נפאל צילום: ארז הרנשטט

צרו עימנו קשר

הצעיר לבוש מדי הקרב השחורים חמק בזריזות דרך הצללים, שהטילו מנורות המסדרון בארמון נאראיאנהיטי (Narayanhiti palace) שבקטמנדו.
לרגליו נעל נעלי גומי, שהמעיטו את רחשי הצעדים עד כמה שניתן. הוא חש את מגע המתכת של רובי העוזי וה-M16 הצמודים לגופו, והמגע העביר בו צמרמורת של קור. הוא ידע שכל צעד מקרב אותו, ללא ספק, אל קיצו. בדלי שיחה של שומרי הארמון הגיעו לאוזניו, והוא נצמד לאחת הפינות, מתפלל שלא יבחינו בו. הוא התאמץ לשמוע מהו נושא השיחה –. תלונה כלשהי על נוהלי המשמרות בארמון... השיחה גוועה, כאילו התרחקה, והצעיר המשיך בדרכו לכוון אולם הנשפים, שם סעדה המשפחה המלכותית. נראה היה שהשטח פנוי, והוא יצא אל האור, בכדי לחצות את המטרים האחרונים, שהפרידו בינו לבין הדלת. רק ברגע האחרון הבחין לפתע בזקיף, שקפץ מולו מהפינה החשוכה. הוא כמעט ואיבד את עשתונותיו, אך התגבר על עצמו, והישיר מבט לעיני השומר, שללא ספק הופתע גם הוא: "ערב טוב אדוני יורש העצר", פלט הזקיף כאשר הבחין מיהו הצעיר. ידיו נצמדו מיד זו לזו בתנוחת נמאסטה, המציינת ברכת שלום. הצעיר עטוי השחורים ניצל את ראשו של הזקיף, הכפוף בתנוחת קידה מנומסת, ענה "`ערב טוב גם לך", ופסע ללא מפריע אל תוך אולם הנשפים.

הזמינו טיול לטיבט ונפאל עם אקו טיולי שטח >>>

טרק בלתי נשכח לנפאל אל הרי ההימלאיה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לנפאל – צאו למסע אל ממלכת מוסטאנג עם אקו טיולי שטח >>>

פחות מדקה מאוחר יותר נמצאו שמונה גופות של בני משפחת המלוכה, שרועות סביב שולחן האוכל המפואר. על פי הגרסה הרשמית היה זה יורש העצר דיפנדרה, בן ה-29, שקטל את אביו, אמו, אחותו, ועוד חמישה מקרוביו. לאחר שירה בכולם, הפנה את הנשק לעבר ראשו, ונעץ בו כדור.
על פי חוקי הירושה הישנים הועבר הכתר לרוצח, שעל נפשו נאבקו הרופאים בבית החולים של קטמנדו. נפאל כולה תססה. רבים טענו כי הענקת הכתר לרוצח היא בלתי נסבלת, ותקרע את המדינה לגזרים, אך לאחר יומיים מת גם דיפנדרה, והנסיך גיאננדרה, אחיו של המלך הנרצח, שהיה מחוץ לעיר בעת הטבח, הוכתר למלך החדש. בתוך ארבעה ימים שלטו בנפאל שלושה מלכים. המחלוקת על מה שבדיוק אירע באותו ערב גורלי עדיין לוהטת. הגרסה הרשמית טוענת שיורש העצר ביצע את הטבח בשל כעסו על אמו, המלכה איסוואריה, שהתנגדה ליחסיו של בנה עם אהובתו, אישה נפאלית ממוצא הודי, ואיימה להסירו ממקומו כיורש הכתר הנפאלי. מקומיים רבים טוענים בחדרי חדרים שהמלך הנוכחי, שבאופן תמוה לא הגיע לסעודת משפחת המלוכה, ובנו הנסיך פאראס, שיצא מהאירוע בפציעות בלבד, הם העומדים מאחורי המזימה.

הטבח בארמון המלכות של קטמנדו שאירע ב-1 ביוני 2001 לא היה הפעם הראשונה בה מחוסלים בני המלוכה. בשנת 1846, במהלך ניסיון לתפוס את השלטון, חיסל קצין צבא צעיר את המלך יחד עם עשרות מנאמניו.
הרצח האחרון הגיע לאחר תקופה ארוכה של אי שקט במדינה, בה מורדים, הקוראים לעצמם "מאואיסטים", נלחמים בשלטון הנפאלי, במטרה להפילו, ולהקים במדינה שלטון קומוניסטי שיחזיר את הכוח לידי העם.
לפני חודשים מספר, ב- 8 בנובמבר 2006, לאחר כ-11 שנות לחימה וקרוב ל-14,000 הרוגים, הגיעו המורדים להסכמה עם אנשי המלך גיאננדרה ושבע המפלגות הגדולות של נפאל על הפסקת הלחימה. המורדים כבר החלו להתפרק מנשקם, ובנובמבר 2007 מתוכננות בחירות חופשיות ודמוקרטיות. לראשונה לאחר תקופה קשה, נפאל מרימה ראש, ומזמינה את מיליוני התיירים שנמשכו מאז ומעולם אל נופי ההרים, העמקים הירוקים, ואל תחושת השלווה המאפיינת בדרך כלל את האזור.

עונג שבת נוסח נפאלי

בוקר יום שבת, האוטובוסים, הטנדרים, והרכבים הפרטיים היוצאים מקטמנדו דרומה עמוסים עד אפס מקום (כולל הגג). היעד עבור ההמונים הוא אחד: מקדש דקשינקאלי (Dakshinkali). מקדש זה, הממוקם בעמק ציורי ותלול, הוא מעונה של האלה המפחידה ביותר של תת היבשת ההודית. האלה קאלי (= "השחורה" בסנסקריט), היא אלת הנקמה של ההינדואיזם. האלה מתוארת כשחרב בידה, מחרוזת גולגולות תלויה על צווארה, עור נמר לגופה, גופה שחור, עין שלישית במצחה, ופיה נוטף דם. במיתולוגיה ההינדית היא משמשת כ"נשק יום הדין" של האלים כאשר הם נאלצים להילחם בשדים חזקים במיוחד.
בימי הביניים נחשבה קאלי לאלוהות עליונה וקורבנות אדם הוקרבו לה בכל רחבי תת היבשת ההודית. כיום שכך פולחנה, אך אחד המרכזים הגדולים בו היא נערצת נמצא בדרום עמק קטמנדו.
מידי יום שלישי ועוד יותר בשבת (הימים הקדושים לקאלי) מגיעים אלפי אנשים למקדש המפורסם על מנת להעריצה, ולהקריב לה קורבנות דם. הקורבנות אותם אוהבת קאלי, הם בעלי חיים זכרים. עשרות האוטובוסים מגיעים לאזור עמוסי תרנגולים, אווזים, כבשים, ולפעמים אפילו בופאלו או יאק. בדרך המובילה אל המקדש מציעים עשרות מוכרים את מרכולתם: מיני מתיקה, פרחים כאמצעי מנחות, קטורת וחפצי פולחן מגוונים. המבקרים, לבושים במיטב מחלפותיהם, מקווים לקבל את ברכת האלה, משילים את נעליהם, ועומדים בסדר מופתי ובסבלנות בשורה ארוכה, הנעה באיטיות לעבר המזבח שטוף הדם. הם מעבירים את המנחה שהביאו לידי כוהן דת, השוחט אותו, מטפטף כמה טיפות דם על המזבח, ומחזיר את הגווייה הטרייה לידי בעליה. קאלי אינה צריכה ערימות בשר נרקב, עצם הנתינה היא החשובה. המאמינים לוקחים את בעל החיים שהוקרב אל החורשה הקרובה, שם הם סועדים את ליבם במנגל עסיסי וקדוש, שקיבל את ברכתה של האלה.

מבודהה ועד נחמן מאומן

בנפאל, הממוקמת בין תת היבשת ההודית לבין טיבט נוצרה תערובת תרבותית מיוחדת במינה. עמים מערבות מונגוליה דוברי השפות הטיבטו-בורמזיות, אוחדו עם העמים הקווקזים ממישורי הודו, דוברי השפות ההינדו- אירופאיות. דת ההינדואיזם שהגיעה מהודו התערבבה ואוחדה בצורה מוזרה וייחודית, עם הבודהיזם הטיבטי.
עולי הרגל הנוהרים לדקשינקאלי (שהיא אלה הינדית) אינם רואים כל סתירה בעצירה בדרך חזרה בסטופה (מבנה דתי המסמל את הבודהיזם) הגדולה של פרפינג (Pharping), לביקור במקדש המפורסם של באג`רה מוג'יני ( Bajra Jogini), אחד מארבעת המקדשים החשובים של העמק, המוקדשים לאלה הזועמת והמפחידה, בעיקר אם אתם שדים.
כאן אין דם וקורבנות, אלא מאות גלגלי תפילה ודגלים צבעוניים, הפזורים ברחבי המקדש ועל הגבעה שמעליו. בתוך גלגלי התפילה ועל גבי הדגלים כתובה המנטרה המפורסמת ביותר של הבודהיזם הטיבטי "אום מני פדמה הום" (Om Mani Padme Hum), ומשמעה תפילה אישית המבקשת לשבת על פרח הלוטוס (סמל הבודהיזם) ולהיות חלק ממנו. זוהי גם בקשה לשלום עולמי, ולשחרור כל היצורים החיים ממעגל הסבל. הרעיון הכללי הוא שאמירת המנטרה פעמים רבות ככל שניתן, והקפתן של סטופות, תקרב את המאמין אל הנירוונה –. היא הגאולה הנכספת של הבודהיזם.
והיות שאדם מוגבל בכמות הפעמים שהוא מסוגל לאמור את המנטרה במהלך חייו, נמצאה שיטה המקצרת את הדרך: בתוך גלגלי התפילה, על גבי קלף עגול, כתובה המנטרה מאות פעמים. על המאמין לסובב את הגלגל (רק עם כוון השעון), וכך נאמרת המנטרה עבורו עשרות אלפי פעמים מידי יום.
ומי שחושב כעת על חוסר התכלית העגומה של מלמול משפט חסר משמעות ואמונה, שאמירתו יכולה לחולל קסמים, ולהביא את העולם למצב טוב יותר –. טוב לו שיזכור את המנטרה המפורסמת ביותר שאנו מכירים היטב בישראל: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. והרי ידוע שאם נגיד זאת כל חיינו, נקרב בכך את בוא המשיח. או בציטוט מאתר האינטרנט של חסידות ברסלב: "כשאומרים נ נח... אז.. נכנסים בעולם אחר".

המסתגפים ומרימי האבנים

סטופה (בסנסקריט אמת) היא מבנה סגור, הסמל האדיר והמרשים של הבודהיזם. בנפאל מעוטרות רוב הסטופות בציורים הצבעוניים של עיני הבודהה, הצופות לארבעת כיווני השמים, ורואות הכל.
כיבוש טיבט בידי סין בשנת 1951 וכישלון המרד של 1959 הביא לגל גדול של פליטים, שחיזקו מאד את הבודהיזם בנפאל. הנזירים, בולטים בבגדי הארגמן, מלווים במקרים רבים בטיבטים ובנפאלים זקנים, מקיפים את הסטופות עם שרשרת תפילה, ומשננים במשך שעות את המנטרה כתפילה לשלום פנימי ועולמי.
בקטמנדו עצמה מושכות את המבקרים בעיקר הסטופות המפורסמות של בודנאת` (Budhnath), שבמזרח העיר) – המהווה את המרכז הטיבטי הגדול במדינה, וסוואיאמבונאת` (Swayambhunath), הממוקמת על גבעה תלולה במערב העיר. זו האחרונה מכונה גם מקדש הקופים, בגלל הלהקה הגדולה החיה על הגבעה.
בנפאל דבר אינו פשוט, הכל קדוש. אפילו הקופים האלו, שללא ספק הופכים את חייהם של תושבי השכונה לבעייתיים, נחשבים לבני לווייתו של האל האנומן (Hanoman), שבעצמו היה מעין קוף פלאי.
בדרום מזרח העיר זורם הנהר בגמטי (Bagmati), הנשפך בסופו של דבר אל נהר הגנגס הקדוש. הגנגס עצמו זורם בתוך הודו, ונחשב להתגלמות טהורה של האלה גנגה (Ganga). עבור ההינדים בכל רחבי העולם נחשבות שריפות הגופה, הנערכות בטקסיות על גדת הנהר לחשובות במיוחד עבור נשמתו של המת, שעתידה להתגלגל לצורת קיום חדשה. נהר הבגמטי, כיובל קדוש של הגנגס, הוא המקום אליו מגיעים המקומיים למות. האל האחראי על המוות הוא שיווה (Shiva) הנורא. (קאלי אלת הנקמה, אגב, נחשבת לעיתים לאשתו). בני המשפחה המתאבלים ניתנים לזיהוי בקלות, בעזרת הבגדים הלבנים, והראש המגולח של בני הנפטר. אלו עורכים את הטקסים מול מקדש פשופטינאת` (Pashupatinath), המקודש לשיווה, ונחשב לקדוש בנפאל.
בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות הטראסות הבנויות שמול המקדש בחסידי האל, הנמשכים לכאן במטרה להעריצו בחגו העיקרי – שיוואראטרי (Shivaratri).
במקרים רבים כוללת השתתפותם מעשים מחרידים של סיגוף עצמי, הכולל קבורה עצמית, מריחת הגוף באפר, אכילה מגולגולת של מת, ואפילו, במטרה להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין שבתענוגות אנוש - גם הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין.
המסתגפים האלו, הנעים בכל רחבי תת היבשת ההודית, מכונים סאדוס (Sadhus), ונחשבים לאנשים קדושים. חלקם יושבים כאן, מול מקדש שיווה, גם בשאר השנה, וזוכים להערצה מצד עולי הרגל והמשפחות המנהלות את טקסי שריפת הגופה.

לקשט את הכלבים, לפנק את הפרות

עמק קטמנדו מתפרס על פני שטח של 905 קמ"ר ברום של 1,340 מ` מעל פני הים. עד המאה
ה- 14 הייתה נפאל מפוצלת לעשרות נסיכויות קטנות, ששמרה כל אחת על ייחודה התרבותי. אחד האירועים שאיחדו בין תושבי המדינה כולה הוא הדיוואלי (Diwali), חג האורות ההינדי, הנחגג במשך חמישה ימים במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר.
החג מסמל את ניצחון הטוב והידע על פני הרוע והבערות. במהלך היום מקשטים את הבתים והחנויות בעלי מנגו וקישוטים, המזכירים את עיטורי הסוכות שלנו, ובלילה נתלים שורות פנסים ונרות ברחובות ובביתם. למעשה משמעות המילה "דיוואלי" היא "שורת אורות". מקורו בסיפור המיתולוגי על ניצחון האל ראמה על מלך השדים, רוואנה. כדי להקל על חזרתם של ראמה ואשתו סיטה מהגלות, הכינו עבורם תומכיהם שורות של פנסים.
הדיוואלי הוא חג איחוד המשפחה, וכשאומרים בנפאל משפחה, נכללים בכך גם יצורים שאינם אנושיים. ביום הראשון מאכילים את העורבים, שליחיו של אל המוות, ביום השני מעריצים את הכלבים, ומקשטים אותם בשרשראות של פרחים וטיקות (אבקה צבעונית המודבקת על המצח).
ביום השלישי מעריצים את הפרה הקדושה ואת לקשמי (Lakshmi), אלת השפע. שורת הנרות המודלקת מהרחוב אל תוך הבית, מזמינה את לקשמי להיכנס, לברך את הבית, ולמלא את הכספת בעושר. ביום הרביעי מעריצים את השוורים, מקשטים ומלטפים אותם, ומשקים אותם במי סוכר ואורז משובח.
היום החמישי מוקדש למשפחה עצמה, זהו יום האח והאחות, יום של מתן מתנות הדדיות, והמון המון קניות.

לחבוש את ההר על הראש

העיירה דוליקל (Dulikel) ממוקמת מעל לעמק קטמנדו, בגובה 1,650 מטר מעל פני הים, על רכס ההרים שבדרך הראשית, המחברת את קטמנדו עם להאסה (Lhasa) שבטיבט.
מרכז העיר מרוצף אבן, והבתים הישנים שמרו במשהו על הוד העבר, אז הייתה דוליקל נסיכות חשובה, אך הסיבה העיקרית להגיע למקום הוא התצפית הנפלאה המתגלה באור הזריחה על רכס ההימלאיה. שמונה מתוך עשר הפסגות הגבוהות בעולם נמצאות בשטחה של נפאל, וזיכו את המדינה בכינוי ``גג העולם``.
דוליקל יושבת בנקודה הנדירה בה משתנה הנוף, ומשדות האורז הפוריים המאפיינים את עמק קטמנדו, הופכת הצמחייה להיות ליער סבוך של עצי מחט ורודודנדרון, שהוא הפרח הלאומי של נפאל.
במהלך המאה ה-14 אוחד שטחה של נפאל, והפך לממלכה אחת, שעמק קטמנדו בליבה. שלושה דורות מאוחר לאיחוד שוב פוצלה הממלכה, ובתוכה צמחו שלושה מרכזים גדולים: קטמנדו, בקטפור (Bhaktapur), ופטאן (Patan), שאוחדו שוב רק במאה ה-18. מרכזים אלו הפכו לערי מדינה חזקות, שהתחרו זו בזו לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביופי, בתכנון וביוקרה הארכיטקטונית. כך הפכו שלוש הערים למרכזים נהדרים של פסלי רחוב, מנזרים מפוארים, חלונות עץ מגולפים, וכיכרות מעוצבות.
מבין הערים העתיקות של עמק קטמנדו, הרי שהעיר בהקטפור היא זו שניזוקה פחות מכולן בפגעי הזמן, ושימרה בצורה נפלאה את אווירת ימי הביניים. מרכז העיר נמצא בין כיכר הארמון (Durbar square) לבין כיכר הקדרים(Potters square) , המהווה את ליבה הפועם של העיר.
כל פינה בכיכר מנוצלת לתכלית מסוימת: רוב רובה של הכיכר מוקדש לעבודת הקדרות. אנשים לשים את החומר, ועובדים ביד ובאובניים, כאשר כרקע מושלם לתמונה הססגונית מסתלסלים תלתלי עשן מבעד לארובות שבקצוות הכיכר, שם ניצבים כבשני הענק השורפים את החומר.
בפינה אחת שופכות שש נשים שקי אורז על הרחבה המרוצפת, בתקווה שהקרניים המבליחות בעד העננים יביאו לייבוש הגרגירים, ולנפילת קליפת המוץ. במקום אחר פורסים שני זקנים על מגבת ביתית חפצי פולחן - מכירה לצליינים ולתיירים סקרנים, ועל מדרגה גבוהה יושבת אישה ומניקה, ללא שמץ של היסוס, שני תאומים, אחד מכל צד.
הרחוב היוצא מהכיכר מוביל למקדש ניאטפולה (Nyatapola), הגדול והחשוב בעיר. אל המקדש מובילות מדרגות, ולאורכן, בחמישה מפלסים, דמויות מיתולוגיות שונות, כל אחת חזקה פי עשרה מזו הקודמת לה בהיררכיה. בראש ניצבות קאלי ודורגה (Durga), שתי האלות המאיימות, המהוות את ההגנה העליונה על המקדש. הפגודה בת 30 המטרים המתנוססת מעל למקדש, שולטת בקו הרקיע של העיר.
בכיכר שלמרגלות המקדש ממוקם השוק המקומי: אין סוף צבעים וריחות, והכל בתמימות ובשקט הנפשי המאפיין את הנפאלים. כשהעיניים נפגשות מיד עולה החיוך, והידיים נצמדות לחזה בברכת נאמאסטה (Namaste), שפירו "אני סוגד לאל שבך". הנשים בסארי מקומי והגברים בכובעי הטופי (Topi), המזכירים מעין ריבוע בד ססגוני. אומרים שהכובעים הציוריים האלו, הנחבשים בשלל צבעים, מסמלים את רכס ההימלאיה, כך שכל גבר נפאלי למעשה מרגיש כל הזמן את נוכחותו הרכס על ראשו.

וכשתעוף ציפור האבן...

בעיר פטאן, המהווה כיום למעשה מעין שכונה של קטמנדו, מתמקדים החיים בכיכר הארמון, הכיכר הציורית ביותר מבין כיכרות הארמון של שלוש ערי העמק.
המלך יוגאנרנדרה מאללה ( Yoganarendra Malla), ששלט בפטאן היה אהוב על הבריות, ושלטונו זכור כתקופת זוהר. בסוף המאה ה – 17, הודיע המלך כי הוא יוצא לדרך רחוקה, אבל עוד ישוב. "שלושה סימנים יקדימו את שובי לעיר", אמר המלך – "גשם של יהלומים ירד על הארץ, שני פילי האבן שבכיכר הארמון יקומו ממרבצם, וירדו לשתות מים ממימי המזרקה, וציפור האבן הקטנה שניצבת מעל פסל המלך תעוף לה לדרכה".
יותר מ- 300 שנה מחכים תושבי נפאל לשובו של המלך האהוב, שיחזיר לעיר את הגאווה והכבוד, ובינתיים, כדי שלא להשתעמם בהמתנה הארוכה בצפי לגשם היהלומים, אפשר רק לשיר...

ומספרים...
מעבר לשיירת ההרים המתקמרת, בנפאל הרחוקה
ניצב מקדש תפארת, זאת אומרת, שכמוהו, עוד עינך לא ראתה.

ומספרים...
כלואה ציפור הפלא, שבאבן מפוסלת, בנפאל הרחוקה
צמאים פילי האבן, ומנגד מבזבזת, את מימי המזרקה.

וכשתעוף תעוף תעוף
תעוף ציפור האבן אל התכלת הזכה,
אז הפילים המפוסלים,
יוכלו סוף סוף לנוע, ולגמוע ממימי המזרקה.

ומספרים...

טיפ:

אחד המקומות הנפלאים לצפייה על הנוף בסביבות עמק קטמנדו הוא העיר נגרקוט (Nagrakot), הממוקמת כ- 30 קילומטר במעלה הרכס בשפתו הצפון-מזרחית של העמק.
הזמן המומלץ להגעה לכאן הוא כמובן זמן הזריחה. מטיבי הלכת (וההשכמה) יוכלו להמשיך ולטפס מהכפר צפונה לכוון המגדל שעל הרכס. התצפית מכאן חושפת את רכס ההימלאיה כולו עד להר האוורסט.

טיולים הקשורים למאמר