים שהוקמו בסיביר. נשלחו אליו בעיקר אינטלקטואלים ממערב אוקראינה ומהמדינות הבלטיות, שעבדו בייצור חביות ובמילוין בדגים מלוחים. המחנה חוסל בשנת 1956. מה שנותר הם שרידי המזח, כמה מבני עץ ופסי קרוניות.
ממשיכים צפונה על דיונות חול בחלקו המזרחי של האי, ומגיעים למצוקי גרניט וקוורץ הנופלים מגובה של כשישים מטרים ומשתקפים במי האגם הצלולים-ירקרקים. המראה מרהיב. ריח של מתיקות עומד באוויר, להקת שחפים מטילה צל על צוק צבוע בחזזית אדומה.

אחרי לינה בבית הארחה מעץ בכפר חוזיר, עם שירותים בול-פגיעה, ממתינות לנו בבוקר ליד מזח העץ המרופט שלוש ספינות תותחים מסוג יארוסלבט (Yaroslavet), ששייטו פעם על הוולגה ועברו הסבה. עתה הן משרתות את התיירים המועטים המגיעים לכאן בקיץ. אנחנו יוצאים לשיט של שלושה ימים אל ארכיפלג אושקאניי, לצפות במושבת ניירפות. הניירפה (Nierpa), כלב ים אנדמי לבייקל, הוא המין היחיד של כלבי ים החיים במים מתוקים, ומקורם כנראה בחדירה קדומה של האוקיינוס הארקטי אל השקע הגיאולוגי העמוק של בייקל. שעה ארוכה אנחנו צופים ביצורים הביישנים ובעלי השפמים האדירים, הרובצים על הסלעים ומגרדים זה את גבו של זה. להבדיל ממינים אחרים, הם אינם נובחים ושקטים להפליא.
הספינות עוגנות במפרץ סמוך כשהן קשורות זו לזו. טיול ערבית בחוף, בין אבנים בצבעים פסיכודליים, בהן אבני קוורץ אדומות המיוחדות לבייקל. במרחק מטרים ספורים מהמים מתחיל כבר יער טייגה. אני אוזרת אומץ וקופצת למים. הם קרירים ומענגים. כיף לשחות בהם. בלילה, אחרי ארוחת ערב שבישלו הטבחיות הרוסיות, בקבוק וודקה שעובר מיד ליד מצית על סיפונה של אחת הספינות מסיבה ספונטנית ועליזה להפליא. וסילי, הקפטן, שר על לילות מוסקבה, אחת מהמדריכות הרוסיות שרה על אהבה נכזבת. במפרץ נידח אי שם בסיביר, קבוצת ישראלים שרה ביחד עם הצוות את כל השירים הרוסיים שאי פעם הכרנו.
למחרת טרק מאומץ במעלה יער טייגה, על חצי האי "האף הקדוש", בין יתושות מוצצות דם, עצי לבנה, עצי תרזה ואורנים עם גזעים סגולים-אדומים. יורדים בחזרה לאגם, למפרץ מונאחובו. הנופשים, רוסים בחופשה שהקימו אוהלים בחוף, מביטים בנו בהשתאות. כמה שעות אחרי, אנחנו בכפר אוסט-בארגוזין, מתארחים אצל סשה ורעייתו היפה גלינה. סשה, הריינג`ר של שמורת בארגוזין, מדגים איך מעשנים דגי אומול מעל מדורה. עוד מעט נאכל אותם.
אחרי יום כזה טוב להתרחץ בבאנייה (סאונה רוסית מיתולוגית) שבחצר - חדרון מעץ שבו מיכל עם מים רותחים הניצב על גבי לבנים לוהטות, ובצד השני חבית עם מים קרים. מכיוון שהחום בבאנייה הוא בדרגת כבשן, מתפשטים מיד. במצקת מתכת בעלת ידית עץ ארוכה שואבים מים מהמיכל הרותח, שופכים אל תוך פיילה הניצבת על מדף, מוהלים במים צוננים ושופכים על הגוף.
בבוקר גלינה מאכילה אותנו בכוסמת, בלינצ`ס מצוינים וריבת אוכמניות בייתית. עצמות לחייה הגבוהות מעידות כי אחד מסביה היה בוריאטי. אנחנו ממשיכים לעמק בארגוזין רחב הידיים. איכרה במטפחת ראש מציצה מחלון בית עץ קוזאקי טיפוסי עם תריסים כחולים וכרכובים לבנים. סוס עם עגלה מושך בשדה איכר עם קלשון. שני המלווים שלנו, יורי ממוצא בוריאטי ואיגור הקוזאק שאישתו בוריאטית, הם דוגמא למישמש האתני של סיביר, שבו מתערבבים עמי המקום הקדומים בצאצאי הקוזאקים, ובניהם של גולים פוליטיים בצאצאיהם של סוחרים יהודים (ראו מסגרת). "הנוער במוסקבה אוהב שטויות - בריטני ספיריס וקוקה קולה. אצלנו זה לא כך", הם מחייכים.
עוצרים בבוהה-שולון, אתר פולחן שמאני נחשב. מאז התפרקותה של ברית המועצות ומותו של הקומוניזם צצו רבים כאלה ברחבי סיביר, וכל מי שעובר לידם – בכלל זה רוסים מוצהרים – עוצר ומשאיר מנחה, ממטבעות של כמה קופיקות ועד בקבוקי וודקה ריקים. הדצאן (מקדש) הבודהיסטי הגדול איבולגינסקי הומה נזירים בגלימות בורדו וזוגות בוריאטיים ביום כלולותיהם. זהו האתר הבודהיסטי החשוב ברוסיה, הוכחה לפריחתו של הבודהיזם המונגולי בגירסתו הבוריאטית. זאת בעידודו של השלטון המרכזי במוסקבה. קל יותר לשלוט על שאיפות בדלנות כשהיד על הברז.
אם לא מגן הדוד החלוד המזדקר מעל אחת המצבות, ספק אם היינו מבחינים בבית הקברות היהודי, הנושק לבית העלמין הנוצרי שבכפר הגדול בארגוזין. עיזים ותיש מיוחם טיילו בין המצבות המתפוררות ואנחנו ניסינו לקרוא את הכתובות שעל גביהן. ``האשה לאה בת ר` משה בארמאשען...אשה יראת אלוהים, המהוללה לתפארת בניה..."על מצבה מפוארת שבראשה מגולף ספר תורה נכתב: "...אבינו הישיש והנכבד...חיים חייקל בר אריה...נפטר בשיבה טובה...דעה לאל אמונה מי יורה לנו...כי הנך אבינו בלבב כולנו כל ימינו רוחך תלך עמנו..." גילינו גם קבר אחים משנת 1924, שבו נטמנו אב, אם ובנם הקטן. נראה שתושבי הכפר, שלא נותר בו אף יהודי, אינם נוגעים לרעה במצבות. הזמן הוא שעשה בהן שמות.
המשכנו לכפר של "מאמינים ישנים" (ברוסית, סמייסקיי), שאבותיהם גלו לסיביר לפני כמאתיים וחמישים שנה על רקע מאבקם ברפורמות של הכנסיה וסירובם לקבל את מרותה. הם התיישבו בכפרים נידחים ושימרו את אורחות חייהם ומסורתם. נשות הכפר דזיסטניקובה, בתלבושות מרהיבות, שרות בקולותיהן הנפלאים שירים מימים עברו. כוסיות סמוגון נמזגות בקצב הבאיין (אקורדיון רוסי), ואנחנו כבר חלק מהנשמה הרוסית הגדולה.

סיביר והנקודה היהודית

נראה כי היהודים הראשונים הופיעו בסיביר בתחילת המאה ה-17, לשם הוגלו יחד עם שבויי מלחמה גרמנים ולאטבים במצוותו של מיכאיל, הצאר הראשון לבית רומאנוב. הצאר אלכסיי רומאנוב המשיך במגמה, וכך החלו להתיישב בסיביר גולים פוליטיים בצד סוחרים יהודים, שסחרו בפרוות צובל, זהב, אבנים יקרות וקרוסין. עד מהרה נודעה להם השפעה כלכלית ותרבותית והם אף הורשו ללמוד תורה ולגדל פיאות. באין כלות יהודיות, רבים מהם נשאו נשים מבנות המקום, אך נאסר עליהם לשאת נשים נוצריות. מ-1820 ואילך, אחרי שהואשמו בלקיחת שוחד, גניבה וסחר בלתי חוקי בפרוות, רבים מהם הם הצטוו לעזוב את איזור מערב סיביר המיושב יחסית ואת המכרות והמפעלים שהקימו, ולנדוד מזרחה אל איזור אגם בייקל.

פירוש השם "סיביר" באחת מלשונות הילידים הוא "הסוף". היא נמתחת מהרי אוראל במערב ועד צפון האוקיינוס השקט במזרח, ומהאוקיינוס הארקטי בצפון עד גבול סין, מונוגוליה וקזחסטן בדרום. אגם בייקל שבדרום-מזרח סיביר הוא גוף המים המתוקים הגדול בעולם (אחרי האגמים הגדולים של ארצות הברית). הוא ללא ספק העמוק שבהם (1,637 מטר), אורכו (636 ק"מ) עולה על זה של מדינת ישראל, והוא מכיל עשרים אחוז מעתודות המים המתוקים עלי אדמות. הוא ניזון מ-336 נהרות הזורמים אליו, ונהר אחד - אנגרה - נשפך ממנו.
שמו נגזר מטורקית: ביי - עשיר, קול - אגם. אם בשל גודלו האדיר כשל ים, ואם בזכות איכות מימיו והדגה העשירה שבו, עמי האיזור המקוריים -האסקימואים והמונגולים - קידשו אותו מקדמת דנא, פיארו את שמו באגדות ושרו לו שירים. היראה המיסטית מפניו דבקה גם בקוזקים וברוסים שהתגלגלו לכאן במשך הדורות, עד היום. מאז 1996 הוא נכלל ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו.

הכתבה פורסמה במוסף מסלול של ידיעות אחרונות ב-14 בינואר 2008

טיולים הקשורים למאמר